דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני כ"ב באייר תשפ"ב 23.05.22
22°תל אביב
  • 18°ירושלים
  • 22°תל אביב
  • 20°חיפה
  • 21°אשדוד
  • 21°באר שבע
  • 24°אילת
  • 26°טבריה
  • 16°צפת
  • 23°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
אפגניסטן

מורשת אפגניסטן שלנו

חיילים סובייטים בימים הראשונים באפגניסטן. ראשון מימין: בוריס ברסטוביצקי, כיום תושב כפר סבא. "הקפיצו אותנו מהמיטות ואמרו לנו שאנחנו נכנסים לאפגניסטן. אני זוכר את תחושת ההלם" (צילום: אלבום פרטי)

הם היו לוחמים צעירים בצבא הסובייטי שפלש לאפגניסטן. כיום הם אזרחים ישראלים, והם לא שוכחים את המלחמה ההיא | "כל אחד חטף את הקליע שלו. אחד חטף בגוף, אחר חטף בנפש"

אוריאל לוי

"הכניסה לאפגניסטן הייתה הלם תרבות, כאילו חזרנו אלף שנה אחורה", נזכר בוריס ברסטוביצקי (60). "גם בימינו אפגניסטן נראית בימי הביניים,  תתאר לך איך זה לפני 40 שנה, לפני עשור של כיבוש סובייטי ועוד שני עשורים של כיבוש אמריקאי".

ברסטוביצקי, המתגורר כיום בכפר סבא ועובד כעיתונאי ומדריך טיולים, שירת בחיל ההנדסה של הצבא האדום, ושנים לאחר מכן עלה ארצה ממולדובה: "ברוסית יש מוטו שאומר שהבשורות הרעות תמיד מגיעות בלילה. בצבא האדום הקפידו להחיות את המוטו הזה. בליל ה-19 בפברואר 1981 הקפיצו אותנו מהמיטות ואמרו לנו שאנחנו נכנסים לאפגניסטן. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. זוכר את תחושת ההלם".

בוריס ברסטוביצקי: "המפקדים אמרו לנו שאנחנו הולכים להציל את אפגניסטן, לא פחות מזה" (צילום: MSTUDIO)

ברסטוביצקי היה בן 21 כשנכנס עם יחידתו לאפגניסטן, כשנה לאחר שהסובייטים פלשו אליה במטרה להציל את השלטון הקומוניסטי בקאבול. "המפקדים אמרו לנו שאנחנו הולכים להציל את אפגניסטן, לא פחות מזה. תפסנו את זה כמשימה פטריוטית", הוא מספר, "ככה זה כשאתה מתחנך בברית המועצות מגיל אפס. לא היו לנו ספקות בכלל, הרגשנו שאנחנו הצדק, אנחנו הקדמה".

"הסתערו עלינו עם אלות וגרזנים״

הצבא הסובייטי, שהיה באותה העת השני בעולם בגודלו ובעצמתו, הפתיע את העולם כשפלש לאפגניסטן – מדינה כושלת, שכבר אז נודעה כבית קברות למעצמות בשל מאפייניה הטופוגרפיים. הצבא הכבד של ברית המועצות לא התאים ללחימה בארגוני הגרילה שהסתתרו בהרים, וכבר בשנים הראשונות למלחמה דוחות מודיעין פנימיים הצביעו על הכשלונות בשדה הקרב. 

כמה שנים לאחר שהאמריקאים נסוגו מוויאטנאם, היה זה תורם של הסובייטים לטעום את מרירותה של לוחמת הגרילה בשטחים שטנקים ומשוריינים מתקשים לעבור בהם.

"כבר בהיתקלויות הראשונות ראינו שלוחמי המוג'הדין יורים עלינו ברובי מוסקט, כמו במאה ה-17, טוענים קליעים מהלוע", נזכר ברסטוביצקי. "הממזרים האלה ידעו לכוון מצוין. הם היו יורים פעם אחת ונמלטים. במקרים אחרים הסתערו עלינו עם אלות וגרזנים, לא היה להם נשק אחר, זה היה לפני שהאמריקאים חימשו אותם".

