בית מספר 46 ברחוב מסדה, הרחוב המרכזי של שכונת הדר בחיפה, נראה ככל הבניינים ברחוב. קצת ישן, קצת משופץ, מכוניות חונות על המדרכה ודגל גאווה בחלון. בפנים, עולם אחר: עציצים מונחים על מרצפות האבן במסדרונות, ציורים תלויים, מדפים וחפצים קטנים מקשטים את כניסות לדירות.

בבניין הזה גרים בעיקר צעירים, בני 35-30, ששוכרים את הדירות לטווחים יחסית ארוכים, יש גם תינוק אחד, כמה שכנים מעט מבוגרים יותר, בחור פלסטיני ששוכר ספק דירה ספק מחסן, וישנה האמא של הבניין, מיכל שוורץ בן אפרת, יו"ר ועד הבית, שגרה בו כבר 20 שנה. יש גם קבוצת ווטסאטפ, שהצליחה להפוך את הבניין קצת לקהילה.

הבניין ברחוב מסדה בחיפה. "נוצר פה משהו מאוד מקסים עם אווירה נעימה" (צילום: יונתן בלום)

מיכל שוורץ בן אפרת: "התחלתי לנקות, לאט-לאט הצטרפו"

מיכל שוורץ בן אפרת (72) היא הדיירת המבוגרת והוותיקה בבניין. פעילת שמאל נודעת, סבתא לארבעה, ועוסקת באיגוד עובדים ועובדות ישראלים ופלסטינים. היא מתגוררת בדירה עם בעלה. הדיירים האחרים אומרים שהיא קצת "אמא של הבניין".

"אני בכלל ירושלמית במקור", מספרת שוורץ בן אפרת. "התגוררתי גם ביפו, ולחיפה הגעתי ב-2000. בהתחלה גרנו בשכירות עד שהסתדרנו. את הדירה הזו קנינו ב-2002, ומאז אנחנו גרים פה".

השיקולים של בני הזוג היו הגיוון והמחירים הנוחים: "האמצעים היו צנועים, ואני גם לא אוהבת לגור בשכונות שיש בהן רק מעמד ביניים-גבוה. אני אוהבת שכונות מעורבות, שיש בהן כל מיני מעמדות וכל מיני סוגים ומינים של אנשים. אהבתי גם את המקום ואת הנוף. מי שחשובה לו קריירה ודברים כאלה בטח עובר לתל אביב, אבל מבחינתי חיפה היא עיר יותר שפויה. יותר זולה, יותר עממית, יותר מעורבת ויותר יפה.

מיכל שוורץ בן אפרת. "אני אוהבת שכונות מעורבות" (צילום: יונתן בלום)

"בימי שישי אני הולכת לשוק, הבניינים עתיקים ויפהפיים, השכונה מאוד ירוקה, יש פה נוף יפה לים והרבה אוויר, ובעיקר, יש פה יחסים יפים עם אנשים. יש את מתנ"ס טבריה, ויש את התיאטרון ואת המדעטק, ואנחנו לוקחים את הנכדים בכרמלית למעלה לגן האם, והם כבר יודעים להגיד 'מחאטאת אום מסדה' (תחנת מסדה בערבית)".

כשהגיעו לכאן, השכונה בכלל והבניין בפרט, היו מדורדרים למדי. "הבית היה במצב רע, לא נקי, היו זכוכיות שבורות, מזרקים והשד יודע מה. כשנכנסתי, לא היה ועד בבניין. התחלתי לנקות קצת את הכניסה, ולאט-לאט הצטרפו עוד שכנים. יום אחד התפוררה חתיכת טיח גדולה, שנפלה גם אצלנו במרפסת וגם על הרחוב למטה. התייעצתי עם כמה דיירים ואמרתי: 'או שאנחנו עושים פה שיפוץ, או שאני מתלוננת בעירייה שזה מבנה מסוכן'. ואז ב-2003, אספתי את כל בעלי הדירות שעד אז לא הכרתי, ועשינו שיפוץ רציני מאוד, בעיקר בחזית החיצונית של הבניין".

