דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום רביעי כ"ז בכסלו תשפ"ב 01.12.21
20°תל אביב
  • 10°ירושלים
  • 20°תל אביב
  • 16°חיפה
  • 19°אשדוד
  • 14°באר שבע
  • 17°אילת
  • 16°טבריה
  • 10°צפת
  • 18°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
ראש השנה תשפ"ב

ירושלים / רחוב שטרן 24, קריית היובל: חרדים וחילונים מנסים להיות שכנים

שי ומרב פניגשטיין וילדיהם יעלה ועברי. "הילדים התחברו לילדים האחרים, אף שהילדים מגיעים מרקע שונה" (צילום: יונתן בלום)

חיים ביחד: איוואן כהן החילוני מטפח את הגינה המשותפת, מרב פניגשטיין הדתייה מציעה עזרה למשפחתו של נתנאל כהן-סולל החרדי | אבל האידיליה לא מושלמת | "פעם היה יותר גיבוש פה בבניין. אם יהיה דיבור על לסגור את הרחוב בשבת, זה כבר לא סבבה"

דוד טברסקי

שכונת קריית היובל, בדרום-מערב ירושלים, עומדת בעשור האחרון במוקד המתחים בין הקהילה החילונית לחרדית בעיר. מאבקים על פתיחת מוסדות חינוך ועל פעילותו של הפאב השכונתי בשבת הלהיטו את הרוחות, והגיעו עד לפתחו של ראש העירייה.

רחוב שטרן בשכונה נמצא בתהליכי התחרדות כבר כמה שנים, וביתר שאת בשנים האחרונות, מאז הגעתם של מאות עולים מצרפת לשכונה. בניין מספר 24 ברחוב, מבנה שיכון ישן, מתבלט לעומת הסמוכים לו עם גינה מטופחת, עצי פרי, עציצים, שיחים מטפסים ופינות נוי וישיבה.

הבניין ברחוב שטרן בירושלים. "בערב ראש השנה יגיעו שכנים ונרים כוסית לחיים" (צילום: יונתן בלום)

איוואן כהן: "אני פשוט אוהב ניקיון וסדר"

איוואן כהן (74) הגיע לבניין ב-1984. הוא לא למד גינון, אבל ניצח על מתיחת הפנים שעברה החצר. "ברומניה היה לנו בית גדול עם גינה ועצי פרי", הוא מספר, "פה יש לי לימונים, אשכוליות, תפוזים, שתלתי עציצים, סידרתי את הדשא. חוץ מזה יש גם גנן".

כהן עלה לירושלים כנער, ישר לשכונת האסבסטונים, שכונת עולים ענייה שנבלעה עם השנים לתוך קריית היובל. הוא עבד במעבר המכס בגשר אלנבי במשך 26 שנים. "הפלסטינים בירדן היו יורים עלינו כל הזמן", הוא מספר. "היינו הצוות שתפס את קפוצ'י, כומר בכיר מאוד, שהבריח תחת החסינות שלו סמים, כסף ונשק".

לפני 37 שנים הגיע לבניין ברחוב שטרן עם אשתו וילדיו. כיום, הבן הגדול מתגורר באילת, הבת בבניין סמוך, וכהן סבא לשלושה נכדים.

איוואן כהן בגינה שהוא מטפח. "יש לי מכתב על המקרר מילדים בבניין, שבו הם מבקשים סליחה שהרגיזו אותי"  (צילום: יונתן בלום)

לבניין הגיע עם משפחתו בזכות חבר שמתגורר בו. "גרתי בבית מספר 43, בניין של שמונה קומות, בלי מרפסת, בלי כלום. היה לי חבר שגר מול הדלת שאני גר בה עכשיו. הוא אמר לי: 'יש פה איזה אחד זרוק, שרוצה להיפטר מהדירה'. אשתי לא רצתה, אבל אמרתי לה שפה אוכל לעשות גינה, שאני לא רוצה בניין של 80 דיירים. אשתי אמרה שאם נמכור באותו מחיר, היא תסכים, וככה עברנו לפה".

מאז שעברו הוא משקיע בגינה. "זה לא היה חלום שלי, אני פשוט אוהב ניקיון וסדר", הוא מודה. "הילדים פה מפחדים ממני, הם יודעים לא לזרוק כי אני שומר. אבל מסביב יש בניינים ש-20 שנה לא נגעו בהם. זבל, הכול שבור, הכול נוזל, כל אחד זורק מהחלון. פה אין משרתים, אם זורקים על הרצפה, מי ינקה? לאט-לאט נכניס להם פה משמעת".

