בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע דחה תביעה של מורה מבית ספר יסודי באילת, שתבעה 60 אלף שקלים פיצויים ממשרד החינוך כיוון שלא אפשר לה ללמד באופן פרונטלי ללא מסיכה, לאחר שטענה כי אינה יכולה לעטות אותה מסיבות רפואיות.
המורה, טענה שבשל מחלת האסטמה איננה יכולה לעטות מסיכה. משרד החינוך החליט שתלמד רק מרחוק, תוך מתן אפשרות לעשות זאת מחדר אחר בתוך תחומי בית הספר, כדי למנוע את הסיכון של היחשפות תלמידים למורה כשהיא אינה עוטה מסכה.
כבר במרץ השנה דחה בית הדין האזורי את עתירתה לצו זמני אשר יורה למשרד החינוך לאפשר לה לשוב וללמד באופן פרונטלי, וגם בית הדין הארצי דחה את בקשתה לערער על ההחלטה.
העובדת, תבעה כי משרד החינוך ישלם לה 30 אלף שקלים פיצויים בגין עגמת הנפש שנגרמה לה, ו-30 אלף שקלים פיצויים בגין הטענה לפגיעה בחוק שוויון לאנשים עם מוגבלויות.
בית הדין האזורי לעבודה בראשות הנשיא צבי פרנקל דחה את תביעתה, וקבע כי התובעת כלל לא הוכיחה שהיא אכן פטורה מעטיית מסיכה, שכן הציגה רק מסמך רפואי המעיד שיש לה אסטמה וכי היא מדווחת על עצמה כמי שמתקשה בנשימה עם מסיכה. עוד ציין כי לו הממשלה שתקננה את תקנות הקורונה הייתה סבורה שיש לפטור באופן גורף את חולי האסטמה, המהווים כ-5% מהאוכלוסיה, הייתה עושה זאת, אלא שהנחיה שכזו אינה מופיעה בתקנות. "גם במקרה קיומו של פטור מעטיית מסכה" ציין בית הדין, "מחובתו של המעסיק לקבוע כללים שיגנו על הסובבים מפני הדבקה ולבצע את ההתאמות הנדרשות".
"החלטת מנהלת בית הספר עם הפיקוח של משרד החינוך שהתובעת תלמד בלמידה מרחוק, מבלי שתהיה פגיעה במסגרת העסקתה ובזכויותיה הכספיות, היא החלטה נכונה, ראויה וניתנה בסמכות", קבע השופט פרנקל והוסיף כי התובעת לא הופלתה לפי חוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. "על משרד החינוך להקפיד על שמירה על בריאות התלמידים, על פי הוראות משרד הבריאות בנוגע לחובת עטיית המסכה".
המורה טענה שלבית הדין אין את הכלים והסמכות לדון בשאלות אפידימילוגיות של הדבקה ושל גורמי סיכון, אך בית הדין דחה טענה זו וקבע שסוגיית התועלת מעטיית מסכה בהפחתת סכנת הידבקויות היא בידיעתו השיפוטית. בית הדין הפנה למאמר שפורסם לאחרונה ב-Nature Communications בו נקבע שלמרות החיסונים שימוש במסכות הוא הכלי החשוב ביותר לצמצום התפשטות הקורונה בכלל ובפרט במקומות שאין הקפדה על ריחוק חברתי (כמו כיתה בבית הספר). "מדובר בקביעות של גורמים הבכירים ביותר בעולם הרפואי, ובית הדין קבע שאינו רשאי להתעלם מקביעות אלה, כאשר עולה שאלה של חובת עטיית מסכה".
בית הדין חזר על נימוקיו מפסק הדין הזמני וקבע כי על מעסיק האחריות ליצירת סביבת עבודה בטוחה לעובדיו ולמקבלי השירות, בדגש במקרה זה בו מדובר בילדים קטנים בגיל שטרם התחסן. עוד הוסיף כי לשם המטרה של יצירת סביבת עבודה בטוחה ניתן להגביל לעיתים גם חירויות המופיעות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד חופש העיסוק – וזאת בתנאי שהגבנות אלו נעשות למטרה ראויה, תוך גילוי רגישות למקומן של זכויות אדם אחרות במערך החברתי הכולל.
"השיקולים הם הצורך, ואולי אף החובה, לצמצם את הסכנה לבריאות של תלמידי בית הספר, נוסף על צמצום הסכנה לעובדי בית הספר, והצורך לצמצם התפשטות המגפה מתוך בית הספר לתושבי אילת ואף לשאר תושבי המדינה; הצורך בשמירה על בריאות ושלום הפרט וכלל הציבור; הצורך בשמירה על בטחון ובריאות עובדי בית הספר; הצורך במניעת פגיעה כלכלית, נפשית וחינוכית של כל מי שעלול לבוא במגע עם התובעת שאין לדעת אם חלתה, חס ושלום, נדבקה בקורונה או מעבירה אותה לאחרים, וביניהם אוכלוסיית ילדים שהם חסרי ישע".
הדגיש בית הדין והוסיף כי הפגיעה במורה התובעת הייתה מידתית שכן שכרה לא נפגע, אך הנזק שעלול היה להיגרם לתלמידים ולמשפחותיהם אם יידבקו מקורונה כתוצאה מאי עטיית מסכה של המבקשת, הוא חמור באופן משמעתי. "זכויותיו של פרט אחד אינה בהכרח עדיפות על זכויות הפרט של פרטים אחרים. זכותו של תלמיד להגנה על בריאותו אינה פחותה רק מכיוון שיש פרטים רבים כמוהו. אין כאן הגנה על זכויות ציבור בעלמא אלא הגנה על כל פרט, גם אם הוא חלק מציבור".
