דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת כ"ו בסיון תשפ"ב 25.06.22
25°תל אביב
  • 18°ירושלים
  • 25°תל אביב
  • 24°חיפה
  • 25°אשדוד
  • 23°באר שבע
  • 35°אילת
  • 28°טבריה
  • 21°צפת
  • 24°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דיור ציבורי

מאבק הדיור הציבורי / לאחר מאבק של יותר מעשר שנים - שרונה ושני ילדיה יזכו לדירה

זכאי הדיור הציבורי, המחכים מעל עשר שנים לדירה, התבשרו השבוע כי נמצא התקציב לפתרון מצוקתם. "עם השנים התחלתי לחשוב לא ב'אני', אלא ב'אנחנו'. הניצחון כאן הוא לא רק שלי", אומרת בהתרגשות שרונה גואריהן מחדרה

שרונה, עומדת במרכז, עם צוות דיור ציבורי (תמונה באדיבות שרונה גואריהן)
דוד טברסקי

עם שרונה גואריהן, אם יחידנית לחיילת טרייה ותיכוניסט מחדרה, נעשה השבוע צדק, לאחר 11 שנים ומאבק ממושך, בדמות הבטחה לדירה מעמידר. לפני 13 שנים, מצאה את עצמה ללא יכולת לשלם שכר דירה, "סגרו עלי את הצינלדר ונשארתי בחוץ עם שני ילדים, הילדה בת 5, הילד בן 3." שרונה פנתה לרווחה וביקשה סיוע. העובדת הסוציאלית סיפרה לה שהיא יכולה להיכנס לרשימת המתנה לדירת עמידר, "נכנסתי לוועדת חריגים", ומאז היא במאבק וממתינה.

משפחת גואריהן היא בין כמה עשרות משפחות, הזכאיות מעל עשר שנים לדיור ציבורי ללא מענה, אשר בתחילת השבוע התבשרו כי משרד השיכון מצא את התקציב לתת מענה למצוקתן. ההחלטה הסופית בעניינן התקבלה אחרי שעמותת ידיד פנתה בחודשים האחרונים לשרי האוצר והשיכון והציעה דרך שבה אפשר למצוא של 150 מליון השקלים החסרים לפתרון קבע עבורן ועבור סיוע לעולים הזכאים לדירה. בישראל כ-3,000 משפחות הנזקקות לדיור ציבורי.

"לא להתייאש, יש עוד הרבה מלחמות בדרך" שרונה גואריהן (תמונה באדיבות המצולמת)

"לא להתייאש, יש עוד הרבה מלחמות בדרך" שרונה גואריהן (תמונה באדיבות המצולמת)

סגן שר הבינוי, ז'קי לוי (הליכוד) התבטא ביום ראשון האחרון בדף הפייסבוק שלו: "זכאי דיור ציבורי שממתינים לדירה עשור, יש לי עבורכם בשורה, יש לכם דירה! בכוונתנו להאיץ את המהלך ככל שניתן כך על מנת שנסיים את רכש הדירות בפרק הזמן הקצר ביותר. מהלך זה יסיים את הסחבת חסרת ההיגיון ואת הסבל רב השנים של אותם אנשים שנלחמו במשך שנים עבור דבר בסיסי-קורת גג! דבר שעל מדינת ישראל הוא חובה לספק לאזרחיה."

"יש עוד הרבה כמוני"

לפני אחת עשרה שנים, שרונה המתגוררת בחדרה, קיבלה דירת עמידר בטבריה. בלית ברירה עברה עם הילדים לעיר הצפונית, אבל הילדים לא הצליחו להתאקלם, ושרונה חזרה איתם לחדרה. "זה לעזוב את המשפחה, את החברים, את העבודה. זה להיפרד ולהתנתק מכל החיים שלך, לא הכרנו כלום בטבריה. זה להטביע אותך בתוך ים". בחדרה הציעו לגואריהן מספר דירות באזורים מוזנחים ובמצב תחזוקתי ירוד, "טחב ועובש, ומקום עם הרבה נרקומנים, לא הסכמתי שילדי הקטנים יחיו שם".