"לא הוכשרנו להילחם נגד גרילה כזאת"

ֿֿֿכשארה"ב הבינה שבריה"מ נכנסה לאפגניסטן כדי להישאר בה, ולהרחיב את שליטתה עד פקיסטן ובקרבת המפרץ הפרסי, ה-CIA החל לחמש ולאמן את כוחות המוג'האדין הסונים. זה היה בליל של מיליציות מקומיות, בעלות מאפיינים שונים, ובני עמים שונים. חלק מהכוחות שהאמריקאים אימנו, במיוחד הפאשטונים, יסדו לימים את ארגון הטליבאן והשתלטו על המדינה. אחרים (מרביתם טג'יקים) הקימו את "הברית הצפונית" בהנהגתו של אחמד שאה מסעוד, ברית שנלחמה בטליבאן וזכתה לתמיכת האמריקאים גם בראשית המאה ה-21.

לוחמי מוג'הדין באפגניסטן. "הממזרים ידעו לכוון מצוין. הם היו יורים פעם אחת ונמלטים" (צילום: ויקיפדיה)

"הלחימה שלהם הייתה מפתיעה", מספר ברסטוביצקי, "מנוגדת לכל מה שלימדו אותנו. לא הוכשרנו להילחם נגד גרילה כזו. חינכו אותנו על סיפורי הגבורה של מלחמת העולם ה-2, אבל כאן זה היה משהו אחר לגמרי. הם כולם היו לבושים שחור. מכוסים מרגל עד ראש, וחם באפגניסטן. לא הבנתי איך לא חם להם עם הבגדים האלה. זה לא כמו היום שאתה רואה בתמונות אנשים בלבוש מערבי. לא ראינו שם ג'ינס אחד, נעל ספורט אחת. רק לבוש מסורתי עתיק".

"מערבבים ברגה עם גלגל של הרכב הצבאי"

גם יורי קרוחה (59) לא שוכח את החוויות שנצרבו בו באפגניסטן. הוא גדל באוקראינה ולפני עשרים שנה עלה לארץ; מתגורר בנוף הגליל ועובד במפעל חיתוך בלייזר (CNC). "היה לי חבר ילדות, שכן שלי, ששירת באפגניסטן באותו תפקיד כמוני", הוא מספר. "הוכשרנו יחד להיות קשרים בבית-ספר צבאי בלנינגרד, ומשם נשלחנו לאפגניסטן ליחידות שונות. יום אחד הוא הגיע עם שיירה של רכבים לעיר בה הוצבתי. זה היה תענוג, בילינו כמה ימים ביחד, הסתובבנו בעיר, החלפנו חוויות. אחרי כמה ימים הם יצאו. 

יורי קרוחה (מימין) והמפקד שלו באפגניסטן. "יכולת לראות סובייטים משחקים 'דוראק' (משחק קלפים) עם מקומיים ברחוב" (צילום: אלבום פרטי)

"בלילה עליתי למשמרת, והכל היה מסריח מדלק. ואז עודכנתי שבדרכם החוצה מהעיר הופעל מטען. הפיצוץ גרם לדליפה בצינור דלק סמוך, שרק במזל לא הוצת. הרכב שלהם נפגע והידרדר. איזה מזל שהוא נשאר בחיים", אומר קרוחה, "רק המחשבה שהיה נהרג ואני הייתי חוזר הביתה ורואה את אמא שלו, ומספר לה מה קרה מעלה בי צמרמורת עד היום, ברגעים הקשים".

יורי קורוחה: "יש זכרונות שלא מרפים, לילות שאתה לא מצליח לישון" (צילום: אלבום פרטי)

יש גם זכרונות אחרים, למשל איך בשעות הפנאי הכינו ברגה. מה זה ברגה? "ברגה זה יותר טוב מסמגון (וודקה מתוצרת בייתית). היינו לוקחים חטיפים, עוגות, פירות, כל דבר מתוק, הרבה סוכר, שמים הכל בגיגית עם מים. עכשיו צריך לערבב חזק מאוד, אז מתניעים רכב צבאי, גלגל אחד באוויר, ועם הגלגל מערבבים הכל. אחרי זה מסננים את הבלילה, מחממים, נותנים לזה לתסוס, ואז מאדים את זה, והנוזל שמטפטף מהצינור זה ברגה. תאמין לי, זה כמו וויסקי. וזה מה שהיינו עושים בשעות הפנאי באפגניסטן".

