נבחרת החתירה הישראלית פתחה היום (שישי) את השתתפותה במשחקים הפראלימפיים בטוקיו. הנבחרת, שכוללת את מיכל פיינבלט, סימונה גורן, אחיה קליין, ברק חצור וההגאית מרלנה מילר, סיימה במקום השישי באליפות העולם ב-2019.

עבור מיכל פיינבלט (37), זו תהיה הופעה הראשונה במשחקים הפראלימפיים, 17 שנים אחרי שייצגה את ישראל במשחקים האולימפיים כג'ודאית צעירה. הפעם את חליפת הג'ודו יחליפו הסירה ומשוט, אבל הרוח והנחישות לייצג את ישראל ולנצח עדיין קיימת.

רביעיית החותרים הפראלימפית: סימונה גורן, מיכל פיינבלט, אחיה קליין, ברק חצור (צילום: איתן גלוזמן)

פיינבלט החלה את דרכה הספורטיבית בחוג ההתעמלות ומהר מאוד עברה לג'ודו. הכישרון שלה התגלה בגיל 11 ותוך זמן קצר החלו להגיע התוצאות. בגיל 15 עברה לפנימייה בווינגייט ובגיל 18 היא כבר זכתה באליפות ישראל לבוגרות. באותה שנה סיימה במקום השלישי באליפות אירופה עד גיל 18.

שנה לאחר מכן היא כבר סיימה במקום ה-7 בעולם לבוגרות. ההצלחה המהירה העניקה לה בגיל 19 את הכרטיס למשחקים האולימפיים באתונה, שבהם הודחה בסיבוב השני אחרי הפסד לתלמה מונטיירו הפורטוגלית.

"להיות חלק מהמשלחת היה חוויה מטורפת", מספרת פיינבלט בראיון ל'דבר'. "להרגיש שאת חלק ממשהו מאוד ייצוגי וגדול היה מאוד מרגש. מבחינה מקצועית של התחרות עצמה, הלך לי פחות טוב. לא הצלחתי, אז הרגשתי את תחושת ההחמצה, הכישלון. הייתי מבואסת מאוד, אמרתי לעצמי: 'אני הולכת להיות בת 20, אז באולימפיאדה הבאה אני הולכת לא רק להיות בה, אלא גם לעשות תוצאה משמעותית'".

"לא הייתי מסוגלת לזוז, הבנתי שמשהו לא טוב קרה לי"

כל הקריירה שלה הייתה עוד לפניה, אבל שלוש שנים מאוחר יותר, מקרה מצער הביא לסיום מר ואכזר של קריירת הג'ודו שלה בגיל 22 בלבד. "הייתי באימון, עשיתי תנועה לא כל כך טובה. זה התחיל עם כאב חד במרפק, עלה לכתף. הייתי צריכה שמישהו ייקח אותי מהאימון, כי לא הייתי מסוגלת לזוז. הבנתי שמשהו לא טוב קרה לי. בהתחלה אמרו לי: 'עזבי, זה משהו קטן ולא רציני'".

חודש אחרי הפציעה פיינבלט נסעה לתחרות נוספת. במהלך התחרות הכאבים רק גדלו והתעצמו והיא החליטה לבדוק לעומק את הפציעה. "הלכתי לעשות MRI, חשכו עיניי, והרופאים אמרו לי ללכת לניתוח דחוף", היא מספרת.

"כשנכנסתי לניתוח, זה היה כמו בסרטים. את שוכבת על המיטה, רואה את הפלורסנטים רצים. תוך כדי אני חושבת על התסריט שהרופאים נתנו לי, על חזרה לאימונים חודשיים כך, שלושה חודשים כך, 'חצי שנה ואת יכולה לחזור להתחרות'. נכנסתי מיכל אחת ויצאתי מיכל אחרת. לא חשבתי שאצא מהניתוח ולא אחזור לתפקוד. לא רק כספורטאית, אלא כאדם נורמטיבי. הפגיעה שלי היום בכתף היא פגיעה בכוח, בטווחי תנועה. טווחי התנועה שלי הם מאוד מצומצמים. מבחוץ לא רואים את זה, אבל אם אני עושה פעולות זה נראה מוזר. היד שלי רועדת".

מיכל פיינבלט. "נכנסתי מיכל אחת ויצאתי מיכל אחרת" (צילום: קרן איזקסון, הוועד הפראלימפי בישראל)

לאחר הפציעה שסיימה את קריירת הג'ודו שלה, היא החליטה להתחיל להנחיל את הידע והניסיון שלה לדור הצעיר, ועברה להיות מאמנת. בין השאר היא אימנה נבחרת הקדטיות והייתה עוזרת מאמנת הנשים לצד שני הרשקו עד ריו 2016.