בין השאר, בנה כהן שולחן בחצר. "בערב ראש השנה יגיעו שכנים ונרים כוסית לחיים. היו הרבה מתנדבים שהגיעו לאזור, צבעו את הגדר, סדרו את המרחב. בגלל הקורונה, בשנתיים האחרונות לא מגיעים. חוץ מזה יש גנן ראשי, עולה מרוסיה, בן 84, וגם מצלמות ששמתי לפני חודשיים, כי משעמם לי".

לשאלה אם טובים השכנים בעיניו אין לכהן תשובה חד משמעית: "יש טובים ויש לא כל כך טובים. יש פה 16 דיירים. הבעיה היא שכל פעם מישהו אחר תופס עלי קריזה. כשצעקו עלי, נתתי להם עונש –  מפטר את הגנן, מפטר את המנקה. אמרתי שאשקה את הפרחים לא משנה מה, אבל מי שרוצה לנקות את חדר המדרגות שינקה. לא רוצים – לא יקרה. עד שלא ביקשו ממני סליחה, לא החזרתי את הגנן, וככה לא היה גנן או מנקה חודשיים-שלושה. רוצים לחיות בלכלוך? תחיו בלכלוך. כזה אני. אני הונגרי, קצת עצבני".

"לפעמים אומרים תודה רבה, תהיה בריא, מאוד נחמד איך שאתה דואג להכול. זה נעים"

אבל כהן נהנה גם מתגובות חיוביות: "לפעמים אומרים תודה רבה, תהיה בריא, מאוד נחמד איך שאתה דואג להכול. זה נעים. יש לי מכתב על המקרר מילדים בבניין, שבו הם מבקשים סליחה שהרגיזו אותי".

משפחת כהן היא משפחה חילונית. בבניין מתגוררות גם משפחות חרדיות. כהן חושש מהיום שבו הדת תכתיב את סדר היום. "פעם היה יותר גיבוש פה בבניין. כל יום שישי היו יורדים למטה, מביאים בורקסים, יושבים ביחד. עם הזמן הגיעו יותר חרדים והמצב השתנה, האנשים התחלפו והדברים לא כפי שהיו. אם יסגרו את הרחוב בימי שבת, כשיהיה רוב מסוים לדתיים, אעזוב את הבניין והרחוב".

וממילא עתידה של משפחת כהן בבניין לא מובטח. "הולכים לעשות בינוי-פינוי-בינוי. כל ירושלים הולכת להיות מגדלים, אין מה לעשות. אם יבנו בניין יפה ליד וייתנו לנו דירה, זה הכי טוב. אבל אני לא סומך על זה".

שי ומרב פניגשטיין: "הגענו לפה נטו בגלל האנשים"

שי ומרב פניגשטיין (30), ירושלמי ומודיעינית במקור, עברו להתגורר בבניין לפני שלוש שנים. הם נשואים שמונה שנים, והורים ליעלה (5) ועברי (1.5), שלמד ללכת מוקדם ומתרוצץ לכל מקום. שי מהנדס מכונות ומרב עושה דוקטורט בפיזיקה.

"התחתנו ועברנו לגור בירושלים", מספרת מרב. "בשלב מסוים עברנו לגור ליד ההורים של שי בארמון הנציב, אבל נורא חסרה לנו הקהילתיות. היו לנו חברים שבדיוק התחתנו ועברו לפה, באנו אליהם בשבת והלכנו לבית הכנסת, ומיד פנו אלינו: 'אתם חדשים? אתם אורחים?', אמרתי לשי: 'מקום שישר פונים אליי, זה המקום שבו אני רוצה לגור'. חצי שנה אחרי זה כבר חיפשנו דירה שתהיה במרחק סביר מבית הכנסת. אנחנו פה מבחירה לחלוטין, ומבחינתי הדברים השתפרו. אני עשר דקות נסיעה מגבעת רם. אנחנו לא רחוקים מאוד מההורים, אבל הגענו לפה נטו בגלל האנשים".

משפחת פניגשטיין. "אם נתקענו, אפשר לדפוק בדלת של אחד השכנים פה" (צילום: יונתן בלום)

גם אצל שי המרכיב האנושי שיחק תפקיד מרכזי בבחירה לעבור לבניין. "מהרגע שהגענו, איוואן הראה לנו את הדירה והבניין. הרגשנו שיש עם מי לדבר. אחר כך ראינו שיש הרבה משפחות שאפשר לדבר איתן. הילדים התחברו לילדים האחרים, אף שהילדים מגיעים מרקע שונה".

הם מרוצים מהמפגש של הילדים עם ילדי השכנים. "הילדים כל היום למטה. פעם ראשונה שהבת באה אליי ושאלה: 'אמא, איזה כשרות זה?', הבנו שכולם פה חברים ואני מוצאת את עצמי מביאה בד"צ הביתה כדי להקפיד שיהיה לכל הילדים מה לאכול. הילדים משחקים כולם, והרחבה בשבת זה נון-סטופ בימבות שנוסעות לכל עבר. גם בינינו, אם נתקענו או משהו, אפשר לדפוק בדלת של אחד השכנים פה".