הדיירים היו אז, לדבריה, "דיירים שונים ומשונים. לא כולם עבדו, לא כולם שילמו, חלקם היו ממש מבוגרים, חלקם עולים ועוד. עם השנים נכנסו יותר ויותר אנשים מסודרים, בעיקר חבר'ה צעירים. אני לא יודעת אם הם באו כמה חברים, או שחבר הביא חבר, או שסתם הכירו כאן, אבל נוצר פה משהו מאוד מקסים עם אווירה נעימה בבניין.

"חוץ ממני, יש עוד אישה מבוגרת אחת שגרה פה קבוע, ועוד בחור פלסטיני, פאדי, שהוא מעט צעיר ממני ואבא לשבע בנות. הוא שוכר פה דירה, אבל הוא לא גר פה כל הזמן, לפעמים היא משמשת אותו כסוג של מחסן. מה שכן, הוא שותף משמעותי בבניין ואחראי על כל השיפוצים הרציניים פה. כל השאר הם סביב 30".

רוני ומתן: "רצינו מאוד את הקטע החברתי"

הכניסה לדירתם של רוני בן צבי (33) ומתן נעמני (31), זוג שגר בבניין כשנה, היא אחת מהמרשימות בבניין. "את רוב הדברים פה אחד מאיתנו עשה", מספר נעמני. "בחוץ יש לנו פינה יפה, שכתבנו בה שורה משיר של הקיור: 'you make me feel like I am home again' – זה שיר שמסמל את הזוגיות שלנו, ורצינו שזה יהיה בכניסה לבית שלנו".

נעמני עלה לארץ לפני 7 שנים מארצות הברית. "הדירה הראשונה שלי הייתה פה בשכונה, ברחוב נורדאו", הוא מספר. "גם סבא וסבתא רבא שלי וגם סבא שלי גרו ברחוב נורדאו כשעלו לארץ מגרמניה ב-1933, ואז הם עברו למסדה. אחת החנויות פה ברחוב עדיין שייכת למשפחה שלי".

בן צבי גרה בשכונה כבר 6 שנים, וזו לה הדירה הרביעית כאן. "לפני שנה, ממש קצת לפני הסגר השני, עברנו לגור ביחד, והחלטנו שנגור פה", היא מספרת, "ראינו כל מיני דירות, תודה לאל שלא חתמנו על דירה ברחוב הלל".

נעמני: "רצינו מאוד את הקטע החברתי, שיהיו חברים, מפגשים חברתיים, ושמענו שבסגר הראשון הייתה אווירה מאוד מגבשת. אנשים ישבו פה בחוץ ביחד".

בן צבי: "עוד שיקול היה, שבניגוד ללא מעט בניינים אחרים בשכונה, מאוד יפה ונעים פה. כשבאנו לראות את הדירה, מיד ראינו את כל הצמחים של זיו ואדווה, את הספרייה בקומה של מיטל ואחינועם, את זה שחדר המדרגות הוא מקום נעים, ושאנשים משקיעים בכניסות של הבתים שלהם".

רוני בן צבי ומתן נעמני. "תודה לאל שלא חתמנו על דירה ברחוב הלל" (צילום: יונתן בלום)

הרושם הראשוני לא הטעה: "בממוצע, בין פעם לפעמיים ביום מישהו מחפש לימון, מזלג, או עגבנייה", צוחק נעמני. "ממש עכשיו למשל, אני מחכה שמיטל תסיים ללמד בזום כי אני צריך להדפיס אצלה משהו". ויש גם מעבר לזה. "אתמול הייתה פה תאונה ברחוב, ואנשים ראו את האמבולנס, ובאמת דאגו אחד לשני. כשנולד לזיו ואדווה התינוק, עשינו כמה דיירים בבניין בישולים כדי לעזור. כל ערב מישהו הכין להם ארוחה.