במחאת 2011 חלה תפנית ששרונה מתארת כחשובה במיוחד בסיפור שלה, במקום להיות לבד "בבועה שלי עם הבעיות שלי", מצאה שרונה שותפות ושותפים חדשים. "נסעתי בשבת לאמי בכרכור" מספרת שרונה, "ראיתי בפרדס חנה אוהל, זה סיקרן אותי, אני חולה על הדברים האלו. ישבתי שם ודיברתי והכרתי חברים חדשים ויצא משם שיח. סיפרתי להם את הסיפור שלי, ועל המאבק".

שרונה גואריהן וכרמן אלמקייס (תמונה באדיבות המצולמת)

שרונה גואריהן וכרמן אלמקייס (תמונה באדיבות המצולמת)

במעגלי השיח שרונה סיפרה לכל מי שרצה לשמוע, סיפרה והקשיבה."זה מעגל יוצר מעגל, אתה נפתח לדברים חדשים. נחשפתי לאנשים עם סיפור דומה, שמחכים לדירות עמידר. פתאום ראיתי והבנתי שזה לא רק אני – יש עוד הרבה כמוני".

מה הרגשת והבנת אז?
"נפל לי אסימון. הכרתי את צוות המאבק לדיור ציבורי בתל אביב. כרמן אלמקייס, מיכל ורשבסקי, רותי לוי ועוד. לא נחשפתי מעולם לזה ברמה הציבורית. הם הזמינו אותי להאבק ביחד איתם ואני אמרתי סבבה, אין בעיה".

שרונה הקימה ביחד עם עוד שותף מאהל בחדרה, ומהר מאוד הצטרפו אליהם עוד מאות משתתפים. "זה פתאום נהפך לבעיה כוללנית של כולם, זה לא אני – זה אנחנו. פה צריכים להבין את זה שאנחנו קבוצה, ושם התחיל המאבק". להפגנה הגדולה בעיר הגיעו 4,000 איש, מספר שהפתיע אפילו את המארגנים עצמם. "זה היה הזוי, לא הבנו איך הגענו למספר כזה בחדרה, כשאתה לא יכול להוציא בן אדם מהבית. הגיע אפילו איזה שר שדיברנו איתו, הגיעו אנשי ציבור, סטודנטים ומרצים. עשינו ערבי שיח והרצאות. פתאום מבינים שזה עניין של מוסד. שמשהו חייב להשתנות מבחינת הממסד – זה לא רק קשור אלינו".

הכל היה אצלי ב 'אני' ו'הבעיה שלי' וכל הזמן חשבתי שאני מסכנה ושיש בעיה שאני לא מצליחה לפתור אותה. עם השנים הבנתי שזה לא רק אני, זה אנחנו. קיבלתי המון כוח ופידבקים וזה נתן לי המון כוח להמשיך.

שרונה מספרת שהתחילו להתרקם קבוצות דומות בכל רחבי הארץ "אנשים באים איתך למאבק בשביל לשנות את השיטה ואת הממסד".

במבט של 11 שנים, הצלחת לשנות משהו במובן של הממסד?
"בטח!" עונה שרונה נחרצות, "מבחינתי האישית, עשיתי תקדים. קודם כל קיבלתי דירה. ושנית – כל המאבק הזה הראה שאם יש דירה בשבילי, אפשר למצוא עוד דירות ולבנות עוד דירות".

אנושיות ובירוקרטיה

שרונה כתבה תוכנית אותה הציעה לח"כ אורלי לוי אבקסיס, ובה דרישה מכל קבלן להקצות 5% דירות לטובת דיור ציבורי, בכל פרויקט בנייה. "הצענו 15%, בסוף הגיעו ל5%. אז כל קבלן יביא שתי דירות לטובת דיור ציבורי, מה קרה? בשביל זה הוא יקבל הנחות במיסוי וכל מה שצריך – לא צריך להיות חמדנים".

