שר האוצר אביגדור ליברמן התייחס אתמול (שני) לאיום של חברי הכנסת מהעבודה ומרצ, להצביע נגד חוק ההסדרים בקריאה ראשונה, כדי למנוע את הרפורמה בחקלאות, העלאת גיל הפרישה ורשות הרגולציה.

"חוק ההסדרים הוא חלק אינטגרלי מהתקציב", אמר שר האוצר, "הדיבורים שאפשר להצביע עליהם בנפרד, זה עורבא פרח". ליברמן הסביר שהרפורמות בחוק ההסדרים הם המקור לתקציב: "מי שמכשיל את חוק ההסדרים משאיר את התקציב ללא מקורות. צריך להתייחס לזה כשלם".

ייתכן שאפשר היה למצוא היגיון בטיעון של ליברמן, אלמלא היתה מגיעה ממנו הערת אגב מספר דקות לאחר מכן: "כשיצחק מודעי התחיל את חוק ההסדרים ב-1985 הוא אמר ׳נכניס את כל המהלכים הנכונים אבל הלא פופולריים לחוק ההסדרים, ככה חסוך צעקות בכנסת׳. כך נולד חוק ההסדרים, שהתגלה ככלי מאוד יעיל לאורך השנים״.

מה מטרתו האמתית של חוק ההסדרים? חקיקה משלימה לתקציב המדינה, או מסלול עוקף דיון ציבורי וחקיקה בכנסת? מובן לכל בר דעת שיש פער בין מטרתו המוצהרת של החוק, לשימוש שנעשה בו בפועל.

חוק ההסדרים שהוגש לאישור הכנסת כולל תיקונים, חוקים ורפורמות מבניות שאין להם שום קשר לתקציב, או קשר רופף ביותר. המשותף לכולם: חקיקה שמגיעה ביוזמת משרד האוצר.רכיבים שאינם תומכים ישירות בתקציב המדינה מקומם לא בחוק, על פי הגדרתו הרשמית.

יש בחוק ההסדרים מספר רפורמות בעלות משמעות תקציבית ישירה כמו שינוי שיטת הדיווח במס הכנסה (שאמורה להגדיל את הכנסות המדינה), לצד רפורמות שאין להן קשר לתקציב כמו הקמת הרשות לרגולציה או הרפורמה בייבוא. במקרים האלה, "הצעקות" שרוצה ליברמן ״לחסוך בכנסת״, הם בעצם ההליך הדמוקרטי של מדינת ישראל, בו למחאת הציבור ולדעת חברי הכנסת יש משמעות.

זו הסיבה שחוק ההסדרים זכה לביקורת ציבורית נוקבת בעבר בכנסת ובבג"צ. אלא שבשנים האחרונות נראה שהחוק עבר נורמליזציה, ולמרות שהשנה מדובר בחוק חריג בהיקפו, הוא גורר מעט מאוד ביקורת באופן יחסי.

האיום של חברי הכנסת מטעם העבודה ומרצ לא לתמוך בחוק ההסדרים, עשוי להחזיר את חוק ההסדרים למקומו ההיסטורי הנכון: השלמת חקיקה בשולי התקציב לטובת טיפול במקורות ישירים.