נופר גבע, אורי ברייטמן ומיכל בן אייל פותחים את השנה החדשה בעבודה חדשה, שבה הם מקווים לתרום לאנשים אחרים ולהעצים אותם. גבע החלה לעבוד כעובדת סוציאלית, ברייטמן התייצב ב-1 בספטמבר לשיעור הראשון שלו כמורה לאנגלית, ובן אייל החלה לעבוד כמתלמדת לתפקיד אחות מיילדת בבית החולים יוספטל באילת. בשיחה לראש השנה הם מספרים על ההתרגשות של הימים הראשונים, מה למדו על העבודה 'האמיתית' אחרי ההכשרה, ועל השינוי שהם רוצים להוביל.

"בחרתי בעבודה סוציאלית כי אני מאמינה באנשים"

נופר גבע, בת 30 מראש העין, התחילה לעבוד השנה כעובדת סוציאלית בעמותת רוח נשית, המסייעת לנשים נפגעות אלימות. "בחרתי בעבודה סוציאלית כי אני מאמינה באנשים", היא אומרת, "התשוקה הכי גדולה שלי היא עבודה עם אנשים. אנחנו בעיני החיה הכי מעניינת, ויש לי תחושה פנימית שהייעוד שלי בעולם קשור לעבודה עם נשמות וטיפול, מתוך לקיחת אחריות חברתית באופן כללי, ועל המגזר הנשי בפרט".

המעורבות החברתית שלה החלה כבר בשנות התיכון: היא הייתה חברה בתנועת הצופים, משם המשיכה למכינה הקדם צבאית במעגן מיכאל, והתגייסה לנח"ל כחלק מהישיבה החילונית בינ"ה. היא שירתה כמפקדת של חיילות עולות חדשות. אחרי הצבא היא יצאה לחצי שנה בנפאל, במסגרת תבל בצדק, ארגון ישראלי שעוסק בפיתוח קהילתי ברחבי העולם.

כשחזרה לארץ, גבע החלה בלימודי עבודה סוציאלית במכללת תל חי, עם התמחות בפוסט טראומה. "הלימודים היו מרתקים, התמזל מזלי ללמוד עם מרצים ומרצות שהם גם חוקרים בעצמם, וגם שומרים על נגיעה עמוקה ומשמעותית עם השטח, ולא רק יושבים במקום גבוה ופילוסופי. זה נותן המון השראה. גם המגורים בצפון הם מעין חממה אנושית, שמאפשרת לך ליצור קשרים עמוקים עם המרצים והמרצות ועם האנשים. יש בזה משהו מאוד מעצים, שתמך בי לאורך כל הדרך".

נופר גבע. "חשוב לי להביא למפגש עם המטופלות את התובנה שהידע בדבר טובתן העליונה ביותר נמצא אצלן" (צילום: דפנה סרוסי)

בסיום הלימודים היא חזרה לארגון בו התנדבה, תבל בצדק, ועבדה בו כרכזת מתנדבים. הקורונה הובילה אותה להחלטה לעבור לעסוק במקצוע שאותו למדה. היא עובדת כמנהלת התכניות של רוח נשית, עמותה שמסייעת לנשים נפגעות אלימות להגיע לעצמאות כלכלית ולבנות את חייהן מחדש.

מה חשוב לך להביא לתפקידך כעובדת סוציאלית?
"הדבר החשוב ביותר מבחינתי הוא להביא למפגש עם המטופלות את התובנה שהידע בדבר טובתן העליונה ביותר נמצא אצלן. כל המערך של רוח נשית הוא למען התמיכה והליווי והניתוב, אבל מבחינתי המטרה היא לגרום לכל אישה להיזכר שכל הכוחות המשאבים והמסוגלות נמצאים בכל תא בגוף שלה, ואנחנו נעשה כל דבר שצריך לתמוך בתהליך ההיזכרות הזה ולשקם את מה שנפגע בדרך.

"אנחנו רוצות להוות דוגמה ומודל לאיך נראה ומרגיש קשר בריא ומיטיב שאפשר לסמוך עליו, ואפשר לעבור איתו תהליך ודרך, בתקווה שזה יהווה זיכרון פנימי בלב שלהן להמשך החיים, להמשך הדרך."

ממה את חוששת בתפקיד?
"יש חשש תמידי, ידיעה תמידית שאני מתהלכת איתה, שלאישה שמגיעה אלינו אנחנו יכולות לתת את המענים שלנו, אבל גם הם מוגבלים. אנחנו כל הזמן בתהליך של גדילה והתקדמות, אבל אנחנו עמותה ואלו דברים שלוקחים זמן. הידיעה שבסופו של דבר יש אצלנו מענה, אבל שהוא חלקי ומסוים, מכווצת. זה שאני יודעת שאני לא יכולה לקחת אלי כל אישה, זה חלק מהמתח המבני בתפקיד."

