המנעול הכבד נפתח, תריס הפח הורם, וחתול קטן ניגש בריצה קלה להתחכך ברגליה. כמדי יום, בשעות הצהריים, פותחת אתי לוי את החנות שלה במרכז המסחרי של קרית ביאליק – אולי חנות התקליטים הוותיקה בארץ. בין הפיצוציה לפלאפל, מול פנסיונרים על כסאות פלסטיק לבנים, סמוך לסנדלר שזועק שהעבר עדיין כאן, נכנסת לוי לחנות הזעירה, והחתול בעקבותיה. בקושי 10 מ"ר, ללא קופה רושמת, גם מחשב אין, רק פנקס קבלות ישן על שולחן בר עגול במרכז החדר. 

האוצר מסודר על מדפים מסביב. מאות תקליטים של מיטב להקות הרוק, זמרות פופ בלונדיניות ואמני הזמר העברי. הקירות מרוצפים בעטיפות תקליטים צבעוניות שלא מותירות כמעט סנטימטר פנוי. המבט הנוגה של טו-פאק לצד הקופים של משינה, החלונות הגבוהים לצד החדש של מובי, שיצא רק לפני כמה חודשים. חדש וישן. וויטני יוסטון לצד שלמה ארצי, הגשש לצד אדל, ויש גם קצת תקליטורים (דיסקים) וקלטות (קסטות).

ב-42 שנותיו הספיק מרכז התקליט בקרית ביאליק לארח כמה דורות של חובבי מוזיקה. "אני מוכרת תקליטים לילדים של מי שהיו הלקוחות שלי פעם", מתגאה לוי. האווירה המיושנת בסמטה הצדדית של המרכז  המסחרי, עלולה להטעות. חנויות תקליטים כבר אינן נמצאות בסכנת הכחדה. וגם כאן, בדקה שהחנות נפתחה, כבר נכנס לקוח צעיר. סתיו ערד (18) מחפש תקליטים של מייקל ג'קסון. אמו לאה, נכנסת אחריו: "אוי, יש פה תקליטים שהיו לי עוד ברוסיה. הנה התקליט הזה של אבבא, איך אהבתי אותו. וואי, יש פה אפילו איי.סי.די.סי, גם את זה היה לי. אתה יודע כמה תקליטים כאלה זרקנו?"

"זה הקהל היום", אומרת לוי. "באים לפה בעיקר ילדים ובני נוער". יש לך פטיפון? היא שואלת את הנער. אמו נבהלת: "אל תכניסי לו רעיונות". הנער מרגיע: "לא צריך פטיפון. הורדתי את כל הדיסקוגרפיה של מייקל ג'קסון לטלפון".
אז למה אתה צריך תקליט?
"כי זה מדהים", הוא עונה, אוחז בתקליט הנכסף שלוי מגישה לו, והתרגשות רבה אוחזת בו. "אמא תצלמי אותי עם התקליט".

"פניני המזרח של שושנה דמארי היה התקליט הראשון"

לחנויות המוזיקה בישראל יש סיפור פתלתל. "תקליטים נמכרים בארץ כבר 100 שנים", מספר האספן וחוקר המוזיקה, אלון מוסקו (53). "מאז שהחל המנדט הבריטי היו פה חנויות תקליטים. תקליטי גרמופון המסתובבים ב-78 סיבובים לדקה יובאו מלונדון ונמכרו בתל אביב. ייצור מקומי של תקליטים החל ב-1934 על ידי חברת אחווה, אבל זה החזיק רק כמה חודשים, כי התוצרת הייתה באיכות גרועה. הם הדפיסו בעיקר תקליטים של יוסף גולנד, זמר מתיאטרון הטמטאטא".

