דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ז בתשרי תשפ"ב 23.09.21
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מורשת

סיפורה של נקודה

משמר הנגב, 1963. ציור של חנה בן צור

27 גברים ושלוש נשים עלו במוצאי יום כיפור 1946 להקים יישוב על גבעה בנגב | נקודה אחת מ-11 הנקודות שהתיישבו באותו לילה | כעבור 75 שנה הנקודה הזו היא קיבוץ פורח: משמר הנגב 

אוריאל לוי

זה היה בשקיעה האחרונה של תשפ"א. עשרות חברים, בני ארבעה דורות, התאספו על "הגבעה הראשונה" של קיבוץ משמר הנגב, להביט ממנה בשמש השוקעת. הם נענו להזמנה של שרה (89) וגיורא (96) גלקר, ממייסדי הקיבוץ. "זה המקום היפה ביותר בעולם לחזות בו בשקיעה", אמר גלקר, יושב על הקולנועית שלו. 

"כל פעם שאני רואה מפה את השקיעה אני מבין למה בחרתם להתיישב דווקא כאן", אמר אמיר פרץ (36), חקלאי, דור שלישי בקיבוץ ואב לשתיים. השקיעה "בגבעה הראשונה", היא אֵם כל השקיעות, מכאן הכול התחיל. כאן התיישבו אנשי "מצודת בורוכוב" באותו לילה גורלי, במוצאי יום כיפור תש"ו, כחלק ממבצע 11 הנקודות. רק כעבור שנה  עבר הקיבוץ למקומו הנוכחי – "הגבעה השנייה", בשפה המקומית.

"ישובי הנגב נגאלו מבדידותם". 11 ישובים קמו בן לילה (ארכיון "דבר")

"השקיעה והזריחה פה נפלאות", כתבה חנה בן צור, במכתב הראשון ששלחה עם יונת דואר, מהיישוב החדש אל חברותיה שנותרו ב"מצודת בורוכוב" בכפר סבא, למחרת העלייה לקרקע. "לא השתמשנו הרבה ביוני דואר", מספרת כיום בן צור (95), "היונה הזו הונצחה בזיכרון הקולקטיבי רק מפני שהיה שם צלם מהסוכנות. ביום הראשון באו לבקר אותנו נכבדים ממוסדות היישוב, הייתה אופוריה. הקשיים התחילו רק אחרי כמה ימים כשהאופוריה נרגעה".

חנה בן צור מפריחה יונת דואר למחרת העלייה לקרקע. "ביום הראשון הייתה אופוריה" (צילום: ארכיון משמר הנגב)

בן צור, שגדלה בפתח תקווה והצטרפה בנעוריה לנוער העובד, זכתה להיות בין שלוש הנשים שהורשו להצטרף למבצע העלייה לקרקע, לאחר חודשים ארוכים של המתנה ב"מצודת בורוכוב". "רק 27 גברים ו-3 נשים הורשו להשתתף במבצע החשאי", היא מספרת, "החשש היה שהבריטים יעצרו אותנו, לכן עשו חישובים את מי כדאי לשלוח. בגלל שפחדו גם מאלימות של הבדואים, נתנו רק לשלוש חברות להשתתף במבצע. יתר החברות הצטרפו למחרת, כשהבנו שהבריטים לא יעצרו אותנו והבדואים לא התנגדו". 

ימי ההקמה בגבעה הראשונה, 1946. רישום: חנה בן צור

בן צור, אמנית כשרונית, מלווה ביצירתה את חיי הקיבוץ – בכרזות, פסלים, מוזאיקות, ויטראז'ים  וסמלים. "נתנו לחנה להשתתף בעלייה לקרקע כי היא עברה קורס עזרה ראשונה", מספרת אזרה גולן (92), שהצטרפה לחברותיה רק למחרת, "את שושנה לקחו כי היא ידעה לבשל, ואת ז'נין כי הייתה יפה וידעה לשיר". 

אזרה גולן. "היינו בודדים בשממה הזו" (צילום: משה לוי)

כשגולן הגיעה למקום "כבר היו שלושה צריפים, שני אוהלים וגדר. היו גם שירותי שדה מאולתרים. ומסביב שממה. מדבר עד האופק. פה ושם אורות קלושים של מאהלים בדואים. היינו בודדים בשממה הזו. מהר מאוד הבנו שאין הרבה מה לעשות, אז חיפשנו עבודות חוץ, לא כדי לברוח מפה, רק בשביל להביא פרנסה". 