משפחת פניגשטיין היא משפחה דתית, ושני בני הזוג מעידים שמעולם לא חיו לצד חרדים. "הילדה שואלת אותי מה זה חרדי, מה זה דתי, מה זה חילוני, למה אנחנו כמו שאנחנו?", מספרת מרב, "אני מאוד אוהבת את השיח הזה".

שי מסכים שההטרוגניות היא יתרון משמעותי בבניין. "רצינו שהילדים ייחשפו לדברים, שיהיו מכוניות נוסעות בשבת והם ישאלו מדוע. נורא קל להגיד למה חילונים לא עושים משהו ואנחנו כן. אבל זה מכניס אותנו לאתגר מול הצד השני. מדוע החרדים מקפידים ואנחנו לא. צריך לפשט את הדברים לגיל חמש, וזה יוצר אצלנו אתגר ועניין. אני רוצה שהילדים שלי ילכו בדרך שאנחנו מאמינים בה, וזה גורם לנו לחדד את הדרך שלנו. זה ממש עולה מהמפגש היומיומי שלהם".

מרב מספרת שלמרות הפערים, נשמרים יחסי שכנות טובים. "אנחנו באמת חברים טובים. אני לא מרגישה חיכוכים אישיים. יהיו דברים שעקרונית יפריעו לי כשאראה אותם, אבל אני אשמור אותם אצלי. אנחנו שכנים אוהבים. דופקים אצלנו אם צריך חלב או משהו. אני יושבת לדבר עם רוב השכנים. כל האמהות יושבות על קפה בזמן שהילדים מתרוצצים. מדברות על חינוך, על השריפה הנוראית שהייתה, היומיום, אבל לא נוגעים בסוגיות רגישות. על הסוגיות האידיאולוגיות יותר קל לי להתווכח עם חילונים. אני מרגישה שיגידו לי שזו האמונה שלי ומכבדים אותה. אני לא תמיד מרגישה שחרדים יגידו לי את זה".

המפגש בין התרבויות לא תמיד נוח ונעים. "בחברה החרדית הילדים הולכים לישון מאוד מאוחר", מספרת מרב. "לפעמים הם יכולים לדפוק בשמונה בערב ולשאול אם יעלה יכולה לרדת למטה לשחק, אבל היא מזמן כבר הלכה לישון. אותנו זה מטריד. ההבדלים התרבותיים יכולים להטריף: כמות הכלים החד-פעמיים שהם משתמשים בהם, או ממתקים שאנחנו בחיים לא נכניס הביתה. אבל אני מניחה שגם להם יש דברים שמטריפים אותם".

"במפגש הבין-אישי הקירות יורדים, המפלצות נמחקות. דברים שהיית בטוח לגבי האחר, פתאום אתה מבין שהוא לא כזה"

האם חרדים, דתיים וחילונים יכולים לחיות בשכנות? הבניין הוא הוכחה שכן, אבל מרב מסמנת את הגבול בתחום החינוך: "יש עכשיו מריבות על מבנים ציבוריים, אם הגן יהיה חרדי או דתי. אלו שאלות מאוד רלוונטיות. בסופו של דבר, יש מבחר מאוד מצומצם של מקומות שבהם ניתן לשים מוסדות חינוך, וכל אחד מנסה למשוך לכיוון שלו. אם זה יגיע למצב שצריך להידפק על דלתות העירייה, אני אעשה הכול כדי שזה יהיה לטובתי".

בשנה האחרונה היא עברה, לדבריה, התפכחות: "בהתחלה האמנתי במין אידיליה של כולם ביחד וכו'. מצד אחד, יש דיבור שרוצים לחיות ביחד, אבל לפעמים מרגישים שהצד השני פחות רוצה בזה. אם ארגיש שכן, אין לי בעיה שברחוב שטרן, שכיום יש בו בעיקר משפחות חרדיות, ייפתחו בעיקר גנים חרדיים. אבל בשביל זה צריך שיפתחו ליד גנים של חילונים ודתיים לאומיים".

מאישה חרדית היא שמעה שכשניסו לעשות פינוי-בינוי באחד הבניינים בשכונה, התנאי היה שהקבלן ימכור 90% מהדירות לחרדים. "הם אומרים חד משמעית שהם לא רוצים אותי פה". גם היא, כמו השכן איוואן כהן, מסמנת את סגירת הרחוב כקו אדום: "אם יהיה דיבור על לסגור את הרחוב בשבת, זה כבר לא סבבה. גם לנו יש חברים לא דתיים שבאים עם מכונית לבקר אותנו, ומבחינתנו זה בסדר".