מפעל התקליטים הראשון פעל בנתניה החל מ-1946, והיה שייך לחברת התקליטים "קול ציון" של צבי לוין, ניצול שואה שהיה יצרן תקליטים עוד בגרמניה לפני עלייתו. "המפעל הזה נסגר ב-47' בהוראת ממשלת המנדט, ומיד לאחר מכן לוין הקים את הד-ארצי. באמצע שנות ה-50 החלה הד-ארצי להדפיס תקליטי אריך נגן – לונג-פליינג (33 סיבובים לדקה) במפעל שברמת גן. זה סוג התקליטים המוכר בימינו. התקליט הראשון יצא ב-1956, 'פניני המזרח' של שושנה דמארי". 

באותה תקופה, כדי להאזין למוזיקה, היו נאספים בבית העם או בבתי קפה. רק מעטים יכלו להרשות לעצמם להחזיק פטיפון בבית, לכן גם חנויות התקליטים עוד היו מעטות. "ככל שהשנים חלפו, ובמיוחד לאחר שתמו ימי הצנע, נכנסו לשוק עוד ועוד יצרנים, הוצאות וחנויות", מסביר מוסקו. "מכולית, ישראפון, שהיורשת שלה זה הליקון; ליטרטון, שהפכה ב-1982 לפונוקול; ישראדיסק; NMC; התקליט-חיפה של דב זעירא שנפטר השנה, והבן שלו, ניצן זעירא, הוא זה שהתחיל לייבא תקליטים ארצה ב-1971".

לקראת שנות ה-70 פטיפונים הונחו בפינה של כל סלון, האזנה למוזיקה הפכה מאירוע חברתי למשהו יומיומי שכל אחד יכול לעשות בשעות הפנאי. בעקבות התחזקות הייבוא, החלו הישראלים לפתח טעם מוזיקלי אישי. תקליטים נמכרו בחנויות הכלבו הגדולות, בשווקים ובתחנות מרכזיות. אך מי שחיפש דברים מיוחדים פנה לחנויות התקליטים, שבהן נפגשו חובבי המוזיקה, ושם נערכו דיונים על החדש של אריק איינשטיין, להקת הקצב מבריטניה והלהיט מפסטיבל הזמר. "מרכז התקליט" של לוי הוא שריד של אותה התקופה. 

"בעלי גיורא ז"ל היה קבלן עבודות עפר. יום אחד הוא נכנס הביתה אחר הצהריים ואמר לי: 'אתי, יש לנו חנות תקליטים. את תפתחי אותה בבוקר ואני אבוא אחר הצהריים'. זה הפך אותנו לאחד הזוגות הכי שיקיים בקריות. החנות שלנו הייתה סיבה לבוא למרכז המסחרי. זו הייתה הצלחה אדירה. בלי פרסום, בלי שלטי חוצות, החנות הקטנה הזו הפכה למשהו שכולם מכירים. הלקוחות היו עומדים בתור מחוץ לחנות, ממתינים שאבוא לפתוח. כולם רכשו תקליטים באותה תקופה".

"חסמתי את המדפים ואמרתי: לפה לא יכנסו דיסקים!"

"מרכז התקליט" נפתחה בזמן הנכון. ככל שחלפו שנות ה-80 מכירות התקליטים בארץ עלו וקהל הלקוחות התרחב. "גיורא אהב את מוזיקת הדיסקו, והיה לו חשוב להיות הראשון שמוכר את הלהיטים הבאים. החנות שלנו התמחתה בזה", מספרת לוי, "היינו

טסים ללונדון כל שנה, בחג המולד, ומביאים לארץ את כל מה שחדש. רצינו שהלקוחות ישמעו אצלנו בפעם הראשונה את מה שיהפוך ללהיט הבא. כיוונו לתקליטנים, כדי שאלה יפיצו את המוזיקה שרכשו אצלנו. כך הפכה החנות שלנו לבית שני של כל התקליטנים בצפון". 