אסיפה גורלית: בוחרים שם לקיבוץ

בחג הפסח תש"ז, כחצי שנה לאחר שעלו על הקרקע, התכנסו חברי הקיבוץ לחגוג יחד את ליל הסדר. הם באו מהמקומות השונים בהם עבדו: כפר סבא, גבעת ברנר, מפעל האשלג בסדום. במוצאי החג התקיימה אסיפה גורלית. "ויכוחים נוקבים נערכו לתוך הלילה", משחזר שמואל (מומוס) בונים (92), ונסובו על שמו של הקיבוץ החדש. 

משמר הנגב, ימים ראשונים. "שם בניחוח פלמ"חניקי מובהק" (צילום: ארכיון משמר הנגב)

"הנקודה עלייה התיישבנו נקראה 'ביר מנסורה' על שם באר מקומית, וכך קראו לנקודה בחצי השנה הראשונה", מספר בונים, "כעת חשנו שהגיע הזמן להעניק לקיבוץ שם. היו שהציעו את השם 'גרר' (על שם הנחל הסמוך), היו שדרשו לכלול את שמו של בורוכוב בשם הקיבוץ, בסוף הוחלט על 'משמר הנגב', שם בניחוח פלמ"חניקי מובהק". 

"למחרת בבוקר הכנתי שלט גדול", מוסיפה בן צור, "מזל שהיה מי שמיהר לצלם אותו. כי ימיו היו קצרים. שיירת בדואים שעברו סמוך לקיבוץ עוד באותו הלילה ראו בו חומר בערה מצוין". 

השלט שהכינה חנה בן צור. "ימיו היו קצרים" (צילום: ארכיון משמר הנגב)

במצודת בורוכוב: שתי פרות וכמה תרנגולות

ראשיתו של משמר הנגב בתנועה שנכחדה, ואפילו בימי הזוהר שלה הייתה מיעוט זניח בציונות: "פועלי ציון שמאל"; פלג מרקסיסטי, שסרב להיטמע במפא"י כשאר המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות, וחרט על דגלו את הגותו של ד. ב. בורוכוב (1881-1917). הציונות, האמין בורוכוב, היא רק שלב ראשון בהפיכה קומוניסטית שתיערך בעולם. "בימי מלחמת העולם השנייה", מסביר בונים, "אנשי התנועה שהיו בארץ התלהבו מההצלחה של הקיבוצים. ניתוק הקשר עם מנהיגי התנועה בגולה, בשל המלחמה, הוא שאיפשר להתקרב, ולבסוף להתאחד עם הקיבוץ המאוחד". 

לתנועת הנוער של המפלגה, "הנוער הבורכובי", היה רק סניף אחד בתל אביב. "ההורים הם ששכנעו אותי להצטרף לתנועת הנוער'", מספרת גולן, שגדלה בתל אביב. "הסניף האחד לא פעל באופן סדיר, ובתקופת מלחמת העולם השנייה המפלגה רכשה חווה קטנה, סמוך לכפר סבא. לחווה קראו 'מצודת בורוכוב', והיא הפכה למרכז ההגשמה של חניכי התנועה מהארץ ומהגולה. 

ב"מצודת בורוכוב" בכפר סבא. "זה היה מחנה די עלוב" (צילום: ארכיון משמר הנגב)

"היו לנו שם שתי פרות, כמה תרנגולות, מטבח. זה היה מחנה די עלוב. בוגרי התנועה הצטרפו ועזבו כל הזמן, אבל מי שבאמת רצו להגשים את ערכי הקיבוץ נשארו. אני זוכרת שבאחד הימים, כשהסתובבתי בכפר סבא, פגשתי חבורה של עולים מצרפת. תוך כדי שיחה התברר שגם הם מהתנועה. כיצד הגיעו לכפר סבא? לפני שעלו ארצה הורו להם בתנועה ללכת לכפר סבא, ששם יושב הקיבוץ של התנועה, אלא שלא הסבירו להם מהו בדיוק קיבוץ, והם חשבו שכל כפר סבא היא קיבוץ של התנועה. עד היום אינני יודעת מה עלה בגורלם ואם הם הבינו בכלל את הטעות. 

"באותה תקופה הדברים התנהלו שונה מהיום", היא מסבירה, "התקשורת הייתה לקויה, במיוחד בזמן המלחמה. מכל הרכבת הזו ב'מצודת בורוכוב' נשארנו בסוף כתריסר צברים וכמה עשרות ניצולי שואה מפולין, בלגיה וצרפת, רובם יתומים. ביוני 1946 התקבלנו לקיבוץ המאוחד, מה שזירז את ההתיישבות לה ציפינו כל כך". 

