ברק מולאי (42) ממושב שחר בחבל לכיש נולד לגידול פרחים. את המשק שהוא מנהל, "גן מור פרחים", הקימו הוריו לפני 45 שנים. הם נמנו עם מייסדי המושב, שהיה הראשון בארץ שבו גידלו ורדים. הם גם מראשוני השיווק הסיטונאי של פרחים. אחיו, גילי, הוא בעל חנות פרחים בקריית גת.

"להתעסק בפרחים", אומר מולאי, "זה אומר לקום כל בוקר, להגיע למשק מוקדם ולחזור הביתה מאוחר. אבל לפחות רואים צבע בעיניים. האישה לא כל כך אוהבת את זה, אבל אין מה לעשות. ההורים שלי העבירו לי את המשק שהם התחילו בידיים שלהם. אני ממשיך אותם ואוהב את זה".

היית רוצה ששני הבנים שלך ימשיכו אחריך?
"נקווה שירצו את זה. בשבילי זה החיים. נולדנו לתוך זה. אנחנו רגילים לראות צבעים, לראות פרחים חדשים כשמתחילה עונה. זה הטבע. זה להיות מחובר לטבע".

ברק מולאי בבית האריזה: "בעסק הזה אי אפשר לעבוד יותר קל. פרחים צריכים טיפול, וזה תמיד ידרוש הרבה עבודה" (צילום: מאיה רונן)

בעסק המשתרע על פני 1500 מ"ר, יש מחסן עם חמישה חדרי קירור מרווחים, המאפשרים לשמור על טיב הפרחים. ראש השנה, כמו יום האישה הבינלאומי ופסח, זו תקופת המכירות החמה, לקראתה מעסיק מולאי הרבה עובדים לשזירת זרים ושינוע פרחים לחנויות.

מה החלום שלך?
"אני חי את החלום שלי. השאיפה היא לעבוד יותר קל, אבל בעסק הזה אי אפשר לעבוד יותר קל. פרחים צריכים טיפול, וזה תמיד ידרוש הרבה עבודה. בעזרת השם, שיהיה לנו כוח להמשיך בזה".

"מאז 1975 אני מגדל ורדים"

גם שרת גדות ( 67), ממושב שחר, אב לשלוש בנות ובן וסבא ל-7, ממשיך את המשק שהקימו הוריו. המשפחה עלתה בשנות ה-50 של המאה שעברה מקוצ'ין בהודו, וקורות חייו של שרת שזורים בסיפור חקלאות הפרחים הישראלית.

שרת גדות עם זר של קורקומה שוקולד: "פרח טרופי מיוחד, שרק אני מגדל אותו בארץ" (צילום: מאיה רונן)

"הייתי בן שנתיים כשעלינו, אבי כבר היה מבוגר", הוא מספר, "עברנו במעברת 'שער עלייה' ובמושב משמר איילון. למושב שחר הגעתי בכיתה א', ובכיתה ט' עברתי, במסגרת פרויקט המחוננים של האגודה לקידום החינוך, לפנימייה בירושלים. בצבא הייתי קצין חימוש, ובשנת 75' חזרתי למושב. מאז אני מגדל ורדים. עברתי את כל ההיסטוריה וצורות הגידול של הוורדים, למדנו על בשרנו את התלאות, עד שהגענו לכך שאנחנו מביאים למקסימום האפשרי של יבול טוב, שמביא פרנסה מכל דונם".

גדות למד, כאמור, על בשרו את היסטוריה של הענף מאז שאגרונומים ישראלים זיהו, לקראת סוף שנות ה-60, את הפוטנציאל של גידול ורדים בחורף, לייצוא לאירופה הקרה. "ישראל למעשה ייצאה שמש", אומר גדות, "היה שוק טוב לפרחים והמחירים היו מצוינים".

באותן שנים משרד החקלאות שלח חקלאים ישראלים לאנגליה, להשתלם בגידול וורדים, וכשהם חזרו לארץ הם היו הראשונים לגדל ורדים לייצוא בחממות מסחריות. "ראו שזה טוב", אומר גדות, "חיפשו אפיקים רנטביליים עבור חקלאים בארץ, ובנו מאחורי כל בית במושב 4-3 דונם של חממות. זה היה מצוין. העתיקו את המודל הזה לכל הארץ. הצלחנו להתפרנס בצורה טובה. אצלנו במושב יש 80 משפחות, מהן מעל 60 משפחות גידלו ורדים".

"האירופאים התחילו לקנות יותר ממדינות אפריקה"

בשנות ה-90, כשהשטחים מאחורי הבתים לא היו גדולים מספיק לחממות, יזמו חברים במושב, יחד עם משרד החקלאות, מועצת הפרחים, הסוכנות היהודית וקק"ל, את הקמתו של פארק גידול וורדים בשטח של בערך 330-400 דונם. לכל משפחה הייתה אופציה להקמת עשרה דונם של חממות עם בית אריזה.

"רפול, שהיה אז שר החקלאות, קרא לפרויקט הזה: 'ספינת הדגל של החקלאות בישראל'. אישרו לנו מענק גדול של 40%. אבל בינתיים, ב-96', התחלף השלטון, ואז קיצצו את התמיכה ל-10%. זה גרם לרבים מהחברים פה לסגור את החממות".