באותה תקופה נמכרו בחנות גם קלטות, אך בשל איכותן הנמוכה הן נתפסו כמוצר משני. אף אחד לא צפה את המהפכה הטכנולוגית שבפתח. "יום אחד באו מהד ארצי ואמרו שנצטרך להכניס תקליטורים  לחנות", משחזרת לוי, "עמדתי ככה" היא מדגימה בגופה, "חסמתי את המדפים ואמרתי: לפה לא יכנסו דיסקים! אבל הם נכנסו, ותוך כמה שנים גם תפסו את הבכורה".

ייצור תקליטורים הגיע לארץ ב-1992, שנה לאחר מכן הפסיקו לייצר פה תקליטים. פלסטיק מט, שחור וגס, הוחלף בפלסטיק מבריק שנראה כמו זכוכית ומסמל את סוף המאה.

בשנות ה-90 התקליטורים כבשו את העולם. החנויות, רשתות השיווק ושוק הדיסקים המזויפים פרנסו אלפי ישראלים. השיא היה בחילוף המאות, תקופה שבה בכל בית היו כמה נגני דיסקים (מערכת סטריאו, נגן נייד – דיסקמן, נגן במחשב) שנמכרו ביותר מ-500 חנויות. "באותן שנים רק מעטים רכשו תקליטים", אומרת לוי, "אבל השארנו אותם בחנות לצד הדיסקים והקלטות".

"הסטייה שלי זה הביטלס"

שון בן נון (57) התבגר בימי השיא של התקליטים, ואהבתו הרבה למוזיקה דחפה אותו להיות אספן כפייתי. "התקליט הראשון שקיבלתי כשהייתי בן 10 זה הבלדות של החיפושיות. זכיתי בו דרך המצעד השנתי של גל"צ, אחרי ששלחתי להם גלויה". 

בן נון נכנס למחסן התקליטים שבחצר ביתו במודיעין, חשבתי שישלוף משם את הראשון מבין 17,500 התקליטים שאסף מאז, אבל הוא מוציא מהמחסן מחברות ישנות, מתפקעות מרוב דפים. תמונות של כוכבי פופ, שהודבקו על הכריכות, מסגירות את הימים מהן הגיעו. "יש לי 40 מחברות כאלה. תפתח, תקרא".

בעטים צבעוניים ובכתב עגול ויפה מדורגים שירי השנה לפי טעמו של בן נון, ובהמשך תוצאות המצעדים ששודרו ברדיו (בצמרת, משלנו, המצעדים הלועזיים של רשת ג' ושל גל"צ, ומצעד "היו היה" של פזמוני העבר). עט כחול לטקסט רגיל, אדום לשמות האמנים וירוק לשמות השירים. הכול בעברית: "לוסי בשמי היהלומים", "צוללת צהובה", "מועדון הלבבות הבודדים של סמל פפר". 

המחברות רצות מ-1978 ועד 1992. "זה מידע שגם ברשת לא תוכל למצוא", אומר בן נון, "פעם חשבתי להוציא את זה לאור. התייעצתי עם קוטנר ובסוף ויתרנו". מלבד המצעדים מכילות המחברות גזרי עיתונים עם תצלומים, ניתוחים מוזיקליים והגדרות שכתב בן נון לכל להקה ואמן. ויקיפדיה בגרסת יומן אישי של בת 14. 

"אספתי מצעדים עוד לפני שאספתי תקליטים", אומר בן נון בחיוך שובב, "אבל בזכות המצעדים בניתי את אוסף התקליטים שלי. את מאה התקליטים הראשונים שלי קיבלתי כפרס על השתתפותי במצעדים. הייתי שולח לפעמים כמה גלויות לאותו מצעד, כותב את השם שלי בכוונה בשגיאות כתיב ובכתב שונה כדי להגביר את סיכויי הזכיה".