"בזמן שומר החומות, אחרי הערב הראשון של העימותים והאלימות בחיפה, שהיו גם פה בשכונה, היה לי ממש חשוב ללכת להפגנה בעד הדו-קיום בשכונה, ושאלתי בקבוצה אם מישהו רוצה לבוא איתי. הגיבו בדאגה, ביקשו שאעדכן כשאני מגיע, וזה משרה תחושה מאוד משפחתית, שדואגים לך. יש ממש הרבה גיבוי".

לא כל הדיירים בבניין שותפים ליחסים האלה. "התרבות של הבניין", אומר נעמני, "היא לא להגיע לדירה שלי ולסגור את הדלת, אבל זה לא שיש ממש שם להתרחשות החברתית שקורית פה. זו לא קבוצה, זו לא משפחה, הציפיות והקודים לא תמיד ברורים. יש גם כאלה שלא מתחברים לזה".

גם בשכונה המצב לא תמיד פשוט. בן צבי היא עובדת סוציאלית בתכנית סל שיקום למתמודדי נפש בחיפה, ונעמני מרכז את תכנית סל שיקום במתנ"ס טבריה, שנמצא ממש כמה מטרים מהבניין. "יש בשכונה הזנחה של העירייה", הוא מספר, "יש בעיות שקשורות לעוני, פשע וסמים, ובזמן הסגרים זה החמיר".

אחד הבניינים הסמוכים נשרף. בן צבי: "ניסו לשרוף מכולת, ונשרף כל הבניין. לדעתי זה היה סביב פרוטקשן. יש פה כבר כמה זמן מצב של משפחות פשע שנלחמות אחת בשנייה. קצת התרגלנו. לא בקטע טוב, זה פשוט חלק מהמציאות".

"בממוצע, בין פעם לפעמיים ביום מישהו מחפש לימון, מזלג, או עגבנייה. ממש עכשיו למשל, אני מחכה שמיטל תסיים ללמד בזום כי אני צריך להדפיס אצלה משהו"

יחד עם זה, "הרבה אנשים מאזור המרכז קונים פה דירות, משפצים אותן ומתחילים להשכיר פה במחירים הרבה יותר גבוהים ממה שהיה פה קודם", אומרת בן צבי, "אנשים שנולדו פה לפעמים לא יכולים להרשות את זה לעצמם. מוזר להגיד, כי אולי אנחנו קצת חלק מהבעיה, אבל יש דברים חיוביים בזה שבאו לפה צעירים. זה גורם לעירייה יותר לראות את השכונה ויותר להשקיע בה. זה חרא, אבל זו המציאות".

לדבריה, חבר'ה שגרים בשכונה מנסים למנוע את עליות המחירים. "יש קבוצת פייסבוק מאוד פעילה לשכונה, ואם מישהו מפרסם דירה במחיר לא הגיוני, אנשים נכנסים בו. אחת החברות במתנ"ס עשתה גם מיפוי של כל השכונה, של מה נחשב בכל אזור בשכונה כשכר דירה ממוצע, כדי שאנשים יידעו אם הם נדפקים ולוקחים חלק בזה, ושתהיה גם הוכחה להביא לבעלי הדירות".

שניהם אוהבים את הקהילתיות בשכונה, אבל להשתקע בה? זו שאלה קצת גדולה. "אין לנו תשובה נקייה", מודה נעמני, ובן צבי מצטרפת: "אני חושבת איך זה ללכת פה עם עגלה, ולגור בבניין ולא במקום שיש בו מרחב וחצר. מצד שני, זה לגור בשכונה שבה ילדים פוגשים אנשים שונים מהם, זה לא מקום הומוגני כמו יישוב קהילתי עם ועדת קבלה. מאוד מפחיד אותי שאולי נגיע לשלב שזה לא יתאים לנו יותר, כי כרגע זה מקום שאני מאוד אוהבת לחיות בו ולא רוצה לעזוב אותו".