"זה נתן לי את ההתרגשות הזאת כשספורטאיות שלי עלו למזרן והתחרו בחו"ל. הרגשתי את הדופק עולה, שאני ממש איתן על המזרן. זה היה תלוי בהן. אני הייתי שם בשבילן. זאת הייתה חוויה מדהימה, סגירת מעגל מאוד טובה". בחמש השנים האחרונות פיינבלט הייתה המאמנת האישית של הג'ודאית גילי כהן, שהתחרתה בטוקיו 2020 והודיעה השבוע על פרישה.

"יש עכשיו רביעייה שמחפשת חותרת נוספת"

מפגש מקרי אחד, שיחה על כוס קפה ובעיקר הרצון לחזור לספורט תחרותי הביאו את פיינבלט לפני חמש שנים חזרה להתחרות, הפעם בענף שונה לגמרי מכל מה שהכירה. "הייתי מורה בתיכון ברמת גן ולקחתי את אחת ההרצאות של אתנה. המליצו לי על מורן סמואל, שלא הכרתי. ההרצאה השאירה אותי עם פה פעור, פתאום כשהיא הרצתה והראתה את תכנית האימונים שלה, מה זה כולל ועד כמה היא ספורטאית גדולה.

"ישבתי איתה על כוס קפה וסיפרתי לה על עצמי, על הג'ודו ועל הפציעה, ואז היא אמרה לי: 'יש עכשיו רביעייה שמחפשת חותרת נוספת'. הסתכלתי עליה, היא על כיסא גלגלים, וחשבתי: 'מה אני קשורה לזה? אני אפילו לא מבינה מה זה העולם הפראלימפי'". לבסוף השתכנעה פיינבלט, קפצה לסירה והצטרפה לנבחרת. "תוך שלושה חודשים התחרינו, ופספסנו בשתי שניות את המקום בריו".

נבחרת החתירה הישראלית במקצה המוקדמות בטוקיו (צילום: לילך וייס, הוועד הפראלימפי)

מה ההבדלים בין הספורט האולימפי לפראלימפי?
"מבחינת האימונים, אנחנו מתאמנים הרבה מאוד. אין הבדל מספורט אולימפי. אנחנו מתאמנים פעמיים ביום. בספורט אולימפי אתה פנוי לזה ולא עושה עוד דברים אחרים, גם מבחינה כלכלית. לעומת זאת, אנחנו עובדים. בגלל התנאים בשטח, חום וסירות, אנחנו מתחילים את היום שלנו ב-5:00 בבוקר, ואז ב-16:00 אחרי הצהריים עושים אימון שני. כך כל יום".

מה ההבדל בין הג'ודו, שהוא ספורט אינדיבידואלי, לחתירה שהיא ספורט קבוצתי?
"יש בזה משהו אחר. בתור בחורה אינדיבידואליסטית שגדלה בענף ספורט אינדיבידואלי, ג'ודו זה מטעה, כי מצד אחד את מתחרה לבד, אבל באימונים את חייבת שיהיה לך פרטנר. זה לא כמו ריצה. בכל זאת, בסוף בקרב את לבד, הכול תלוי רק בך. זה טוב ורע, כי אין לך את מי להאשים, את יכולה להאשים רק את עצמך או כשאת זוכה להתגאות בעצמך.

"מצד שני, בספורט קבוצתי מספיק שאת ביום קצת לא טוב, אז יש אחרים שיכולים לחפות עליך. יש בזה משהו יותר קל מבחינת העומס המנטלי, שזה לא תלוי רק בך. מצד שני, זה גם מתסכל אותך, כי לפעמים משהו לא קורה גם אם עשיתי את הכי טוב שלי", אומרת פיינבלט.

מיכל פיינבלט, סימונה גורן, ברק חצור, אחיה קליין ומריסה לאה סאס, עם מדליית הזהב בגביע העולם (צילום: DETLEV SEYB, באדיבות מרכז דניאל לחתירה)

"כרגע אנחנו מתמקדים בדינמיקה הקבוצתית שלנו, בתיאום, בסינכרון. ככל שהסינכרון שלנו יהיה טוב יותר, אנחנו נהיה טובים יותר. זה ממש דקויות, אנחנו חייבים להיות מאוד מדויקים".

מה ייחשב כהישג בעינייך?
"קודם כל העפלה לגמר A, כמו שהיינו באליפות העולם. לשחזר את ההישג הזה. אנחנו עובדים מאוד קשה כדי לנסות לשפר את עצמנו, גם ביחס לעצמנו וגם ביחס לאחרים. אם סיימנו במקום ה-6 באליפות העולם, המטרה שלנו היא להתקדם מהמיקום הזה".