מהר מאוד מצאה את עצמה שרונה בישיבות בכנסת, צועדת בצעדות ומשתתפת בהפגנות. למרות הסיפוק שבמאבק, שרונה לא חוסכת את ביקורת על היחס של הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות כלפי הנאבקות, "הייתי בוועדת אלאלוף וטרכטנברג, מה שהרגשתי שם זה שבאתי להיות מסכנה, לספר את הסיפור שלי וזהו. אתה מתמסכן. זה נשמע גרוע, אבל ככה זה היה. מדברים אליך בגובה של שני מטר מעליך, הם לא מבינים מה אתה רוצה כי הם לא שם".

את חברי הכנסת יוסי יונה, אורלי לוי ואילן גילאון, מציינת שרונה לטובה דווקא בסיטואציות האלו. האחרון אף עזר לנאבקות באופן אישי "אילן עזר לנו ברמות על, מבחינת השינה וצרכים אישיים. הוא דאג לנו שיהיה לנו איפה לישון, מקלחת חמה ואוכל- זה לזכותו". בסוף המפגשים והוועדות בכנסת, החליטו הנאבקות להקים את השדולה לדיור ציבורי.

אנשים לא מבינים, אומרים לי: כולם מגייסים את הילדים, כולם חד הוריות. אבל פה יש לך עניין שאי אפשר להסביר במילים. הקרבתי את כל כולי בשביל לשרוד ולגדל את הילדים שלי ברמה כזו שהם לא מסכנים.

מה צריכה המדינה צריכה לעשות אחרת?
"המדינה צריכה לקחת אחריות, ולא להפיל אותה על העמותות. כל הנטל מוטל היום על העמותות. המדינה צריכה להתחיל להבין שלאנשים יש קושי, וקושי הוא אינדבידואלי ואי אפשר להמציא עליו חוק כוללני. כמו למשל המצב שאם לאמא יש שני ילדים, אז היא לא תקבל דירה, כי אם הילדים נכים או לא יודעת מה..

"יש בחדרה איש נכה, עיוור. קיבל דירה בקומה השלישית. בעמידר אמרו שהוא לא מספיק נכה. זה לא עובד ככה. יש צורך – ולפיו צריך לעבוד. אני לא אומרת כל אחד, כי יש מליונים פה. אבל ההתייחסות צריכה להיות אחרת. כמוני יש עוד אלף ולפי זה צריך ללכת, לא לפי הסטטיסטיקות שהן לא נכונות ולא הגיוניות".

איך היה לך המפגש עם הבירוקרטיה של עמידר?
"עליתי לוועדת חריגים, אחר-כך העלו אותי לוועדה עליונה ונהייתי מסורבת. מסורב לא יכול להגיש בקשה עד שלוש שנים, צריך לחכות את כל הזמן הזה עד שתיהיה זכאי לדירה. ויש את עניין המפונים שמוצאים את עצמם ללא בית. יש את חובות עמידר שמחייבים אותך לדברים הזויים. בסוף שנה אתה מקבל חשבון ואתה לא מבין מאיפה –שילמת בהוראת קבע כל חודש ועדיין מצטבר לך חוב בסוף שנה. ויש ניירת בלתי נגמרת של עוד מסמך ועוד מסמך.

"עשינו מאהל בחיפה מול משרד השיכון, וירדו אלינו שתי פקידות ששאלו אותנו מה אנחנו עושות ומה הדרישות שלנו וכל זה. סיפרנו להם את הסיפור שלנו. מסתבר שזו הייתה רכזת של משרד השיכון. היא העלתה את הבקשה, ועדיין קיבלתי סירוב".

