בית הכנסת "תפארת בחורים" בשכונת קריית היובל בירושלים הוקם בשנות ה-50 עם הגעתם של העולים הראשונים ממרוקו למעברת בית מזמיל (על שם הכפר הערבי ששכן באזור לפני 1948). המקום נודע כ"שכונת האסבסטונים", על שם ביתני האסבסט שבהם גרו משפחות העולים.

בשכונה הוקמו תחילה שני בית כנסת, אשכנזי וספרדי. כיום יש בו עשרות בתי כנסת לכלל העדות. "תפארת בחורים" הוא בית הכנסת הוותיק בשכונה. הוא מזוהה עם עולי מרוקו ומונה 40-30 מתפללים קבועים. בשבתות וחגים מגיעים למקום מעל 100 איש.

מבנה בית הכנסת קטן וצנוע, כגודל שני חדרים בדירה ממוצעת. בתוך בית הכנסת תלויה תמונה גדולה של הרב יצחק רווח, אביו של השחקן זאב רווח שגדל בשכונה, וממקימי בית הכנסת. ארון התפילה עומד בחוץ מתחת לתקרה מעץ שנבנתה בזמן הקורונה. לפני זה היה שם ברזנט מאולתר.

תמונתו של הרב יצחק רווח, ממייסדי בית הכנסת, תלויה בו. "הוא היה פייטן, וזו הסיבה שיש לזאב רווח כזה קול יפה"(צילום: יונתן בלום)

"הררי הוא אחראי קורונה"

"בסגר הראשון נשארנו פה לבד, רק אני ואבי הגבאי", מספר יוסף הררי (54), יליד הרצליה שמתגורר בשכונה ב-15 השנים האחרונות. "כל יום באנו לפתוח את בית הכנסת ולהתפלל בחוץ. ככה ארבעה חודשים. שאר האנשים לא הגיעו, פחדו. אין ספק שאלפים מתו, אבל לדעתי אף אחד לא יודע מה זו המחלה הזו. כל פעם וריאציה חדשה שהיא יותר גרועה".

הבוקר שלפני יום כיפור בבית הכנסת. "יש מתפללים שעברו את גיל 85, ואנחנו רוצים לזכות להתפלל איתם עוד הרבה שנים. חייבים לשמור עליהם" (צילום: יונתן בלום)

אבי הגבאי הוא אבי ביטון (70), גבאי בית הכנסת מזה עשור. "לאט לאט באו אנשים", הוא מספר, "והתחלנו לארגן את התפילה בחוץ בפיזור. פסח, ואחר כך ראש השנה ויום כיפור עשינו בחוץ, עד שלאט לאט השתחרר".

ביטון הוא בעליה של חברת בנייה ("עדיין לא בפנסיה"), יליד מרוקו, שהגיע לשכונה לפני 45 שנה ומתפלל בבית הכנסת כבר 30 שנה. "אני מסדר את בית הכנסת, מכין אותו לתפילות ואירועים, דואג שהכול יהיה בסדר, שהמתפללים יבואו והכול יהיה מוכן", הוא מתאר. "אני מגיע תמיד 40 דקות לפני כולם, מכין את הכול. אני פנוי וזמין תמיד. אם מישהו רוצה להתפלל בשעה מסוימת, הוא מתקשר, ואני מגיע לפני אם צריך. יש מנקה שאני אחראי עליה, שפעם בשבוע מנקה את הכול. הררי הוא אחראי הקורונה. מי שבא בלי מסכה, לא עובר הלאה. כשמדדו את החום הוא עמד פה על המשמר, ואני עם השלט של המזגן בדקתי לאנשים את החום. ואם צריך עזרה אז יש את מאיר".

אבי ביטון. "מי שבא בלי מסכה, לא עובר הלאה" (צילום: יונתן בלום)

מאיר הוא מאיר רובס (59), מתפלל בבית הכנסת בשש השנים האחרונות מאז בר המצווה של האחיין שלו. "ההומור של אבי מרים פה את המורל לכולם", הוא מספר. "אבי הוא בעל הבית. בלעדיו בית הכנסת לא היה קיים", צוחק רובס. "לא בעל הבית", עונה ביטון, "זה בית כנסת של אלוהים, ומשתדלים לעשות את הטוב ביותר למקום". רובס הוא עובד כוח עזר. הוא גדל בקריית מנחם, השכונה הצמודה, ומאוחר יותר הגיע לקריית היובל, שבה גר עד היום עם משפחתו.