"מה האמריקאים עשו שם כל השנים?"

ברית המועצות שקעה בבוץ האפגני במשך עשר שנים קשות, ובעיני חוקרים זה נחשב כאחד הזרזים לפירוקה. ביציאת הסובייטים, אפגניסטן נותרה מדממת, עם יותר ממיליון הרוגים, ועוד כ-4 מיליון פליטים שנעקרו מבתיהם. שלוש שנים לאחר היציאה, החלה מלחמת האזרחים האפגנית, שהסתיימה עם ניצחון הטליבאן. הנסיגה האמריקאית מעוררת בווטרנים תחושות אמביוולנטיות. 

יציאת האמריקאים מאפגניסטן. יורי קרוחה: "אני לא מבין מה שקורה שם עכשיו" (צילום: U.S. Air Force via AP)

"כשאנחנו יצאנו זה נראה אחרת", אומר קרוחה, "לקח שבע שנים מהרגע שהחייל הסובייטי האחרון יצא ועד שהטליבאן השתלט על המדינה. אני לא מבין את מה שקורה שם עכשיו. עוד לפני שהאמריקאים יצאו, הטליבאן שולטים בכל המדינה. זה בלתי נתפס. ארה"ב הרבה יותר עשירה וחזקה מברית המועצות בזמנו. נאט"ו ישבו באפגניסטן 20 שנים, המטרה הייתה לחסל את הטליבאן, ועכשיו הטליבאן שולטים בכל המדינה עוד לפני שהם הספיקו לצאת. אז מה הם עשו שם כל השנים? 

"בריה"מ בנתה באפגניסטן מפעלים, סללה כבישים. הפכה אותה ממדינה בראשית ימי הביניים למדינה עם פוטנציאל. מה האמריקאים עשו כל הזמן הזה?"

"נהיו לנו חברים אפגנים"

הם מבינים את הקשיים של הכוחות הזרים, שמות הערים האפגניות מעלים בהם זכרונות. ריחות וטעמים עולים בהם, הם מכירים את האפגנים. "החיילים האמריקאים לא יצאו בכלל מהבסיס, מלבד למשימות צבאיות", אומר קרוחה, "כל מה שהם צריכים היה להם בבסיס, אפילו קולנוע. הם אכלו פרינגלס ושתו קולה. אצלנו זה היה אחרת. 

"בבסיסים שלנו היה חדר אוכל ברמה נמוכה מאוד, וכל מי שרצה לשדרג את התזונה היה יוצא לשוק. לא היה לנו שק"ם, אם אתה רוצה לקנות משהו אתה יוצא לעיר, לשוק. בניגוד לאמריקאים נאלצנו להשתלב הרבה יותר באוכלוסייה המקומית, היה חיבור עמוק יותר".

אבל השורות הנוגות האלה: "בעלות השחר הכוכבים נופלים משמי קנדהאר/ רק אל תגיד לאמא שאני באפגן", מתוך השיר האייקוני של המלחמה, "שלום אחות", יותר מרומזות שהחיים שם לא היו קלים, היתה מלחמה.

מרבית התושבים העירוניים באפגניסטן תמכו בכיבוש הסובייטי, כשם שתמכו בכוחות נאט"ו. הצבאות הזרים נתפסים על ידי בני המעמדות העירוניים כמי שבאו לקדם את אפגניסטן ולהוציא אותה מנבערות. אלא שמרבית תושביה של אפגניסטן, אז כהיום, מתגוררים בכפרים נידחים."נהיו לנו חברים אפגנים. חיילים סובייטים היו יוצאים מהבסיס בלילה, בנעלי בית, לקנות סיגריות. יכולת לראות סובייטים משחקים 'דוראק' (משחק קלפים) עם מקומיים ברחוב".

"הישראלים במלון בקאבול סיפרו שהם עיתונאים"

לבסטוביצקי זיכרון ממפגש אחר, לא ברחוב. "בתחילת המלחמה ישבנו בבית מלון בקאבול", הוא מספר, "באחד הימים שהו במלון שני זרים בלבוש אזרחי. ואז בא אלי המפקד, הצביע על שניהם ואמר לי: 'אתה רואה אותם שם? הם כמוך'". ברסטוביצקי מספר שלא הבין. "מה הכוונה?", הוא שאל, "גם הם מולדובנים?". "לא", צחק המפקד, "הם ישראלים, יהודים כמוך".