לאחר שהשתחרר מצה"ל עבד ככתב מוזיקה במקומונים שונים. "זה נתן לי גישה לאמנים, להופעות, לכל מה שיוצא. הייתי מקבל סינגלים ותקליטים חדשים כדי לכתוב עליהם ביקורת. ככה בניתי את האוסף שלי". אך הפריצה הגדולה של אוסף התקליטים שלו הגיע בזכות הופעתם של הדיסקים.

"כולם רצו להיפטר מתקליטים באותה תקופה", מספר בן נון, על המחצית השנייה של שנות ה-90. "ראיתי את זה כהזדמנות מצוינת להעשיר את האוסף שלי. פרסמתי מודעות בעיתונים שאני רוכש אוספי תקליטים וקיבלתי המון פניות. בחלק מהמקרים אנשים היו מוכנים לשלם לי כדי שאפנה להם את התקליטים מהבית. הייתי הולך לחנויות שסוגרות וקונה את כל המלאי. הלכתי גם לאמנים וביקשתי מהם את כל התקליטים שלהם. מה שהכי משך אותי זה תקליטי שדרנים (סינגלים)".

בן נון הוא אחד מאספני התקליטים הגדולים בארץ. יש לו הכול: "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", הראשון של הצ'רצ'ילים חתום על ידי כל חברי הלהקה, "הבוקר שאחרי", "היחידה לטיפול נמרץ", רימונה פרנסיס וסטו הכהן. 

"הסטייה שלי זה הביטלס", הוא אומר ומציג בפניי עשרות עותקים של האלבום הלבן: "זה אחד מהאלפים הראשונים שהודפסו באנגליה, פה יש טעות כתיב, זה הודפס בישראל וכמו שאתה רואה הוא לא באמת לבן".

בן נון מתפרנס מאספנות ומסחר בתקליטים ודיסקים כבר 20 שנה. "עיקר המכירות שלי זה לחו"ל", הוא אומר, "אבל אני מוכר גם בארץ, דרך הרשת ובחנות תרבותק – שימי שואו ברמלה".

"מכירות התקליטים בעלייה שנמשכת כבר יותר מעשור"

בדומה לאחותה הזקנה, גם תעשיית התקליטורים הישראלית התמוטטה, עשור לאחר שהגיעה לארץ. הפגיעה החלה עם הפצת צורבי הדיסקים הביתיים, הופעת ה-MP3 וההורדות בתוכנות שיתוף קבצים, כמו נפסטר. בהמשך הגיעו נגנים אלקטרוניים קטנים (אייפוד), ואז הטלפונים החכמים ושירותי הסטרימינג (יוטיוב, ספוטיפיי). החנויות ששרדו את המעבר מתקליטים לדיסקים נסגרו. העולם השתנה. גם חנויות קלטות הוידאו, שהוחלפו ב-DVD, נעלמו מהנוף, וכך גם חנויות משחקי המחשב. האינטרנט שינה את הכללים. בימינו כל אחד מחזיק חנות מקוונת בטלפון הנייד שלו. וזה מה שהופך את חזרתם של התקליטים לדבר קצת מפתיע.

"זה לא טרנד", מדגיש אלי חיון (57) מנכ"ל "האוזן השלישית", שנפתחה כחנות תקליטים ב-1987, והתפתחה למוסד תרבותי מוביל בתל אביב, הכולל רשת חנויות מוזיקה, ווידאו, הפקות, הוצאה לאור, מועדון הופעות (האוזןבר), ועוד. "מכירות התקליטים בעלייה שנמשכת כבר יותר מעשור".

חיון חווה על בשרו את השינויים בשוק המדיה. "התחלתי עם התקליטים בגיל 13, ינקתי מהארון של ההורים את כוורת, הביטלס וכל מה שהם אהבו. בגיל 17 עבדתי בחנות התקליטים 'אלגרו', שהייתה אז הגדולה בארץ. בגיל 23 התחלתי לעבוד באוזן השלישית ובהמשך נכנסתי לשותפות עם מיקי דותן כבעלים של החברה". לפני כשנה מכרו חיון ודותן את הרשת לאחים רודי ואביב נטר. חיון ממשיך לשמש כמנכ"ל החברה ודותן נשאר בהנהלה.