סגן שר הבינוי ז'קי לוי (צילום: מרים אלסטר פלאש 90)

סגן שר הבינוי ז'קי לוי (צילום: מרים אלסטר פלאש 90)

"לא להתייאש"

במקביל למאבקים הפוליטיים והציבוריים, שרונה החלה ליזום ביחד עם שותפים מחדרה והמכללה החברתית כלכלית מפגשי לימודי על איך השיטה עובדת ומה אפשר לעשות. "עשינו קורסים על שלטון מקומי והסברה על איך מתמודדים עם הבירוקרטיה של הממסד. הגיעו מרצים חשובים לקורס רציני של אחד עשר מפגשים, שנחנכו בו עשרות משתתפים. ערכנו גם כנס אזורי גדול שהגיעו אליו עשרות אנשים, הזמנו מועמדים מכל קצוות הקשת הפוליטית בשביל לגייס את הפוליטיקאים לפעול למען שינוי מצבן של דירות העמידר בחדרה, שנראות זוועה".

מה למדת על עצמך ב11 השנים האחרונות?
"בהתחלה הייתי ממש חסרת בטחון, בבועה שלי. היה לי קשה מאוד להתבטא. הכל היה אצלי ב 'אני' ו'הבעיה שלי' וכל הזמן חשבתי שאני מסכנה ושיש בעיה שאני לא מצליחה לפתור אותה. עם השנים הבנתי שזה לא רק אני, זה אנחנו. קיבלתי המון כוח ופידבקים וזה נתן לי המון כוח להמשיך. לא התייאשתי למרות כל הקשיים, והרבה אמרו לי 'עם כל הבלאגן שלך שעשית – לא קיבלת בית' נכון, זה מוריד לך את הביטחון אבל! אני לא התייאשתי, המשכתי ונלחמתי. תמיד הייתי אופטימית. לא אגיד שלא בכיתי על הכרית והיו רגעים מאוד קשים. אבל כל החברים שלי היו סביבי והם תמכו ועזרו ונאבקנו כולם ביחד. ההצלחה היא לא רק שלי, היא של כולם. אני מקווה שזה ייתן לאנשים את הכוח להמשיך להלחם."

"אתה לא מכיר אותי (צוחקת), זה קשה, אבל אלוהים חנן אותי עם חוזק שמחת חיים, למרות הקושי וכל הבכי. תראה, להגיע למעמד כזה . תבין, האבא לא בתמונה. כל החיים חינכתי את הילדים, ועכשיו קיבלתי את הבית. להגיע לנחלה כזו, הוויתור העצמי שעשיתי בחיים, זה שווה לי את כל העולם. אני ניצחתי. אנשים לא מבינים, אומרים לי: כולם מגייסים את הילדים, כולם חד הוריות. אבל פה יש לך עניין שאי אפשר להסביר במילים. הקרבתי את כל כולי בשביל לשרוד ולגדל את הילדים שלי ברמה כזו שהם לא מסכנים. וזו המדיניות כאן – מדיניות חרא, כואבת ומעצבנת וצריך לשנות אותה – ובשביל זה נלחמים."

ראיתי בפרדס חנה אוהל, זה סיקרן אותי, אני חולה על הדברים האלו. ישבתי שם ודיברתי והכרתי חברים חדשים ויצא משם שיח. סיפרתי להם את הסיפור שלי, ועל המאבק.

מה הדבר הראשון שתעשי בבית החדש?
"אני מתכננת לעשות אירוע – אירוע, חנוכת בית מאוד גדולה, אבל רק אחרי שאני אתמקם בעזרת השם. הרבה אנשים יבואו, זה נצחון לא רק שלי. בגלל כל המעורבות וכל האנשים – אני רוצה לכבד אותם לפחות בזה. אני מזמינה חברי כנסת, אנשי תקשורת, את מנכ"ל משרד השיכון ומנהל עמידר וראש העיר. זה הולך להיות אירוע מאוד גדול."

"חשוב לי להגיד לכבוד השנה החדשה," מסכמת שרונה, "לא להתייאש אנחנו לא סיימנו ויש לנו עוד הרבה מלחמות. אני עוד לא סיימתי, אני רק אתמקם וכבר אמצא מה לעשות, ושיהיו עוד הרבה בשורות טובות".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!