"סוכן הקג"ב שהיה מסופח ליחידה שלנו ראה שהתעניינתי בהם, הוא היה אדם נחמד יחסית לאנשי קג"ב אחרים שהכרתי, הוא הסכים לי לגשת לשוחח איתם. ניגשתי אליהם, לא ידעתי מילה בעברית וגם אנגלית בקושי, אבל הצלחתי להסביר להם איכשהו עם הידיים שאני יהודי.

"כשחזרתי לכוח שלי, עדכנתי את סוכן הקג"ב שהם סיפרו שהם עיתונאים. 'הם עיתונאים  כמו שאני עיתונאי', השיב לי הסוכן וצחק. בדיעבד אני חושב שהם היו יועצים צבאיים. מאז שעליתי ארצה אני חושב שיהיה נחמד לפגוש אותם פה בישראל. אז אם במקרה אחד הקוראים התארח בבית מלון בקאבול ב-1980, שיצור קשר", אומר ברסטוביצקי וצוחק.

קרוחה פגש בארץ אפגני שנלחם נגד הסובייטים: "בחור חדש הגיע למפעל שבו אני עובד. סיפרו לי שהוא מאפגניסטן במקור. דיברנו. הוא סיפר לי שסבא שלו הפיל מסוק סובייטי מדגם mi-8 עם טיל סטינגר. בהתחלה היה לי קצת קשה לדבר איתו, אבל היום אנחנו מסתדרים".

"רק מי שהיה שם יבין"

הפצעים שנותרו מאותה המלחמה, הובילו חבורה של וטרנים להקים את "ברית ותיקי מלחמת אפגניסטן בישראל". "כל אחד חטף את הקליע שלו", אומר קרוחה, ממייסדי הארגון, "אחד חטף בגוף, אחר חטף בנפש. אבל כשחזרנו הביתה מאפגניסטן לא קיבלנו עזרה נפשית, לא היתה לזה מודעות בברית המועצות. יש זכרונות שלא מרפים, לילות שאתה לא מצליח לישון ואפילו וודקה לא תעזור לך. למשפחה אני לא מעז לספר על הזכרונות האלה. התחושה היא שרק מי שהיה שם יבין". 

חברי ארגון הווטרנים של מלחמת אפגניסטן ליד האנדרטה בבית העלמין באשדוד. מימין לשמאל: סרגיי (טייס מסוקים), גנאדי (ספטנאז-צנחנים), איוון (נהג משאיות דלק), מיכאיל (כוון ארטילרי בצנחנים), ולדימיר (לוחם צנחנים), ולרי (מח"ט בצנחנים), אולג (ספטנאז-צנחנים), ויקטור (תותחן), אלכסנדר (טייס מסוק), יורי (מכונאי רכב), דוד (קשר), וקונסטנטין (צנחנים) (צילום: ארגון ותיקי מלחמת אפגניסטן בישראל)

קרוחה חיפש וטרנים של המלחמה, "פשוט כדי שיהיה לי עם מי לדבר על כל מה שקרה שם". בהתחלה הכיר רק בוגר אפגניסטן אחד, גיסו. "ניסיתי לפרסם מודעה ברדיו, חיפשתי בכל מיני דרכים. ככה נוצרה חבורה של תריסר וטרנים, והיינו נפגשים בתחנה המרכזית בתל-אביב. חשבנו למסד את זה כארגון רשמי, אבל ויתרנו על כך. מאז שפתחתי את הקבוצה בפייסבוק הצטרפו עוד עשרות, וכיום אנחנו כבר יותר מ-100 בוגרי אפגניסטן. אני לא יודע מה הייתי עושה בלי החבר'ה האלה".