שי מוצא תקווה דווקא במפגש הבין-אישי: "הקירות יורדים, המפלצות נמחקות. דברים שהיית בטוח לגבי האחר, פתאום אתה מבין שהוא לא כזה. לפי תפיסת עולמי, לחילונים לא אכפת איפה הם גרים כל עוד אין כפייה, הדתיים הלאומיים מתחלקים בין אלו שרוצים את הסביבה שדומה או שונה מהם, והחרדים מחפשים רק את מי שדומה להם. אני רואה שהשיח הציבורי הרבה פעמים מונע מאנשים לראות את זה, והם נרתעים מלכתחילה".

נתנאל כהן-סולל: "אני אוהב את זה שהאזור מעורב"

נתנאל כהן-סולל (24) עלה עם אשתו מפריז לפני שש שנים. "לא ראיתי את עצמי ממשיך לגור בצרפת", הוא אומר, "ההורים שלי עדיין שם ואני מקווה שיעלו". אחרי שסיים לימודים בישיבה גדולה החל ללמוד הנדסת מחשבים. במהלך הלימודים התחתן.

"חיפשנו דירה במחיר משתלם בירושלים", הוא מספר, "לאחר שיטוטים הגעתי לפה, הסתכלתי על הגינה ואמרתי לעצמי: 'וואלה, זה מדהים'. בבניין מול, שזה אותו בניין, המקום נראה שונה לחלוטין. חתמנו תוך עשר דקות. זה עקרוני בשבילי להישאר פה. יש לי משפחה פה וגם הלימודים כאן, אבל יותר מזה, זו האווירה של העיר".

עם זאת, הוא מוטרד מהמחירים: "זאת הבעיה. תסתכל על המחירים בירושלים, אפילו לא בירושלים, מאוד יקר. בפאתי פריז יש לנו בית 150 מ"ר, פה במחיר הזה אי אפשר לקנות דירה של 2 חדרים".

"הסתכלתי על הגינה ואמרתי לעצמי: 'וואלה, זה מדהים'. בבניין מול, שזה אותו בניין, המקום נראה שונה לחלוטין. חתמנו תוך עשר דקות"

ולא רק מהמחירים. "הבתים האלו ישנים מאוד", הוא אומר, "לא מפריע לי עניין היופי או המפרט, כמו העניין עם מזג האוויר. אם חם, בדירה מאוד חם, בחורף קר מאוד גם עם שלוש תנורי חימום, ואנחנו דואגים לילדה".

בשנה האחרונה הפכו בני הזוג כהן-סולל להורים לבת, תהילה. "מאוד פחדנו בקורונה על חיסונים. ביקשו מנשים בהריון לא להתחסן, אחרי זה שינו את דעתם. אבל גם אחרי זה פחדנו, אשתי ניסתה להימנע מלצאת כמה שאפשר, מלחיץ".

גם כהן-סולל רואה יתרון במפגש בין חרדים, דתיים וחילונים. "יש פה הרבה עולים מצרפת, בעיקר חרדים. היה לי חשוב שהקהילה מסביבי תהיה דתית: אווירה לילדים, מוסדות וכו'. אבל לא רציתי רק חרדית".

אבל גם הוא מזכיר את הקשיים: "כשעליתי היה לי מאוד קשה עם המתיחויות בין חרדים, דתיים לאומיים, חילונים. בצרפת כששואלים אותי מי אני, אני עונה: 'יהודי'. הגעתי לכאן, ובמקרה אני משתייך יותר לחברה החרדית, ומיד ממסגרים אותך. בצרפת אין מה לחפש, אתה רואה יהודי ברחוב, אתה שמח. פה יש הרבה סטריאוטיפים: החרדי כזה, החילוני כזה".

לצד זאת הוא צובר גם חוויות חיוביות. "הייתה לנו שכנה שכמעט לא הכרנו, ואיך שנולדה לנו הבת, היא הגיעה אלינו וכל הזמן ביקשה לעזור: 'מה אתם צריכים? בואו אכין לכם אוכל לשבת'. היא באמת הכינה לנו המון אוכל. יום אחרי שתהילה נולדה, הייתה לנו סתימה בשירותים, ומרב הציעה לנו לבוא להתקלח אצלם. יש הרבה עזרה ותמיכה".

כהן-סולל רואה את עצמו ממשיך לגור בבניין בעתיד הקרוב. "אני אוהב את זה שהאזור מעורב עדיין, חשוב לי שהילדים שלי יכירו את כולם, כולנו העם היהודי. אם לא התמודדת עם מישהו מעולם אחר, קשה לך להבין אותו. אם זה יהיה רק חרדים, אהיה בסדר עם זה, אוכל להתפשר. במצב ההפוך לא הייתי נשאר, כי בתי כנסת ומוסדות חינוך לילדים אלה דברים חשובים".

 

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
תגובות

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!