מאיר רובס. "כשאחד החברים מאבד את המשפחה שלו, כולם יודעים מיד, ונהיים חלק מהאבל" (צילום: יונתן בלום)

משפחת הרב רווח מגיעה פעם בשנה

המבנה המקורי של בית הכנסת שימש בית ספר לנגרות לנוער של המעברה. אחר כך הרב רווח, שהיה פייטן ("זו הסיבה שיש לזאב רווח כזה קול יפה", אומר הררי) ומוהל (הוא מל את שני האחיינים של רובס) הפך אותו לבית הכנסת. במשך שנים הוא שימש מתפללים רק בשישי-שבת, אבל מאז שהוא בידיים של ביטון, התקבלה החלטה שהוא יעבור למתכונת יומיומית. עד היום, פעם בשנה, מגיעה כל משפחת רווח לבית הכנסת לציין את יום הפטירה של הרב רווח, לפני 14 שנה.

השלושה מספרים שיש הקפדה יתרה על עטיית מסכות והיגיינה. "פה רוחצים ידיים עם ליזול, אחרת אני לא נותן להיכנס", צוחק ביטון.

מתפללים בבית הכנסת. ""הרב קנייבסקי ועוד הרבה פוסקים אמרו שמי שלא עושה חיסון או בא לבית הכנסת כשהוא יודע שהוא לא מרגיש טוב, יש עליו דין רוצח" (צילום: יונתן בלום)

אבל תקופת הקורונה הביאה עמה גם דילמות קשות. "יש חששות", אומר הררי. "לכל אחד יש ילדים, נכדים, הורים מבוגרים, רוב המתפללים פה מעל גיל 50 ויש מתפללים לא מעטים שעברו את גיל 85, ואנחנו רוצים לזכות להתפלל איתם עוד הרבה שנים. חייבים לשמור עליהם".

ביטון גילה שיש כמה מתפללים לא מחוסנים. "קיבלנו החלטה קשה שהם לא יתפללו פה". ההחלטה הקשה נשענת, לדבריהם, על פסיקות של רבנים. "הרב קנייבסקי ועוד הרבה פוסקים אמרו שמי שלא עושה חיסון או בא לבית הכנסת כשהוא יודע שהוא לא מרגיש טוב, יש עליו דין רוצח", אומר הררי. "אין לו מחילה וכפרה בעולם הזה. הוא יכול להדביק מישהו, ואם למישהו הזה קרה משהו, הוא בבעיה. זה משפיע עלינו בצורה כזו שצריך לבדוק אנשים, למרות אי הנעימות. אבל עדיף שלא יהיה לי נעים ממישהו מאשר שלמישהו יקרה משהו".

חצר בית הכנסת. "לפני הקורונה היינו עושים בחצר רק קידוש ביום שבת, ארוחה, לימוד" (צילום: יונתן בלום)

החברים מספרים שבבית כנסת אחר בשכונה (יש שמונה רק על פני כמה רחובות) נדבקו ביום אחד 40 מתפללים, והוא נסגר. "לא רוצים להגיע למצב כזה", אומר הררי.

המגפה דורשת מהקהילה להתמודד עם אתגרים חדשים. "לרב שלנו, יונתן אלביליה, יש עשרה ילדים", אומר ביטון. "בשבוע שעבר הוא יצא חיובי. הוא בן 40, הכול בסדר. אבל עוד עשרה בני משפחה גם יצאו חיוביים, כך שעשרה ימים הוא לא היה פה. הסתדרנו".

רובס: "במשך שנה וחצי אנחנו לומדים דף יומי. התחלנו כמה מסכתות. לצערנו, עכשיו לא לומדים בגלל הסיפור עם הרב".

מאיר רובס. "בחתונה או בר מצווה תמיד יש שמחה. מתחבקים, רוקדים. היום זה הפסיק, וזה עצוב" (צילום: יונתן בלום)

הקהילה נאלצה להתמודד גם עם אבידות בנפש כתוצאה מהמגפה. "יש לנו חבר קהילה, בן 85, שאיבד את אשתו בקורונה לפני כמה חודשים. זה כאב לכולם באופן אישי. אנחנו באמת משפחה פה, כל אחד מכיר את השני. כשאחד החברים מאבד את המשפחה שלו, כולם יודעים מיד, ונהיים חלק מהאבל. יש גם חבר קהילה מבוגר שנפטר בתקופת השיא של הקורונה".

למרות הכול יש אירועים מרגשים

השינוי הזמני במנהגי התפילה בבית הכנסת נהפך עד מהרה לקבוע. ההקפדה על ההגבלות הקטינה את התפילות והאירועים והוציאה אותם לאוויר הפתוח. "לפני הקורונה היינו עושים בחצר קידוש ביום שבת, ארוחה, לימוד", מספר ביטון. "הברזנט שהיה פה לפני זה היה בשביל הגשם או השמש".

אבל בשלב מוקדם הבינו שהקורונה כאן כדי להישאר. "מההתחלה ידענו את זה. זה כמו שצריך לקבל חיסון שפעת כל שנה. לפני ארבעה שבועות עשיתי זריקה שלישית, ואמרתי לאחות: 'תני לי עוד אחת כדי שלא אצטרך לחזור שוב'. אמרה שאסור".

