תושבי חולון מכירים כבר למעלה מעשור את העצים המעוצבים ברחבי העיר: יונת שלום מעץ זית נושאת ענף במקור, איש-פיקוס מחבק דקל, מקסיקני יושב על סלע, ספסל ירוק ועוד. אך לא רבים מכירים את האמן שעומד מאחוריהם: דורון מלסה. בן 56, נשוי ואב לשלושה, גנן באגף גנים ונוף בעיריית חולון.

הבוקר של מלסה, כל בוקר, מתחיל בגן היפני בשדרות ירושלים במרכז העיר. "אני מתחזק את הגן באופן קבוע", הוא מספר, "מגיע בשעות הבוקר. מ-07:00 עד 10:00 אני מנקה, גוזם, דואג לניקיון הכללי, ומפה יוצא למשימות נוספות".

הגן היפני בחולון. "במקום לעקור את העץ שצמח פה במקרה, החלטתי לעצב אותו בצורה של ציפור ששותה מים מהנחל" (צילום: מאור הוימן)

הוא עוסק בגינון יותר מ-30 שנה, ולפני 12-11 שנה החל לעצב את העצים שהוא מטפל בהם. "באותן שנים תחזקתי את גן ערים תאומות, גן מיוחד בכניסה לעיר, והתחלתי לעצב כל מיני צורות בעצים". מאז התפשט למקומות נוספים בעיר. "אתה רואה את השיח הזה?", הוא מצביע על שיח גדול בגן היפני, "הוא בצורת מקסיקני. הוא יושב על האבן עם הראש מכופף. אני נותן לו קצת להתמלא, וכשאעבור עליו עם גיזום הוא שוב ייראה טוב".

המקסיקני הוא עץ פיקוס. "צֶמח מאוד חזק", מספר מלסה, "צמח בגן בלי ששתלנו אותו. בגלל הגודל שלו, החלטתי לעצב אותו בצורת מקסיקני שנראה כאילו הוא יושב על הסלע. העיצוב הזה כבר בן 4-3 שנים. כשאני מגיע לעץ, אני קודם כל בודק שהוא עמיד לכל מיני מחלות ושהצמיחה שלו בקצב טוב, שהוא מחדש את עצמו מהר. גם הציפור הזאת", הוא אומר ומצביע עליה, "עשויה מעץ שצמח פה במקרה. במקום לעקור אותו החלטתי לעצב אותו בצורה של ציפור ששותה מים מהנחל".

מלסה בגן היפני. "בסוף היא תהיה כלה, כי יש הרבה זוגות שבאים לגן לצילומי חתונה" (צילום: מאור הוימן)

גם את דמות האישה עיצב באחד מעצי הפיקוס בגן היפני: "אני רוצה שבסוף היא תהיה כלה, כי יש הרבה זוגות שבאים לגן לצילומי חתונה".

ואיך עלה הרעיון לפסל דובי שמחבק את האורן הירושלמי?
"ראיתי פעם בחור מחבק את העץ הזה, ושאלתי אותו מה הוא עושה. הוא אמר שלפי האמונה שלו, זה מוציא את האנרגיות השליליות. פתאום כשהצמח הזה צמח ליד העץ, זכרתי שמישהו חיבק את העץ, אז אמרתי שאעשה דובי שמחבק את העץ. אם בעזרת השם הוא יחזור לפה, הוא יראה שבמקומו מישהו אחר מחבק את העץ".

מלסה ופסל הדובי שמחבק את האורן הירושלמי. "אם האיש שחיבק את העץ יחזור לפה, הוא יראה שבמקומו מישהו אחר מחבק את העץ" (צילום: מאור הוימן)

באחת מתחנות המוניות בעיר הוא ראה עץ שצמח בזכות טפטוף המים מהמזגן, "אז עיצבתי להם איש שעומד ברמזור".

מאז שהחל לעצב עצים, העירייה לא ממהרת, לדבריו, לעקור עצים. "פעם היינו מורידים את הפיקוסים כי פחדנו שהם יהרגו את העץ שהם גדלים עליו. אבל עכשיו, אם אני רואה פיקוס שצומח על דקל, אני קושר אותו וגוזם כדי שבהמשך אוכל לעצב אותו".

"צופרים לי וצועקים כל הכבוד"

כשהוא מספר על פסלי העצים שלו, הוא מרבה להשתמש בביטויים "עשיתי להם", "עיצבתי בשבילם". ניכר שהוא רואה בעבודתו שירות לציבור. "הרבה אנשים נהנים ממה שאני עושה", הוא אומר. "ברחוב אילת, עשיתי מעץ זית את יונת השלום. זאת הזדמנות בשבילי לבטא את עצמי. אני שמח בחלקי. כשרואים אותי עובד הרבה אנשים צופרים לי וצועקים 'כל הכבוד'".