איך היתה הכניסה למקום העבודה החדש?
"קיבלתי את ה'וולקמינג' הכי חם ועוטף, ואני חושבת שהארגון הזה הולך עם האמירות הפמיניסטיות והמסרים שלו גם כלפי העובדות. הייתה לי תמיכה מלאה, חפיפה מקצועית, ודאגה לכל התנאים כדי שאני אעשה את העבודה בצורה המיטיבה והמקצועית ביותר."

מה למדת על העבודה שלא ידעת קודם?
"לא ידעתי עד כמה החוויה שממש עוברת כחוט השני אצל רוב המשתתפות שלנו היא הבדידות. כמה הן מרגישות לבד בתוך הסיפור חיים שלהן בתוך החיים עד כמה אין להם שותפים ושותפות לדרך, כתוצאה ישירה מנזקים של חיים בתוך קשר אלים. הבדידות חוצה מגזרים וגילים, וזה אחד הדברים שהעציבו אותי בצורה עמוקה.

"דבר נוסף שלמדתי זה עד כמה אחוות נשים, ה'סיסטרהוד' שאני מרגישה שאנחנו מחיות אותו מהמקום השבטי, היא משמעותית. יש לנו את כל האיכויות כנשים להוות תיקון עמוק אחת לשנייה דרך הקשרים שאנחנו יוצרות. ראיתי איך מתוך קשר בריא ורציף אפשר לעשות שינויים מרגשים ויוצאי דופן בחיים של כל אישה שמגיעה אלינו."

"יש לי רצון לשקם את מערכת החינוך אחרי הקורונה הנוראית הזאת"

אורי ברייטמן, בן 45 מתל אביב, התחיל בשבוע שעבר ללמד אנגלית בחטיבת הביניים של 'תיכון חדש' בתל אביב. עבורו מדובר בשינוי כיוון מקצועי, אחרי 15 שנים בהן עסק בשיווק ופרסום באינטרנט. "במהלך הלימודים של ילדיי, לימדתי אותם וראיתי שהוראת אנגלית היא תחום די מוזנח: מנהלי בתי ספר מחפשים מורים בצורה נואשת, ונותנים למורים מתחומים אחרים ללמד אנגלית, שזה פחות טוב מן הסתם. אבל יחד עם זאת המשכורות של מורים היא משפילה, ועוד לא סיפרתי לחבריי על ההסבה".

את השבוע הראשון ללימודים הוא מתאר כ"אחד השבועות המספקים בחיי, ללא ספק". לדבריו, "למרות התנאים הלא פשוטים – צפיפות, מסכות, וכיתות חמות על אף המיזוג, 120 התלמידים שפגשתי התאמצו ללמוד ולהתקדם".

אורי ברייטמן. "מורה מתחיל זה כמו מתמחה ברפואה שעושה ארבעה ניתוחים ביום" (צילום: אלבום פרטי)

ברייטמן השתתף בתכנית הסבת אקדמאים להוראה במכללת לוינסקי, שארכה שנה וחצי. רוב הלימודים התקיימו בזום. "בפעם אחרונה שלמדתי באוניברסיטה הייתי בתוך כיתה, ופתאום לעבור הכשרה בזום היה קצת מוזר", הוא מספר, "אבל אם בשבילי הלמידה בזום היא מוזרה אך מתאימה ללוז שלי, לתלמידים היא קטסטרופה."

"במסגרת הלימודים העברתי שיעור בזום וזה היה מתסכל מאוד. כביכול השיעור עבר ללא בעיות, אבל לא הייתה לי שום יכולת לדעת אם השיעור באמת עבר, כי המסכים שחורים. מצאתי את עצמי שואל לא מעט בשיעור 'מי רוצה לענות?', ושלושה תלמידים קבועים שעונים. בכלל, אם חמישה תלמידים השתתפו בשיעור אז המצב הוא לא רע."

מה היית רוצה לשנות במערכת החינוך?
"יש לי רצון גדול לשקם את המערכת אחרי הקורונה הנוראית הזאת. תלמידים לא למדו כמו שצריך. בנוסף, לקראת הלימודים קראתי מחקרים והבנתי שבתי ספר לא מצליחים ללמד ילדים לדבר אנגלית באופני ההוראה המוכרים. יש אפליקציות שמצליחות ללמד לדבר אנגלית, ולעומת זאת מחקרים שמראים שהדרך היחידה ללמוד כתיבה היא דרך אימון קשר עין יד, כלומר כתיבה על דף. השקפת העולם שלי היא לשלב טכניקות הוראה ישנות ומתקדמות, כדי להשיג את ידיעת האנגלית אצל התלמידים."

מה גילית על העבודה שלא ידעת קודם?
"בניגוד למה שחשבתי, מורים עובדים בחופש. עבדתי בערב אחרי שחזרתי מהעבודה, כי מעבר לעשר החוברות וחומרי העזר שהיינו צריכים ללמוד בשביל ללמד, וסדנאות הכנה לקראת תחילת השנה, קראתי גם מחקרים כדי לבסס את שיטות הלימוד שלי. במצטבר אני חושב שעבדתי יותר ממאה שעות לקראת פתיחת השנה. זו הייתה הפתעה, כי חשבתי שאני אתחיל לעבוד בראשון לספטמבר."