אחינועם וירדן: "כיף לחזור הביתה לשכנים"

אחינועם כץ (32) גרה שתי קומות מעל בן צבי ונעמני, באותה דירה כבר שנתיים, אחרי נדודים רבים. בשנה האחרונה הצטרפה אליה בת זוגה, ירדן ברוך (29), והן מתכננות להתחתן בקרוב. כץ היא אשת חינוך, מנהלת מרחב צפון של עמותת "בקהילה", מתנדבת כבר 6 שנים כמדריכה בארגון חוש"ן (ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה), ולא מזמן סיימה ללמוד בתכנית מנהיגות של מכון מנדל.

"נדדתי הרבה מאז השחרור מהצבא, בעיקר בעקבות עבודות שהיו לי", היא מספרת. "הגעתי לחיפה בעקבות ירדן, לפני שנתיים. חיפה היא מין בחירת ביניים כזו. זה נגיש למרכז, עדיין עיר גדולה, ומצד שני יש את הכרמל, יש נוף, ויש גם נגישות לצפון ולטבע".

אחינועם כץ (על הספה) וירדן ברוך. "אם חסר לי משהו, אם נתקעתי, יש לי למי לפנות" (צילום: יונתן בלום)

כשהשתיים החליטו לגור ביחד, הן התלבטו אם לחפש דירה אחרת והתחילו לראות דירות, "אבל שום דבר לא השתווה. חלק גדול מההחלטה להישאר פה", אומרת כץ, "הייתה האווירה בבניין, זה שכיף לחזור הביתה לשכנים. יש על מי לסמוך. אם חסר לי משהו, אם נתקעתי, יש לי למי לפנות. למיטל יש את המפתח לדירה שלנו. הייתה פעם שחזרתי מאיזו סדרת שטח, הייתי גמורה, התקשרתי אליה ואמרתי לה: 'כפרה עלייך, תדליקי לי דוד'".

קבוצת הווטסאפ שפתחו השכנים נקראת "כוס וחצי סוכר". "הקבוצה מאוד פעילה וכיפית", מספרת כץ, "תמיד אפשר לבקש דברים. יש אווירת שכנות של פעם. לדפוק בדלת ולבקש כוס חלב, להתעניין אחד בשני. כיף לפגוש את השכנים במסדרון, ותמיד עוצרים בחדר מדרגות ומקשקשים. אין דבר כזה לחלוף על פני מישהו בלי להתייחס. בקורונה זו הייתה ממש הצלה".

כץ נעזרת בשכנים גם מקצועית. "תחומי העיסוק בבניין הם מאוד קרובים: חינוך, טיפול, יוגה. רוני לוקחת ממני קלפים טיפוליים, מיטל ואני בונות ביחד מערכים על מיניות. איכשהו הצטברו פה אנשים שעוסקים בתחומים האלה. תמיד יש לי עם מי להתייעץ ולחלוק מקצועית".

"תמיד אפשר לבקש דברים. יש אווירת שכנות של פעם. לדפוק בדלת ולבקש כוס חלב, להתעניין אחד בשני. כיף לפגוש את השכנים במסדרון, ותמיד עוצרים בחדר מדרגות ומקשקשים"

על השכונה יש לה מילים טובות: "זו באמת שכונה מאוד מגוונת. יש פה חרדים, רוסים, אתיופים, ערבים מקומיים וגם ערבים צעירים עם סצנה קווירית להט"בית. אני לא מכירה עוד שכונות כאלה מגוונות". האלימות, הפשע והסמים לא משנים את דעתה: "אני מרגישה שזה בממד נפרד מהחיים שלי. כן, שומעים יריות ברחוב לפעמים, ורואים קצת מסוממים ברחובות, אבל אם אני לא מתעסקת איתם, הם לא מתעסקים איתי. אני לא מרגישה לא בטוחה ברחוב".

למרות זאת גם השתיים לא משוכנעות שכאן יקימו משפחה: "כשאנחנו מדברות על ילדים, אנחנו כן שואלות אם נמשיך לגור פה. אין פה כל כך גני שעשועים, הרבה מכוניות חונות על המדרכה, אי אפשר ללכת פה ברחוב עם עגלה. שם מתחילות השאלות. כל עוד אין לנו ילדים, לא נעזוב".