מלסה והעיצוב שלו ברחוב אילת. "הרבה אנשים נהנים ממה שאני עושה" (צילום: מאור הוימן)

יש גם תגובות שליליות?
"לפעמים ילדים עושים נזקים, וזה יכול לעכב את העבודה להרבה חודשים. אבל אני אוהב את הילדים. אני עובד בגן היפני 16 שנה, ואני רואה את הילדים גדלים והופכים לחיילים. לפני שבוע פגשתי מישהו בחנות, בחור עם אישה ושני ילדים, והוא שאל אותי אם אני זוכר איך בתור ילד הם היו עושים לי בעיות. אני אוהב אותם, ילדים זה ילדים.

דובים בכניסה לפינת החי. "אני קודם כל בודק שהעץ עמיד לכל מיני מחלות ושהצמיחה שלו בקצב טוב" (צילום: מאור הוימן)

"מנהל האגף אמר לי פעם: 'אם אין ילדים, אין עבודה'. לפעמים זאת חלק מהעבודה שלי, אני לא כועס עליהם. לפעמים הם זורקים חצץ למזרקה, שוברים איזה ענף, אני מעיר להם בעדינות, כי עדיף לא לריב איתם, שלא יעשו לי דווקא. אני מנסה להתיידד עם כולם. גם בעלי כלבים מגיעים לגנים ולא תמיד מנקים אחריהם, אבל אני נמנע מוויכוחים".

"הייתי הראשון מהמשפחה שעלה לישראל"

הוא עלה לישראל מאתיופיה ותחילה התגורר חמש שנים בגוש קטיף. "גם שם עבדתי בגננות", הוא מספר. "עשיתי קורסים, וכשעברתי לחולון ב-1989 פניתי לעירייה וקיבלו אותי בשמחה".

ספר על העלייה מאתיופיה.
"היינו חמישה חברים מכפר באזור גונדר בצפון אתיופיה, בני 20-19. מי לא חולם על מדינת ישראל? על ארץ ישראל? מילדות, מאז שאני מכיר את עצמי, שומעים, מספרים על ירושלים, על ישראל. שמענו שבסודאן יש התארגנויות ראשונות לעלות לישראל. תפסנו מורי דרך שיביאו אותנו לסודאן. לא סיפרנו להורים, ובלילה יצאנו מהכפר והתחלנו ללכת. מסע של 750 קילומטרים עד גבול סודאן. מורי הדרך לא היו ישרים, הם עזבו אותנו אחרי שלושה ימים ואמרו שאנחנו כבר קרובים, אבל הייתה לנו עוד דרך ארוכה".

עץ זית שהפך ללבבות. "אני עובד בגננות, בשמש, וזה שיחוק חבל על הזמן" (צילום: מאור הוימן)

איך שורדים דרך כל כך ארוכה?
"אתה סוחב עליך אוכל ומים, מה שאתה יכול. הלכנו דרך יערות, אז היו כל מיני פירות שהכרנו ויכולנו לקטוף ולאכול. היה לנו מעט אוכל, אבל שרדנו, הגענו לסודאן והיינו שם בערך 10 חודשים. פגשנו שם אנשים מישראל ומתורגמנים שעזרו לנו לתקשר איתם, ואז עלינו במבצע משה לישראל".

והמשפחה שלך?
"הייתי הראשון מהמשפחה שעלה לישראל, ואחריי, כעבור שבע שנים, באה כל המשפחה שלי במבצע שלמה. הם באו דרך אדיס אבבה, והעלייה שלהם הייתה מבצע ענק. עד אז היינו ממש מנותקים, לא היו טלפונים ניידים, הייתי צריך לשלוח מכתב עם שעה ומיקום של טלפון ציבורי שבו נוכל לדבר. היה מאוד קשה. היינו 11 אחים וכולם עלו. אמא שלי נפטרה עוד באתיופיה כשהייתי צעיר. אבא התחתן בשנית ועלה עם אשתו.