"היום כל אחד בוחר איך להאזין למוזיקה", אומר חיון, "סטרימינג, הורדות, דיסקים, תקליטים – הכול חי, הכול מוכר, וכל אחד עושה מה שהוא רוצה. אבל אין ספק שהתקליטים תפסו שוב את הבכורה – הם נמכרים יותר מהדיסקים, מחיריהם גבוהים יותר, ואנחנו מוציאים יותר תקליטים חדשים. אם לפני 15 שנה היינו היחידים בארץ שמוכרים תקליטים, אז היום יש עוד עשרות חנויות ומוכרים.

"יש משהו קסום בטכנולוגיה הפשוטה של התקליטים, מחט שחורקת על פלסטיק ובכך נוצר הצליל", הוא אומר, "זה פשוט וזה מנצח. האיכות של הפטיפונים עלתה, וגם האיכות של התקליטים החדשים שאנחנו מוציאים גבוהה יותר מבעבר".

"אם פעם היית קונה פוסטר או חולצה, היום קונים תקליט"

"נולדתי פעמיים" אומרת לוי, "פעם אחת כשפתחנו את החנות ובפעם השנייה כשהתקליטים חזרו. במשך השנים פתחנו סניף נוסף בחיפה, עופר בני מנהל אותו. לאחרונה אייל, הבן השני, פתח חנות נוספת בתל-אביב. הוא קרא לה גיורא תקליטים על שם בעלי".

"אם פעם היית קונה פוסטר של להקה שאתה מעריץ, או חולצה, אז היום קונים תקליטים", אומר סתיו ערד, שמייצג את הדור שנולד לדיגיטל, ומרד הנעורים מחזיר אותו לאנלוגי והממשי, לנוסטלגיה. השילוב בין ישן לחדש זועק גם מקופסאות הפטיפונים המוצאים למכירה: עיצוב ישן מעץ, "כמו שהיה לי ברוסיה" (לאה) עם הלוגו הכחול של הבלותוס, והסמל של חיבור USB. 

"להנגיש לישראלים תקליטים שהם נכסי צאן ברזל"

חברת NMC רכשה ב-2008 את המתחרה הגדולה ביותר שלה, "הד ארצי", ומאז היא מחזיקה בזכויות על חלק גדול של המוזיקה הישראלית. ב-2014 חזרה החברה להוציא תקליטים לאחר הפסקה של 20 שנה. הוציאו מחדש תקליטים של להקת תמוז, החלונות הגבוהים והצ'רצ'ילים, והם אזלו במהרה מהמדפים, מה שסימל יותר מכל דבר אחר את חזרתם של התקליטים. מאז יוצאים לאור תקליטים חדשים מדי חודש, ונמכרים בחנויות ותיקות וחדשות. 

"ב-2015 התחלנו להוציא מחדש תקליטים ישראלים", מספר חיון, "אנחנו מדפיסים אותם בחו"ל, כי בארץ לא נותרו מפעלים, אבל מדובר בהוצאות ישראליות בעיקר. המטרה היא להנגיש ללקוחות ישראלים תקליטים שהם נכסי צאן ברזל, והביקוש שלהם גבוה. אלה תקליטים שלא ניתן היה להשיג, ואם כבר מישהו הסכים למכור, אז זה היה באלפי שקלים, וכעת אנחנו מוכרים אותם ב-120-100 שקלים. לדוגמה התקליט המפורסם של פופיק  (פופיק ארנון – כל אחד), התקליט הראשון של זינגלה (Zingale – Peace), מלכת האמבטיה (זהר לוי/חנוך לוין), הצ'ר'צילים ועוד. 