העלייה לקרקע: חמש משאיות, חמישה טנדרים

את מבצע העלייה לקרקע שמרו בסוד כמוס. "אפילו את אברהם הרצפלד, ראש המרכז החקלאי, לא הכניסו בסוד העניינים", מוסיף בונים. "יום כיפור נפל על שבת וזה היה מצוין", מספרת בן צור, "כי בשבתות בלילה הבריטים נהגו להשתכר. יצאנו בחצות מרוחמה, בחמש משאיות וחמישה טנדרים. באישון הלילה התמקמנו על הגבעה, פרשנו גדר, והקמנו שלושה צריפים. עבדנו ברצף כל הלילה ורק כשהשמש עלתה ראינו את המדבר שסביב".

זוג הפרדות נגב ושגב. "הגברים יצאו לחרוש אדמות ולזרוע" (צילום: ארכיון משמר הנגב)

ימי ההקמה של הקיבוץ. "באישון הלילה התמקמנו על הגבעה, פרשנו גדר, והקמנו שלושה צריפים. עבדנו ברצף כל הלילה ורק כשהשמש עלתה ראינו את המדבר שסביב" (תמונות: ארכיון משמר הנגב)

"בימים הראשונים עסקנו בהקמת המחנה", מספרת גולן, "חיזקנו את הגדר, הקמנו עוד כמה צריפים, יצקנו בטון איפה שיונח עוקב המים. בהמשך יצאו הגברים לחרוש את האדמות ולזרוע. היו לנו שתי פרדות, לאחת קראו 'נגב' ולשנייה 'שגב', בהתאם למוטו שהביאו החבר'ה מהמחנות העולים 'לנגב ולשגב'. היה לנו טרקטור אחד וטנדר שהיה נוסע כל בוקר לרוחמה ומביא משם קוב אחד של מים, חלב ולחם טרי. מבחינת אוכל, היו לנו קופסאות שימורים, אטריות, אורז ופירות יבשים שהגיעו מהצבא הבריטי. היו גם קצת ביסקוויטים".

"בשנים האחרונות התברר שלבריטים היה מידע מודיעיני על מבצע העלייה של 11 הנקודות", אומר בונים. "הם בחרו להכיל את זה, במידה והערבים לא יתקוממו. הבדואים באזור לא התנגדו להקמת הישובים כך שהכול עבר בשלום".

שמואל בונים. "בשנים האחרונות התברר שלבריטים היה מידע מודיעיני" (צילום: אוריאל לוי)

בונים היה ממייסדי סניף "הנוער הבורכובי" בבריסל עוד בימי הכיבוש הנאצי. "היינו מתכנסים בסתר באיזה חורשה בבריסל וכך הקמנו את תנועת הנוער במחתרת". הפעילות החינוכית המחתרתית הפכה לאחר המלחמה ל'קן בריסל' של התנועה, קן שוקק חיים (הפועל עד היום תחת תנועת "הבונים דרור"). 

בונים, שעלה ארצה כדי להצטרף לחבריו ב"מצודת בורוכוב", נשלח בשל גילו הצעיר ללמוד בפנימיית בן שמן. "בוקר אחד אני מרים את עיתון 'דבר' והלסת שלי נופלת", הוא מספר, "מצודת בורוכוב עלתה לקרקע, ואני תקוע פה בבן שמן". כעבור חודש וחצי עזב את ספסל הלימודים, וביום הולדתו ה-18 הגיע למשמר הנגב. "הדבר היחיד שהצטערתי עליו", הוא אומר, "זה לפספס את שיעורי הספרות עם ס. יזהר. כל שיעור שלו היה טיל". (כשהיה בן 77, אחרי שנים רבות שהיה רועה צאן בקיבוץ, השלים את הדוקטורט שלו בהיסטוריה בסורבון בפריז).

"קבוצת 'סברס' מצטרפת"

בדומה לבונים, רבים ממייסדי משמר הנגב היו חניכים ומדריכים בתנועה. "משמר הנגב הוא הקיבוץ היחיד של 'הנוער הבורכובי'", הוא אומר, "לכן כל מי שראה עצמו קשור לתנועה הגיע אלינו". נערים שניצלו מהתופת במזרח אירופה התרכזו בעשרות 'קיבוצים' שהקימה התנועה ברחבי פולין, משם עלו ארצה, וחלקם הגיעו למשמר הנגב. סניפים נוספים של התנועה הוקמו לאחר המלחמה בפריז, בנאנסי, באלג'יר ובבואנוס איירס, הערים מהן הגיעו מייסדי הקיבוץ. 

