דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
עבודה

״להיות הגיבור של הסיפור שלך זה לא להיות עם כוחות על, אלא לבחור מטרות ולהשיגן"

נתי גרובר בסיום תחרות איש הברזל: "בבית לבינשטיין אמרו משהו על אופניים של ידיים, התחלתי וניסיתי, ונדלקתי בטירוף"  (צילום: יפית גרוברג)
נתי גרובר בסיום תחרות איש הברזל: "בבית לבינשטיין אמרו משהו על אופניים של ידיים, התחלתי וניסיתי, ונדלקתי בטירוף" (צילום: יפית גרוברג)

בגיל 51, על כיסא גלגלים, נתי גרוברג מנהל את מרכז רכיבת האופניים של עמותת אתגרים לאנשים עם מוגבלויות. הוא מספר על חוויית ההצלחה ששינתה את חייו, על החשיבות של עבודה ופרנסה לאדם עם מוגבלות, ועל הייחוד של עמותת אתגרים: "ספורט תחרותי הוא לאלופים, והייעוד שלנו הוא להגיע לאלפים"

יעל אלנתן
יעל אלנתן
כתבת עבודה וצרכנות
צרו קשר עם המערכת:

"לרוב יש קשר ישיר בין אדם שעושה ספורט לעבודה שלו. זה מאוד הגיוני", מסביר נתי גרוברג, מנהל מרכז רכיבת אופניים לאנשים עם מוגבלות. "אדם שחווה את ההצלחה עכשיו, מרגיש שעם ההצלחה הזאת, הביטחון העצמי שלו עולה והסטיגמה העצמית שלו מתפתחת לרמות אחרות. איכות החיים שלו כבר משתפרת, ואז הוא אומר: 'רגע, מה אני יכול לעשות הלאה. בוא נמצא עבודה. ואני הולך לראיון עבודה לא במסכנות ובקורבנות, אלא כי אני יודע מה זה חוויות הצלחה ואני יודע מה לעשות עכשיו'".

גרוברג, בן 51, נשוי + 3, גר בכפר בן-נון, מנהל מרכז אתגרים בית שניאור בתל אביב וספורטאי פראלימפי לשעבר, מספר ל'דבר' על הקשר בין ספורט לעבודה אצל אנשים עם מוגבלות.

כמו רבים מהאנשים עם מוגבלות, גם גרוברג לא נולד עם המוגבלות. היא נגרמה לו בגיל 29 בעקבות תאונת דרכים. ב-1999, מכונית לא עצרה בתמרור עצור ונכנסה בגרוברג כשהיה רכוב על אופנוע. "כשהגעתי לבית החולים הייתי במצב של מוות קליני, ובשביל להציל אותי היו צריכים לפתוח אותי במקום. זה לא היה בחדר ניתוח, אז חטפתי חיידק טורף שסיבך את תהליך ההחלמה והוביל לפגיעה עצבית שהפכה אותי למשותק ברגליים".

מועדון הרכיבה בית שניאור בתל אביב. 1,000-800 פעילויות בשנה (צילום: דובי צ'יזיק)
מועדון הרכיבה בית שניאור בתל אביב. 1,000-800 פעילויות בשנה (צילום: דובי צ'יזיק)

בגיל 29, כשהוא נשוי עם ילד בן שנתיים, גרוברג היה צריך להגדיר את עצמו מחדש בעולם העבודה. עד אז היה מהנדס הבטיחות של חברת אפליי מטיריאלס בישראל. "הסתובבתי בעולם, רציתי להמשיך לעבוד שם ולהתקדם", הוא מספר. אבל החיידק שפגע בגרוברג בבית החולים הוביל אותו להיות מאושפז לסירוגין במשך שנתיים וחצי. "זו תקופה ארוכה מאוד וקשה מאוד. תקופה של שיקום, וכל פעם החיידק חוזר. בסופו של דבר, כשהובהרה הנכות, לא יכולתי להמשיך לעבוד בעבודה שדורשת המון תנועה וניידות".

העבודה נותנת תחושה של להיות חיוני

גרוברג מספר שאחד הדברים שהיו לו הכי קשים בתקופת האשפוז היה המחשבה על מה הוא יעשה עם משפחתו.

״כל פעם החיידק חזר והיה עוד ניתוח ועוד ניתוח, וחשבתי: איך אני חוזר לפרנס את המשפחה? איך אני חוזר להיות חיוני? איך אני חוזר להיות מישהו שתורם, שעושה משהו? אפילו פעם אחת שוחררתי לשבוע בבית וחשבנו שנפטרנו מהחיידק, ובשבוע הזה פרסמתי כל כך הרבה קורות חיים, ואז החיידק חזר לעוד איזה שנה. כל כך רציתי, כל כך הייתה חסרה לי העבודה, לא כעבודה אלה כחותמת שיש לך תועלת בעולם הזה. ההרגשה של להיות חיוני".