במה מתבטאת החברות בארגון?
"אנחנו נפגשים בחגים ומציינים יחד את יום הניצחון על גרמניה הנאצית במאי, יום הצנחן באוגוסט, יום הספצנאז (היחידות המיוחדות) בפברואר. אנחנו משתתפים בפעילות של הווטרנים ממלחמת העולם ה-2. זה הדור של האבות שלנו, מי שגידל אותנו. לצערי, הם מזדקנים ונפטרים, אז התחיל תהליך כזה שחבר'ה שלנו מחליפים אותם בהנהגה של סניפים בערים שונות. אנחנו הדור הבא, אנחנו רואים את עצמנו כממשיכי דרכם".

באירוע לציון יום הניצחון על הנאצים באנדרטה בנתניה: אלכסנדר, איוון, אנדרי ומקס עם תמונת סבו שלחם בנאצים (צילום: ארגון ותיקי מלחמת אפגניסטן בישראל)

מה עוד אתם עושים יחד?
"אנחנו ערבים זה לזה, עוזרים אחד לשני בכל מה שצריך. כשמישהו חולה עושים בשבילו קניות, עוזרים לאישה ולילדים, כשמישהו עובר דירה הוא רק אומר מתי להתייצב וכולנו מגיעים להעמיס ולפרוק ארגזים. חלק מבוגרי המלחמה כבר נפטרו. אנחנו בקשר עם האלמנות והילדים, עוזרים להם במה שצריך".

"הסיפור שלנו לא מספיק מוכר"

במשך עשר שנות הלחימה באפגניסטן, נהרגו 14,453 לוחמים מהצבא האדום, פי ארבע מהאבידות של ברית נאט"ו ב-20 השנים האחרונות. בין ההרוגים היו 10 חיילים יהודים בצבא הסובייטי, ועל פי הערכות ייתכן שהיו עוד כ-300 חללים יהודים, אך אין דרך לאמת זאת. הווטרנים הישראלים איבדו חברים לנשק בשדה הקרב האפגני, עולים רבים מחבר המדינות איבדו שם בני משפחה. 

בוריס ברסטוביצקי (משמאל) עם סרגיי שאבליי, חברו שנהרג באפגניסטן (צילום: אלבום פרטי)

ברסטוביצקי איבד במלחמה את חברו הטוב. "בנובמבר 1981 נסענו בשיירה מקאבול למערב המדינה. באמצע הדרך, ליד העיר אישקשים, הטמינו לנו מארב. זירת מטענים הרעידה את כל העמק, מטען אחד הוריד מכלית דלק, מטען אחר הוריד ג'יפ עם גנרל בכיר. אני ישבתי על גג של נגמ"ש והפיצוץ העיף אותי החוצה ממש חזק כמו בסרטים. נפצעתי ובעקבות הפציעה הוציאו אותי מאפגניסטן. סרגיי שאבליי, חייל אוקראיני שהיה חברי הטוב ביותר באפגניסטן, לא שרד את המטען הזה. בכל יחידה יש את הטיפוס הזה שכל הזמן שמח, ועוזר לכולם, סרגיי היה אחד כזה".

"במשך השנים", מספר קרוחה, "ניסיתי לשכנע את העירייה להקים אנדרטה לזכר הלוחמים היהודים שנפלו באפגניסטן. אבל רק כשנבחר ראש עיר דובר רוסית, רונן פלוט, הוקמה מצבה בבית הקברות".

לא שוכחים. בתמונה העליונה: יורי קרוחה (משמאל) ואולג פונה באנדרטה בבית העלמין באשדוד. למטה מימין: ויטאלי פוסוחין, שירת בצנחנים בבסיס סמוך לקאבול, באנדרטה בבית העלמין בנוף הגליל. למטה משמאל: טקס זיכרון באנדרטה בבית העלמין באשדוד (צילומים: ארגון ותיקי מלחמת אפגניסטן בישראל)

עד כה הוקמו בארץ רק שתי מצבות לזכר הנופלים באפגניסטן, אחת בנוף הגליל והשנייה באשדוד. "במדינות בריה"מ לשעבר יש לוותיקי מלחמת אפגניסטן חלק מאוד מכובד בחברה ובמורשת. מי שנפל במלחמה הזו מונצח באנדרטאות שיש בכל עיר, עיירה ואפילו בכפרים. בארץ זה חסר, הסיפור שלנו לא מספיק מוכר והתחושה היא שאנחנו צריכים להיאבק על זה".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!