מול הנתונים שפרסם אתמול (א') שירות התעסוקה, ולפיהם מספר המתפטרים מעבודתם במהלך הקורונה גדל והגיע לשיא, עומדת שאלה אחת: מי מפחד מעובדים חזקים בשכבות הנמוכות ובקרב צעירים?
אם עד לשנת הקורונה, חשבו שכל הצעירים "התל אביביים" רוצים להיות מלצרים, או לקפל בגדים בקניון, עכשיו מסתבר שזה לא נכון. הם לא חוזרים לעבוד בזה. והתפקיד של המדינה הוא לא להשאיר לצעירים האלו רק ברירה אחת: לעבוד כשליחים על אופניים.
רשתות הביטחון שנפרשו בזמן משבר הקורונה אפשרו, לפי מנכ״ל שירות התעסוקה, רמי גראור, גם לעובדים צעירים ועובדים בעלי שכר ומיומנויות נמוכות לפרוש מעבודה. החלטת האוצר להפסיק את דמי האבטלה עד גיל 45 (בלי להתחשב במשלח יד או אזור גיאוגרפי) נועדה להחזיר אותם לעבודה. אבל באיזה תנאים?
***
על פי התפיסה הניאו ליברלית, עובדים, הנתונים לחסדיהם של המעסיקים, צריכים לבצע כל מטלה שיתנו להם, לקחת את הכסף שיש ולהגיד תודה. אבל אדם צריך לשאול את עצמו, האם הוא רוצה לראות במדינת ישראל מלצרים, מנקים, עובדות סיעודיות – חלשים, או כאלה שיש להם כוח מיקוח מול המעסיקים שלהם.
אם התשובה היא כוח, רשתות ביטחון דוגמת דמי אבטלה, או עבודה מאורגנת והשתייכות לוועד, יכולות לחזק את העובדים החלשים ולתת להם ברירה. כוח המיקוח דוחף לצמצום פערים. בעלי העסקים ייאלצו לשתף את העובדים ביותר מהרווחים, בשביל שהעובדים יהיו מוכנים לעבוד במשרות הקשות ביותר.
***
המדינה צריכה לראות בחיזוק העובדים הצעירים ובעלי השכר הנמוך אסטרטגיה כלכלית לחיזוק המשק. אם יותר עובדים יחפשו עבודה שמתאימה לכישוריהם ולא יהיו מוכנים להתפשר מחוסר ברירה על משרה שלא מביאה אותם לידי ביטוי; ואם המגמה הזו תחייב את המעסיקים או את המדינה לספק לעובדים האלה משרות טובות יותר והכשרות מקצועיות חדשניות יותר, המשק כולו ייצא נשכר.
מחקרים של ה-OECD מוכיחים שארגוני עובדים מביאים לצמיחה מכלילה – צמיחה מלמטה למעלה. הסיבה לכך היא העלאת כוחם של העובדים.
הכלכלנית אסתר אלכסנדר הראתה בספר ״כוח השוויון בכלכלה״, שלצמצום פערים יש היגיון כלכלי שמוביל לצמיחה. ״יש להילחם באינפלציה, וגם בסטגפלציה (אינפלציה ואבטלה ביחד) באמצעות מדיניות של הגברת השוויוניות בחלוקת ההכנסות״, כתבה היועצת הכלכלית הבכירה למספר שרים בישראל, כתשובה למשבר הכלכלי בשנות השמונים, ״כולל עלייה בשכר – על חשבון ירידה ברווחים״.
***
עובד ששכרו יעלה מ-7,000 ל-9,000 שקלים בחודש יוציא את רוב כספו בישראל; לעומת מי שיעלה מרווח של מיליון למיליון ומאתיים אלף שקלים בחודש, ויקפיא את הכסף בחסכון לטווח ארוך (בנק, בורסה, דירה).
הגדלת השכר לשכבות הנמוכות תדחוף לצמיחה של כלל המשק. זו אחת מהסיבות לדרישת ההסתדרות להעלאת שכר המינימום ל-6,000 שקלים בעסקת החבילה. 700 שקלים נוספים לעובדים בשכר מינימום לא רק יסייעו להם לגמור את החודש; אלה גם מאות שקלים של מאות אלפי עובדים שייצאו על רכישת סחורות בישראל, וישפרו את מצב העסקים, שייקחו עוד עובדים וכך הלאה.
מנכ״ל הביטוח הלאומי, מאיר שפיגלר, רואה גם הוא יתרון בהתחזקותם של העובדים. ״אנשים עושים חשבון ולא רצים לעבודות זמניות, שמתגמלות באופן מופחת. זה דבר חיובי״, אמר בהתייחסו לדו״ח של שירות התעסוקה, ״טוב שאנשים יתוגמלו בהתאם לעבודה שהם משקיעים. אולי זה יסחוף למקצועות שבהם יש חוסר בידיים עובדות אנשים שכרגע נמצאים מחוץ לשוק התעסוקה״.
***
אז מי מפחד מעובדים חזקים בשכבות הנמוכות ובקרב צעירים? מי שרוצה לראות עובדים נרפים ונזקקים, ולא חושש מהעמקת הפערים הכלכליים חברתיים. אין תשובה אחרת.