אחרי שעזב את החברה והכיר בכך שנכותו קבועה, גרוברג החל לחפש תעסוקה חדשה, והמציאות עם מוגבלות החלה להראות את פניה הקשות.

"התחלתי לחפש משהו שאני כן יכול לעשות. חיפשתי בתחום הבטיחות, ההדרכה. אז הסתבר לי שמאוד קשה למצוא עבודה אם אתה אדם עם כסא גלגלים. בהתחלה לא ענו לי על קורות החיים כי הזכרתי את הנכות. הייתי די תמים, וחשבתי שהם לא ענו לי לא בגלל הנכות, אלא שהם לא מחפשים עובדים. ואז התברר אחרי תקופה באחת העבודות שמישהו שאני מכיר כן התקבל לעבודה שאותי דחו ממנה, אז הבנתי שמשהו לא בסדר, והורדתי את האזכור של הנכות מקורות החיים. פתאום התחלתי לקבל זימונים לראיונות עבודה. התחילו לקבוע איתי ראיונות".

גם לאחר שזומן לראיונות, המציאות המשיכה להיות מאתגרת. "לא שאלתי אם המקום נגיש או לא, וגיליתי רק כשהגעתי לראיון. ראיתי את המבטים של אנשים כשאני נכנס למשרד. גם הפתעה וגם חוסר נעימות של 'רגע, מה אני עושה עם זה עכשיו'. בסוף אמרתי 'אוקיי, לא נעים לי לגרום לאי נעימות לאנשים. בוא נחשוב על משהו אחר'".

מועדון הרכיבה. "משהו בשביל הנשמה, ומשהו בשביל הפרנסה" (צילום: דובי צ'יזיק)
מועדון הרכיבה. "משהו בשביל הנשמה, ומשהו בשביל הפרנסה" (צילום: דובי צ'יזיק)

גרוברג הלך ללמוד הסבת אקדמאים לתוכנה בג'ון ברייס. ״למדתי תכנות אינטרנט ואז מצאתי עבודה דרך חבר קרוב של המשפחה, שאמר לי 'בוא, מישהי יצאה לחופשת לידה, תחליף אותה לשלושה חודשים'. עשיתי רושם טוב אז השאירו אותי 15 שנה".

ספורט בשביל הנשמה

״רציתי לעשות שני דברים. משהו בשביל הנשמה, ומשהו בשביל הפרנסה", אומר גרוברג על הנקודה שבה הבין שהנכות פה כדי להישאר. גרוברג זכר את  הביקור של עמותת אתגרים בבית לוינשטיין כשהיה מאושפז שם. "אמרו שם משהו על אופניים של ידיים, התחלתי וניסיתי, ונדלקתי בטירוף. קודם כל ביחד, כי אני רוכב על השביל שאחרים רוכבים ורצים, ופתאום אני יכול לרכוב עם הילד שלי. זה מטורף".

גרוברג הגיע למעמד ספורטאי פראלימפי והשתתף בשתי אולימפיאדות, אבל הוא לא מייעד את זה לכל מי שמחליט לעשות ספורט. לא כולם בנויים לזה, לדבריו, וזה לא העיקר. לתחרותיות הוא הגיע אפילו די במקרה.

"במקרה הגעתי לנבחרת ישראל, ואחרי תקופה לא ארוכה הייתי מקום ראשון בארץ. הייתי רחוק שנות אור מלהיות ספורטאי לפני התאונה. המאמן שלי אמר לי שיש תחרות בצ'כיה ונסעתי לשם, והתברר לי יותר מאוחר שזאת אליפות אירופה. סיימתי שם שמקום השישי בהפתעה גמורה, כי מאוד נהניתי, היה קהל כל הדרך וכולם צעקו ועודדו והיה כיף. כשחזרתי המאמן אמר לי שהתוצאה שלי הכניסה אותי לנבחרת הפראלימפית. שאלתי אותו מה זה, כי באמת לא ידעתי. הייתי מנותק מספורט ברמות שקשה להבין. הוא הסביר לי מה זה, ומשם התפתחתי הלאה".

מועדון הרכיבה. "שינוי איכות החיים הגיע מתוך ההבנה שיש חיים אחרי הנכות או עם הנכות" (צילום: דובי צ'יזיק)
מועדון הרכיבה. "שינוי איכות החיים הגיע מתוך ההבנה שיש חיים אחרי הנכות או עם הנכות" (צילום: דובי צ'יזיק)

מה ספורט עושה לאנשים עם מוגבלות בחיים המקצועיים?
"קודם כל, החוויה הראשונה שחוויתי הייתה חוויית הצלחה, וזה כל כך חשוב בחיים החדשים של בן אדם עם מוגבלות. זה בא בספורט, ומפה הלך והתעצם. התחילה עבודה רצונית או לא רצונית על הסטיגמה העצמית.