זיו ואדווה: "נוצרה תרבות שאפשר לבקש כל דבר"

בקומת הכניסה גרים ההורים הטריים, זיו אברהם (32) ואדווה בוחבוט. "לקח קצת זמן עד שהחבר'ה ידעו שאדווה בהריון", מספר אברהם, "אבל ברגע שגוני נולד, לפני קצת יותר מחודש, גילינו שכל ערב מישהו אחר מכין לנו אוכל. אני כל כך מתרגש מזה. כשנולד לך ילד אתה מצפה מהשכנים למזל טוב נחמד במסדרון או מקסימום לזר פרחים, אבל לבשל זו ממש השקעה, זו רמה ממש גבוהה של חברות ודאגה".

אברהם, פסנתרן ג'אז, הגיע להדר ב-2015, לאחר שחזר מלימודים באירלנד, והתאהב בשכונה. את הדירה קנה לפני שלוש שנים. "חיפשתי מקום לגור בו, והייתי עם חבר במסיבה פה בבניין על הגג. ברגע שיצאנו לחדר מדרגות, שהיה פשוט מהמם בעיניי, אמרתי לו: 'וואו, פה אני רוצה דירה'. ואז גילינו שהדירה בקומת הכניסה למכירה".

זיו אברהם ואדווה בוחבוט עם בנם גוני. "התפוצץ דוד ויצאנו לחפש למי הוא שייך, וככה פגשנו את כולם" (צילום: יונתן בלום)

כאחד הצעירים הוותיקים בבניין, הוא חושף את הסיפור מאחורי הקמת הקבוצה "כוס וחצי סוכר": "כשרק עברתי לדירה שלנו הכרתי את אחת השכנות כשהתפוצץ דוד. היא ואני יצאנו למסע חיפושים ברחבי הבניין בניסיון לגלות למי שייך הדוד שהתפוצץ. ככה פגשנו את כולם. אחרי האירוע הזה אותה שכנה החליטה לפתוח את קבוצת הווטסאפ, וקראה לה 'כוס וחצי סוכר'. נוצרה תרבות שאפשר לבקש כל דבר שצריך, מכוס סוכר עד בקשות ממש מוזרות. פעם אדווה ואני ביקשנו מיטת מסאז'ים, ואשכרה היה למישהו להביא לנו. עם הזמן, גם כשהתחלפו דיירים בבניין, מיד דאגנו שהם ישתלבו".

בשונה מהזוגות הצעירים האחרים שעדיין מתלבטים בעניין, אברהם ובוחבוט החליטו להקים משפחה בבניין. "לא שתכננו", הוא אומר, "להיפך, המחשבה הייתה שכנראה זה לא יהיה פה, אבל אנחנו ממש אוהבים את הבניין הזה, במיוחד את האנשים". עם זאת, גם הם לא בטוחים שיישארו בשכונה גם בעתיד הרחוק: "כל הגנים ובתי הספר הטובים הם מחוץ לשכונה. השכונה במצב לא טוב, ובשנה וחצי האחרונות של הקורונה מורגשת הידרדרות. פשיעה מופיעה בכל מקום. אין השקעה בכל מה שקשור לביטחון, יש תחושה של הפקרות, ההשקעה העיקרית שהייתה בשכונה היא במלגות לסטודנטים, ואז באמת מה שקורה זה שסטודנטים באים והולכים והשכונה עדיין נשארת כמו שהיא".

מיטל עזר: "אם את רווקה, בואי להדר"

הרבה מהשכנים מזכירים את מיטל עזר (35), אשת חינוך, מרצה בנושא חינוך מיני ומיניות בריאה ומלמדת עברית לדוברי ערבית, שגרה לבד בקומה הראשונה, מול אחינועם וירדן, בדירה קטנה יותר.