"השגנו זכויות, איתרנו את המאסטרים, יצרנו מאסטרים חדשים באיכות גבוהה, עשינו רפליקות מדויקות לעטיפות המקוריות, ככה שההוצאות החדשות הן עותק מדויק, ולעיתים טוב יותר ממה שנמכר במקור לפני כחמישים שנה. לצד זה אנחנו מוציאים גם תקליטים עדכניים של אמנים בני זמננו: ג'יין בורדו, רונה קינן, זהבה בן, אלון עדר – הכל חלק מלייבל "זהב שחור", שמונה כבר יותר מ-70 תקליטים".

השבוע, לדוגמה, יצא לאור תקליט חדש-ישן: "שלכם, שולה חן", עם השיר המפורסם שלה "בוא הביתה". "הדפסנו בחו"ל 300 עותקים", מספר חיון, "ביניהם 100 עותקים של תקליט לבן, שנמכר במחיר גבוה יותר, ושולה חתמה עליהם". בן נון מראה לי את הגרסה המקורית של התקליט מ-1969, חתום על ידי שולה ובן זוגה אבי קורן, שנפטר השנה, ולצדו הגרסה החדשה עם חתימתה הטרייה של חן. 

לפני כחודש הוציאו את פס הקול של הסרט "גבעת חלפון אינה עונה". אסא אופק (51), ממנהלי "האוזן השלישית", פגש באקראי את נפתלי אלטר ושאל אותו: "תגיד, איך יכול להיות שאין פסקול של חלפון?" "40 שנה, לך תזכור" ענה לו המלחין והתסריטאי של הסרט המיתולוגי, ושניהם הבינו שיש כאן נפט, שאף אחד עוד לא חפר. 

אופק ניגש להפקת הפרויקט ו-45 שנה אחרי צאת הסרט, הושק התקליט לראשונה, והוא כולל את המוזיקה הנפלאה של אלטר, את שני הלהיטים מתוכו "תן לשים ת'רא'ש על דיונה" ו"גבעת חלפון אינה עונה", וגם רפליקות מיתולוגיות מהסרט שכתב אסי דיין. שייקה לוי, גברי בנאי ונפתלי אלטר באו לאוזן השלישית לסשן חתימות מרגש במיוחד, אפילו היסטרי, עם מראות שהזכירו את הביטלמניה.

"זה כנראה האייטם הכי חשוב של 'זהב שחור', בטח המוכר והמפורסם מביניהם", אומר אופק. "יצרנו כאן משהו טבעי לכאורה, מתבקש, שמשום מה נשכח בצל תהילתו. כל 500 העותקים אזלו תוך יומיים וחצי". ב"זהב שחור" מיהרו להדפיס מהדורה נוספת, ומקווים שבקרוב היא תשוב למדפים בשני צבעים לבחירה: חאקי-שקוף ושחור.

"מפעלי התקליטים לא מצליחים לעמוד בעומס"

תקליטים כיום הם מוצר בוטיק, יקרים ממה שהיו פעם. "מפעלי התקליטים לא מצליחים לעמוד בעומס", מסביר חיון. "הרבה מפעלים שנסגרו לפני עשרים שנה ולא נפתחו חדשים. מלבד זאת, מדובר בלואו-טק. זה לא מכונה ששמים בה מאסטר והיא משפריצה דיסקים בכמויות, זה יציקות שנעשות הרבה יותר לאט, מכונות בנות חמישים שנה. מפעלים שעובדים בשיטות ישנות. ועכשיו, בכל העולם רוצים להדפיס תקליטים, אז יש פקק ולוקח כמה חודשים עד שמדפיסים את הכמות שאנחנו מזמינים".

"המחירים גבוהים כי זה נישה", מסכם בן נון. "המצב הזה שבכל סלון יש פטיפון לא יחזור. לא יהיה פה תקליט שמוכר 100 אלף עותקים כמו 'ירושלים של זהב' בסוף שנות ה-60. זו נישה שתופסת צעירים, וזה היתרון שלה, אבל בכל זאת נישה".