״כשהייתי מוריד את הראש אנשים היו מצביעים על הכסא גלגלים או על האופניים. הגעתי למצב שאני בא לאותו ילד שאמא שלו הורידה את היד ואמרה לו 'אל תצביע' ושואל אותם אם הם רוצים לשאול שאלות, לראות את האופניים, לגעת.

״ברור שהמקום של העבודה העצמית והביטחון העצמי מוסיף לחיים המקצועיים, אבל מעל זה, כמעטפת, אני יכול להגיד בוודאות שזה משנה את איכות החיים לאדם עם מגבלות ברמה שקשה בכלל להסביר במילים".

״שינוי איכות החיים הגיע מתוך ההבנה שיש חיים אחרי הנכות או עם הנכות״, אומר גרוברג. "החברה משדרת דווקא משהו אחר. דווקא בגלל ההכלה והחיבוק, היא משדרת שזה בסדר להישאר באזור הקורבנות והמסכנות. 'אנחנו נחבק אתכם'. כשחווים את חוויית ההצלחה בעצמי, דרך הספורט, גם אם אני עם מישהו על טנדם (אופניים זוגיים) או על קיאק, זה לא משנה, החוויה היא מאוד אישית.

"מפה זה מפתח ברמה של ׳רגע, אני כמו כולם׳. וה'אני כמו כולם' הוא לא בדיוק נכון, מן הסתם. זה לוקח אותי למקום שאני רוצה להיות יותר טוב. זה בכמה פאזות. האחת היא לעשות את מה שאני רוצה ולהצליח בו. לא חייב תמיד להצליח בגדול, אבל תמיד יש הצלחות קטנות. הפאזה השנייה זה אני מול העולם, איך שהעולם רואה אותי. אני בן אדם עם כסא גלגלים, וברור מה הצד השני חושב. כמה פעמים אני לא זקוק לשום דבר ואנשים באים ושואלים: 'אני יכול לעזור לך במשהו?' אני לא מתנגד לזה, וכל הכבוד להם, אבל זה נותן גם נקודת מבט. אני רוצה להשתפר".

"קודם כל צא מהבור בספה ובוא פעם בשבוע"

לפני שלוש שנים וחצי עזב גרוברג את החברה שעבד בה לטובת ניהול מרכז האופניים של אתגרים בית שניאור בתל אביב במשרה מלאה. מדובר במועדון הרכיבה גדול בעולם, אומר גרוברג בגאווה. "בשנה רגילה יש 1,000-800 פעילויות בשנה. מעבר לזה יש פה בערך 300 מתנדבים ועוד 300 פעילים".

גרוברג עקב באדיקות אחרי המשחקים הפראלימפיים שהסתיימו השבוע. "האולימפיאדה היא ספורט לאלופים, ואני חושב שהייעוד שלי ושל המועדון זה להגיע לאלפים ולא לאלופים".

עמותת אתגרים הוקמה ב-1995 ועוסקת בהנגשת ספורט לאנשים עם מוגבלות. הפעילות מתקיימת בכל הארץ וכוללת שיט, גלישה, חתירה, ריצה, אופניים, חבלים, סנפלינג ופעילויות אתגר נוספות לכל הגילים.

"אחד הדברים שאתגרים עושה הכי טוב היא לפתוח את האפשרויות האלה לכולנו", אומר גרוברג. "קורבנות ומסכנות זה מאוד לגיטימי. אנחנו בני אדם ומותר לנו לכאוב ולהרגיש. המקום הזה פתח לי כל כך הרבה אפשרויות. פתאום אתה מדבר עם מישהו שבכסא גלגלים כבר 20 שנה, ואני יכול ללמוד ממנו".

כמנהל מועדון האופניים בתל אביב, גרוברג מספר שלא כולם חווים הצלחה. "לא כולם גם רוצים לחפש עבודה". לדבריו, צריך לרצות קודם כל לשפר את איכות החיים. "צא מהבור, קום מהספה ותבוא פעם בשבוע. משם יש מלא אפשרויות״.

הוא מאמין ביכולת של אדם לעצב את חייו גם עם המוגבלות. ״להיות הגיבור של הסיפור שלך זה לא להיות עם כוחות על, אלא לבחור מה היית רוצה ואיך אתה מגיע לשם, ולהתייחס גם לאדוות מסביב: המשפחה הקרובה, הסביבה, העבודה. מה סימנת כמטרה ואיך אתה מגיע אליה. בשבילך". על כך גרוברג מספר בהרצאה שלו שנקראת "להיות הגיבור של הסיפור שלך".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!