"אני במקור מקריית חיים", מספרת עזר, "אבל גרתי בהרבה מקומות בארץ. עד לפני 3 שנים גרתי שנתיים בבית שאן, לשם עברתי בעקבות זוגיות. חייתי בבית שאן שנתיים, הייתה לי שם עבודה, היו לי קשרים. אחרי הפרידה חזרתי קצת להורים, ולבסוף שכרתי את הדירה הזו. הייתי שבורת לב אחרי פרידה מאוד קשה. אחרי שהחלטתי לעבור לחיפה התחלתי לברר על שכונות בעיר שיש בהן צעירים, הדר, בת גלים ואזור נווה שאנן. התקשרתי לחברה והיא אמרה לי: 'מיטל, אם את רווקה ואת רוצה להכיר אנשים ולהתערבב, בואי להדר'".

מיטל עזר. "יצא שאני ביחסים די אישיים עם כל הדיירים" (צילום: יונתן בלום)

את הדירה מצאה בפייסבוק. "ישבתי בבית קפה פה למטה, וחיפשתי דירה בפייסבוק. ראיתי אותה ומיד לקחתי אותה. היא מהממת, בעלת הבית הייתה מקסימה, והרגשתי שזה מקום טוב להתמודד עם הפרידה. זה נראה לי כמו מקום חם, שיעטוף אותי".

כבר ביום הראשון נהנתה מהערבות ההדדית. "עוד לא הייתה לי מכונת כביסה, וירדתי עם שק כביסה לרחוב לחפש מכבסה. הייתי קצת אבודה, ואז מישהי שאלה: 'את מחפשת משהו?' זה משהו שכבר לא קורה בימינו".

היא לא מופתעת שהשכנים מזכירים אותה כגורם מניע ביחסים בבניין. "זה קצת באופי שלי", היא צוחקת. "איכשהו יצא שאני ביחסים די אישיים עם כל הדיירים. כשהגעתי האווירה כבר הייתה, אני לא פתחתי את 'כוס וחצי סוכר', אבל כן השתלבתי בה טוב".

האווירה בבניין עזרה לה להתמודד עם שברון הלב שלה. "בחצי שנה הראשונה הייתי חוזרת מהעבודה לחדר כושר הביתה, וסוגרת את הדלת. ברגע שהחלטתי שאני צריכה לצאת החוצה, הזמנתי את כולם אלי לארוחת ערב. כשהגיע הסגר השני, התחלפו פה שלוש דירות, ובשבילי זה היה קצת משבר. אז רגע לפני הסגר, עשיתי עוד ארוחת ערב, כדי שנכיר אחד את השני. ועשיתי גמד ענק בפורים פעמיים, והזמנתי לפה גם לחנוכה. אבל זו לא רק אני. הנה, יש פה שנה טובה שמתן הכין לנו בשנה שעברה, רוני ארגנה שיבשלו לזיו ואדווה אחרי שהילד נולד. זה כבר כולם".

"בסגר הראשון הכריזו שמשק בית משותף יכול להיות ביחד, אז אמרנו, מה זה משק בית משותף? לא הגדירו לנו. אז קצת הפכנו למשק בית משותף"

תקופת הקורונה הייתה, לדבריה, תקופה מכוננת בבניין. "משהו בקורונה דווקא הוציא אותנו מהבדידות, ואותי זה הציל. בסגר הראשון הכריזו שמשק בית משותף יכול להיות ביחד, אז באותה תקופה רוב הבניין היו לבד בדירה, ואמרנו, מה זה משק בית משותף? לא הגדירו לנו. אז קצת הפכנו למשק בית משותף".

אך למרות אהבתה לשכונה, היא מסרבת להשתמש במילה "קהילה". "אני לא אוהבת שאומרים שהדר זו קהילה. זו לא. יש פה אולי אווירה של קהילה, אנשים מתקשרים אחד עם השני, אבל בסוף כל אחד עם החיים שלו. יש קליקות, אין פה מחויבות. יש דיבור כזה, אבל אני לא חושבת שזה נכון. אין מילה שמדייקת את מה שיש כאן".