עובדים בבית האריזה לקראת החג. "עד 2005 עוד אפשר היה לראות פה הרבה חממות פעילות, אבל לאט לאט העסק נהיה לא רווחי לייצוא" (צילום: מאיה רונן)

עם הזמן, התחרות באירופה והמעבר לחממות גדולות יותר, הורידו את הרווחיות בארץ. "האירופאים התחילו לקנות יותר ממדינות אפריקה, שם שכר העבודה היה בסביבות דולר ליום. עד 2005 עוד אפשר היה לראות פה הרבה חממות פעילות, אבל לאט לאט העסק נהיה לא רווחי לייצוא. הבודדים שעוד מגדלים פה ורדים, ואני ביניהם, מגדלים הכל לשוק המקומי. כיום אנחנו בערך 40 מגדלי ורדים בכל הארץ, שמספקים את התצרוכת המקומית.

"אשתי ואני עובדים במשק של כ-17 דונם, עם 8 פועלים לאורך כל השנה. יש לי 4 חממות ועוד חממה ליד הבית. אנחנו מגדלים 15 דונם ורדים ו-2 דונם של פרח טרופי מיוחד, שרק אני מגדל אותו בארץ, קורקומה שוקולד".

בקרוב: חממה על גז

החממה של גדות משוכללת. מעל הוורדים פרוסה מערכת בידוד תרמי המסייעת בהורדת הוצאות הקירור והחימום. המערכת החדשנית פרוסה לאורך הקירות ושומרת על טמפרטורה מתאימה בעזרת הזרמת מים. כשהטמפרטורות הקיץ הגיעו ל-40 מעלות, בחממה נמדדו 27 מעלות. הכל ממוחשב, ובעזרת חיישנים ומצלמות ניתן לעקוב אחר כל המדדים הרלוונטיים בכל רגע.

"הוורדים גדלים בתוך מצע מנותק", מסביר גדות, "וכל המים והדשנים ממוחזרים. המיחזור מאפשר לנו לחסוך הרבה במים ובדשנים, כי אלה ההוצאות הכי גדולות".

זרי פרחים לקראת שזירה. "בסך הכל אנחנו מצליחים ברוב השנה לספק את התצרוכת של השוק ולעמוד על הרגליים" (צילום: מאיה רונן)

כדי לחסוך גם בהוצאות עבודה יקרות, פועלת במשק של גדות מכונה מיוחדת, "שכמוה יש בארץ רק 4-3", הוא אומר, "אנחנו תולים עליה את הפרחים והיא קוצצת את הגבעולים באורך המתאים, ואוגדת אותם לזרים. ורדים זה גידול עתיר הוצאות, אבל הוורדים חיים טוב", הוא מוסיף בחיוך.

"בסך הכל אנחנו מצליחים ברוב השנה לספק את התצרוכת של השוק ולעמוד על הרגליים. מגידול ורדים אי אפשר להתעשר, אבל ברוך השם אפשר להתפרנס".

והתוכניות גדולות. חלום שהיה לו לפני חמש שנים יגיע בקרוב למימוש: "בקרוב תהיה פה החממה הראשונה שתהיה מחוברת לגז טבעי. יש לנו תחנת גז, וכל החימום והקירור יתבצעו בעזרתו. גם הגנרטור יעבוד על גז. כך נחסוך באנרגיה, בזיהום ובכסף. אנחנו משתדלים להשתמש בפחות ריסוסים ויותר הדברה ביולוגית. אנחנו דואגים גם לכדור הארץ".

"פתיחת הייבוא תהייה מכת מוות למשק"

כמו חקלאים רבים, גם הוא מוטרד מעתיד החקלאות בארץ. "אם לא יהיו לחקלאים האמצעים להמשיך לעבוד, אם לא תהיה לנו אופציה להמשיך את המשק החקלאי ולספק את הצורך בארץ, בשעת חירום לא יהיה לנו מה לאכול. עכשיו, כשהולכים לפתוח את הייבוא, זאת תהייה מכת מוות למשק. זה יחסל את כולם.

הזרים ממתינים לשיווק. "בכל העולם מסבסדים את החקלאות. בארץ, לא רק שלא תומכים, שמים רגליים" (צילום: מאיה רונן)

"כששמעתי שאולי לא יעלו את המחיר של המים, זה היה קצת מעודד. בכל העולם, בארה"ב, באירופה, מסבסדים את החקלאות, או תומכים בחקלאים. פה בארץ, לא רק שלא תומכים, שמים רגליים".

איך אתה רואה את עתיד הענף?
"אני כבר 45 שנה מגדל פרחים. מבחינתי זה מפעל חיים. כל השנים לקחתי קורסים והשתלמויות כדי להשתכלל ולהשכיל. אמרתי לכל הילדים שלי: 'קודם כל לכו תלמדו'. הבן שלי מהנדס תעשייה וניהול, וכיום, כשאשתי ואני כבר לא יכולים להיות בפול גז, ביקשתי ממנו שיבוא להמשיך את מפעל החיים. הוא עוזב עבודה במפעל הייטק, ומגיע להמשיך אותנו.

זרי פרחים טריים לחג. "אשתי ואני גידלנו ביחד, עבדנו, קטפנו, דישנו, הכל בשתי ידיים" (צילום: מאיה רונן)

"אשתי ואני גידלנו ביחד, עבדנו, קטפנו, דישנו, הכל בשתי ידיים. היות והבן נכנס איתי עכשיו, אנחנו הולכים לשכור עוד חלקה ונמשיך לגדול ולהתפתח. בתחום הזה אם אתה לא גדל, אתה נסוג.

"הוורדים זה מפעל החיים שלי. אני יודע לעשות את זה הכי טוב. עובדה שאני שורד, ואני בין המובילים בארץ בגידול ורדים. אני מאוד שמח שהבן שלי יבוא להמשיך את החלום. מבחינתי זאת ציונות. החזון הציוני, לשבת על הקרקע, לשמור עליה ולהוציא ממנה פרנסה טובה, זה מה שלימדו אותנו, ואנחנו חווים את זה כבר מימים ימימה".