"אני לא אוהב את השלטונות באתיופיה, כי לא דאגו לשירותי בריאות, וגם היום לא דואגים. המדינה רק הולכת אחורה. לנוף אני מתגעגע. אולי פעם אני אסע לשם שוב"

"אני התחתנתי באתיופיה שלושה חודשים לפני שעליתי. באתי בלי אשתי. באתיופיה מתחתנים בגיל מאוד צעיר. עושים טקס, אבל 6-5 שנים היא עדיין חיה אצל ההורים שלה, ורק בגיל 20-19, מותר שיהיה מגע. 8 חודשים אחריי, אשתי הגיעה עם ההורים שלה לסודאן ועלתה. פגשתי אותה פה".

ביקרת באתיופיה מאז שעלית?
"לא. הרבה דברים שם מעצבנים אותי. השלטונות אוהבים את עצמם, ולא דואגים לאזרחים. לא בית חולים, לא קופת חולים. הם עשירים מאוד, אבל בקצה השני, בכפרים, אין ברזים בכל בית. ויש המון מים באתיופיה. אמא שלי מתה בלידה כי לא היה בית חולים לידנו. היא קיבלה צירים ומתה. אני לא אוהב את השלטונות, כי לא דאגו לשירותי בריאות, וגם היום לא דואגים. המדינה רק הולכת אחורה. לנוף אני מתגעגע. אולי פעם אני אסע לשם שוב".

"אמרתי שאני חייב להתנדב לצבא"

בתום יום העבודה מלסה חוזר הביתה, מטייל עם המשפחה, או יוצא להליכה עם חבר. "יש בחולון הרבה יוצאי אתיופיה. אני פעיל בוועד של הקהילה האתיופית בחולון. יש לנו בערך 400 משפחות, בעיקר בשכונות ג'סי כהן ותל גיבורים, כי שם השכירות נמוכה יותר.

"אני פעיל, חבר ועד. בנו לנו מועדון חדש לקהילה האתיופית, יש כל מיני פעילויות, מפגשים, מסיבות, חתונות. באתיופיה חתונה נמשכת חמישה ימים. פה אנחנו עושים אחרי האירוע באולם מפגש במועדון, גם מי שלא היה באולם מגיע, אוכלים מאכלים מסורתיים".

שיח בצורת ספסל. "אני אומר לבן שלי: 'את זה אני שתלתי'" (צילום: מאור הוימן)

מה החלום שלך?
"החלום הגדול שלי היה לעלות לישראל, והוא התגשם. בדרך עברנו הרבה חוויות, אבל בסוף מגיעים לישראל. לא רצו לגייס אותי לצבא בגלל הגיל, וגם כי הייתי נשוי. נלחמתי שיגייסו אותי, והתגייסתי לצה"ל, להנדסה קרבית, שירתי שנה וחצי".

למה היה לך חשוב לשרת בצבא?
"עוד באתיופיה שמענו על מלחמות ישראל, על גיבורי ישראל, אריאל שרון, משה דיין, כל החבר'ה. לישראל יש כוח עליון שעוזר לה. אז אמרתי שאני חייב להתנדב. עשיתי 11 שנים מילואים. הבן שלי שירת בשריון, עוד בת שירתה בשלישות ברמת גן, עוד אחת הייתה לוחמת אש ברשות הכבאות, ולפני חודש הבן הקטן התגייס להנדסה קרבית".

"חצי הלב חתוך"

מלסה שבע רצון. "הקמתי בישראל בית, הכול בעשר אצבעות, וברוך השם, אני רואה בזה הצלחה. אני עובד בגננות, בשמש, וזה שיחוק חבל על הזמן. אני אוהב לעבוד, אני אוהב את הטבע. אני רואה צמחים ששתלתי מזמן גדלים. אני מסתובב עם הילדים ליד הבית שלי ואנחנו רואים צמחים ששתלתי לפני 30 שנה, והיום הם ענקיים, אי אפשר להקיף את הגזע שלהם בחיבוק, ואני מרגיש כמו סבא. אומר לבן שלי: 'את זה אני שתלתי'. כל הפארקים, כל ט"ו בשבט, אין נטיעות שלא הייתי מעורב בהן. זה כיף גדול. חוץ ממה שקרה לי עם הבן. חצי הלב חתוך".

בנו דוד נהרג לפני שנתיים באסון בצפון. "הוא היה אמן. עשינו תערוכה לזכרו עם כל העבודות שלו. הוא צייר, למד אנימציה והיה משקיע באמנות. לפני חודש הצגנו בתל אביב את העבודות שלו. הרבה אמנים באו ואמרו: 'זאת עבודה של 50 שנה, איך יכול להיות שבחור צעיר, בן 32, הספיק לעשות את כל זה?' אני מקווה שבקרוב, בלובי של העירייה, אוכל להציג את העבודות שלו. אני חושב שמה שאני עושה קשור אליו".