"בנוסף, פגשתי מקום עבודה שבו אני, כגבר, נמצא במיעוט. השתתפתי בסדנה כחלק מלימודי ההסבה להוראה, והייתי הגבר היחיד עם 25 מורות. לרגע שאלתי את עצמי, האם אני במקום הנכון? אני אניח שכך אישה מרגישה בדירקטוריון מלא בגברים. בכלל, אני חושב שיש לא מעט תפקידים במערכת שהם מאוד מגדריים כמו אב בית ומזכירה".

לצד הסיפוק מהשבוע הראשון, ברייטמן מתאר אינטנסיביות ומתח גבוה. "אני מרגיש שמורה מתחיל זה כמו מתמחה ברפואה שעושה ארבעה ניתוחים ביום. אני מזיע, לחוץ, לא ישן בלילה".

"תמיד היה לי חלום להיות מיילדת"

מיכל בן אייל, בת 39 מאילת, החלה לעבוד בחודש האחרון כאחות סטודנטית בבית החולים יוספטל באילת, כחלק מלימודים והכשרה לתפקיד אחות מיילדת. חדרי הלידה אינם זרים לה: בשש השנים האחרונות היא עובדת כדולה, בעסק עצמאי להכנה ללידה.

"תמיד היה לי חלום להיות מיילדת", היא מספרת, "בשנתיים האחרונות התחלתי להגשים את החלום, ולעשות הסבה לסיעוד במכללה האקדמית רמת גן. אני מקווה לסיים באפריל הקרוב."

איך הגעת לעולם התמיכה בלידה?
"ל'דולאות' הגעתי בעקבות חוויית הלידה שלי, והרצון שלי לעזור לנשים אחרות ללדת בצורה יותר טובה, יותר מודעת, שיהיו עם חוויות לידה טובה יותר. אני מקווה שבתור מיילדת אוכל לעזור לעוד יותר נשים. רציתי להרחיב את העשייה שלי ולתרום עוד יותר."

איך את חווה את הלימודים וההכשרה?
"הלימודים הם מאתגרים מאוד, אינטנסיביים מאוד. אבל הקורונה באה לטובתי ורוב הלימודים היו בזום, מה שעזר לי להיות יותר עם הילדים בתקופה הזאת. בסמסטר שהתחלתי לפני שהתחילה הקורונה הייתי נוסעת חצי שבוע למרכז הארץ, מה שהיה מאתגר מאוד כי יש לי ילדים קטנים. כשהלימודים עברו לזום, הנסיעות למרכז פחתו משמעותית – רק למבחנים, סימולציות, וחלק מההתנסויות התחומיות שאני עושה בבית חולים וולפסון. אבל לשמחתי, רוב ההתנסויות מרוכזות באילת."

מיכל בן אייל. "רציתי להרחיב את העשייה שלי ולתרום עוד יותר" (צילום: אלבום פרטי)

מה את רוצה להביא לתפקיד?
"אני רוצה קודם כל לראות את היולדת: מי היא, מה היא מביאה ללידה. לא להסתכל על כולן כ'יולדת', אלא להבין על כל אחת מאיפה היא מגיעה, מה רצונותיה כלפי הלידה. כל יולדת סוחבת איתה חוויות וחלומות אחרים, והלידה היא חוויה אינטימית ואינטנסיבית שיכולה להציף רגשות וחוויות בלתי צפויות. חשוב לי להסתכל על האישה ומה היא רוצה, בתוך המערכת הרפואית. וכמובן, שכולם יצאו בריאים ושלמים מהלידה".

איך היו לך הימים הראשונים?
"אני מתחילה במקום עבודה חדש עם צוות חדש, מנסה להצליח להשתלב ולהביא את עצמי. אני שמחה על העבודה כאחות סטודנטית, כי חשוב לי להכיר את צוות בית החולים ולצבור ניסיון קליני. כולן פה מקסימות, וכיף לדעת שאני מגיעה למקום עם אנשים טובים שכיף לעבוד איתם. גם המטופלות מקסימות. בכללי, אילת עיר מיוחדת, אנשים זורמים. יש מושג כזה, 'זמן אילת', תחושה שהכול יהיה בסדר."

"כרגע יש הרבה חשש בבית החולים שיהיו יולדות מאומתות או מלווים מאומתים, וזה משפיע על הצוות. אין הרבה צוות, אז אם הצוות יידבק או ייכנס לבידוד, יהיו השלכות קשות על תפקוד בית החולים. גם היולדות חוששות שהן או התינוק יידבקו, אין אחת שלא. כרגע מותר רק מלווה אחד, זה מקשה על היולדות. בכל זאת לידה זאת חוויה שלא קורית הרבה בחיים, והיולדות רוצות לשלב את האנשים שחשובים להן בחיים."

חששות מהתפקיד?
"תפקיד האחות הוא שונה לגמרי מתפקיד הדולה. בתור דולה ליוויתי את היולדת, הייתי איתה כל הזמן ודאגתי לצרכים שלה, אבל לא הייתה לי אחריות רפואית. בתור אחות יש המון אחריות."