בית הכנסת ריק. "בסגר הראשון נשארנו פה לבד, רק אני ואבי הגבאי" (צילום: יונתן בלום)

הררי מספר שנאלץ לחתן את בתו באירוע צנוע יחסית במרפסת. "חתונה של 20 איש. כמה עוגמת נפש הייתה לה. כל השמלה שתכננו, ואי אפשר להתלבש בציבור. זה הפך את החתונה למאולצת כזו. זה לא אותו דבר".

אבל רובס זוכר גם אירועים מרגשים בזמן המשבר. "אבי גבאי, אחד המתפללים ששייכים לוועד, חיתן את הבת שלו ממש פה בחצר. היו רק עשרה אנשים אבל כולם עמדו בחוץ".

ביטון: "עשו פה את כל האירוע, קישוטים, פרחים, אנשים באו מכל האזור, עמדו מסביב ושמחו איתנו. היה מאוד מרגש".

"שף זה לא הריאליטי חרטא-ברטא שרואים בטלוויזיה"

כשף (ואף דור רביעי לשפים), הררי מספר שבתחום המסעדנות בעיר מורגש משבר התעסוקה. "יש שינוי בירושלים, המון עסקים קרסו, המון חברים טובים שבתחום הרבה שנים לא יודעים איך לסיים את היום. העבודה לא אותה עבודה, לא אותם היקפים. קשה מאוד לעמוד בתשלומים של עסק במצב כזה". הוא מלין על אכיפה לא שוויונית. "למה באילת ובתל אביב מסיבות של עשרות אלפים ולא אוכפים, ופה כן אוכפים? למה? כי מישהו החליט.

אלכוהול לחיטוי הידיים בין ספרי הקודש. "פה רוחצים ידיים עם ליזול, אחרת אני לא נותן להיכנס" (צילום: יונתן בלום)

"שף זה לא הריאליטי חרטא-ברטא שרואים בטלוויזיה", הוא אומר בכעס. "יודעים מראש מי זוכה, תלוי כמה הסיפור העצוב. לא מבין מה זה קשור למקצוע. בשביל להיות שף צריך להיות עשר שנים במקצוע ועשר שנים עבודה. זה יותר מרופא".

"לא צריך כלום, רק בריאות, בריאות, בריאות"

הוריו של הררי עלו מרבאט, הוריו של רובס באו מקזבלנקה ועלו לארץ דרך מרסיי, וגם הוריו של ביטון עלו מקזבלנקה. אבל בית הכנסת לא פתוח רק ליוצאי מרוקו: "יש כורדים, קצת תימנים, ובכללי, אנשים באים. זה בית השם, מי שבא ברוך הבא", אומר הררי.

קצת לפני הקורונה התחילו החברים לתכנן טיול למרוקו. הם היו שם כבר לפני, כל אחד עם משפחתו, אבל הפעם רצו לעשות עם החברים של בית הכנסת טיול שורשים וביקור בקברי צדיקים.

תפילת שחרית. "כל יום באנו לפתוח את בית הכנסת ולהתפלל בחוץ" (צילום: יונתן בלום)

"אחרי שפתחו את הנושא של הוויזות והטיסות הישירות התחלנו להתרגש", אומר הררי, "אבל הקורונה בלמה את זה". למרות זאת, הם מתעקשים שהטיול ייצא אל הפועל. "לא שאלה בכלל", אומר ביטון, "בעזרת השם תהיה רגיעה ונצא בשקט".

הם נזכרים בגעגוע בתקופה שלפני הקורונה. "עכשיו יש מתיחות ופחד, יש יותר מרחק בין אנשים", אומר הררי. "אנשים פשוט מתרחקים אחד מהשני", מוסיף רובס, "בחתונה או בר מצווה תמיד יש שמחה. מתחבקים, רוקדים. היום זה הפסיק, וזה עצוב".

"הייתי מתחתן עוד פעם, בלי קשר לקורונה", צוחק ביטון, "אבל אם לדבר ברצינות, יש לי אמא בת 93 שצריך לטפל בה. אני דואג. רק שתהיה בריאה. חוץ מזה, יש פרנסה, יש נכדים. לא צריך כלום. רק בריאות, בריאות, בריאות. השאר הבל הבלים, כמו שאמר קהלת".

"הייתי רוצה בריאות ושישרור שלום בין כל אדם ואדם בעם ישראל", אומר הררי. "כשאנחנו ביחד, בלי מחלוקות וקרעים, ויש דעות שונות, זה בסדר גמור. אבל המחלוקות הן שקורעות אותנו. לא חסר לנו אויבים מסביב".