"כחודש לאחר העלייה לקרקע הצטרפה אלינו", מספרת גולן, "קבוצת 'סברס', צברים, קבוצה שהתגבשה במחלקת הפלמ"ח בבית הערבה, ולאחר מכן בהכשרה בחפציבה. "היינו עשרות חברים בהתחלה", נזכר אמיתי בן צור, "שכבה שלמה של חברי 'המחנות העולים' מכל הארץ, אבל ככל שהזמן עבר עוד ועוד מהם עזבו. כשהגענו לקיבוץ, נותרנו רק 15 חבר'ה. היינו מתבדחים שהרוב הלכו לשגב, ורק מעטים באו לנגב".
בין חברי הקבוצה הזו היו הארכיאולוג דוד אלון ז"ל, וחיים (פוזה) פוזננסקי ז"ל, מ"פ בחטיבת הראל שרפול כתב עליו שהוא היה "החייל הכי טוב בצבא", שהספיק לבקר בקיבוץ רק כמה פעמים לפני שנפל בנבי סמואל. 

תקוות רבות תלו בחבורה הזו. "הם יחלצונו מהמצב הקשה שלנו", כתבה בן צור ביומנה, כשבועיים לאחר העלייה לקרקע. "רובם בעלי מקצועות, משקיסטים טובים. הם מתלהבים מאוד ומוכנים גם להיות בכפר סבא".

חנה ואמיתי בן צור. "כבר ידעו שאנחנו זוג, קיבלנו חדר" (צילום: אלבום פרטי)

החווה בכפר סבא נותרה ברשות הקיבוץ גם לאחר העלייה לקרקע. חנה בן צור שבה אליה כדי לטפל בלול, ושם הכירה את אמיתי בן צור, שהתבקש לשבת ב"מצודת בורוכוב" עד שיהיה מספיק מקום בנקודה שרק עלתה לקרקע. "הקיבוץ התקיים באותה עת בשתי נקודות שונות בארץ, עם קופה אחת ואספה אחת", מסביר בן צור, "זה היה די מסובך. שלושה חודשים לאחר שהגעתי ל'מצודת בורוכוב' נבחרתי לראשונה לתפקיד ציבורי, סדרן עבודה. לרגל מילוי התפקיד עברתי ל'גבעה הראשונה'. בהתחלה חנה ואני היינו נפגשים רק בסופי שבוע, כשכל חברי הקיבוץ היו מתרכזים יחד. לקח עוד כמה חודשים עד שחנה חזרה לפה, ואז קיבלנו חדר. כבר ידעו בקיבוץ שאנחנו זוג, אך מפאת הצפיפות שיכנו איתנו בחדר חבר נוסף".

מתחים חברתיים: הצברים לועגים לעולים

בחודשים הראשונים לא הייתה בקיבוץ עבודה. "אחרי שהמחנה סודר והשדות נזרעו", מספרת גולן, "מה עוד ניתן לעשות בלב המדבר? כתריסר חברים נשלחנו לעבוד בקיבוץ גבעת ברנר. עבדנו שם במפעל לריבות ומיצים. זה היה די משעמם, ולפעמים גם קשה, אבל זו הייתה הדרך היחידה להביא קצת פרנסה". 

"מה שהיה קשה יותר מהחיים החדשים בנגב, היה השעמום", מוסיף בונים, "הייתה בטלה. לא היה מה לעשות. לא הייתה עבודה. החבר'ה מ'המחנות העולים' היו מוצאים לעצמם כל מני עיסוקים שרק הרגיזו אותנו העולים עוד יותר". בקיבוץ שרק עלה על הקרקע נוצרו מתחים בין הצברים לבין בוגרי "הנוער הבורוכובי", שרובם היו עולים. 

"הם היו עושים שטויות שבכלל לא הצחיקו אותנו", משחזרת גולן, "לא היה להם ערך לשום דבר, הם היו מזלזלים במי שדיבר יידיש או לא ידע לתפעל נשק. במקום ללמד את העולים, ניצולי שואה שבקושי הספיקו לשבת על ספסל הלימודים, היו צוחקים עלייהם. לא אשכח איך הם היו זורקים אבנים על גגות הפח סתם מתוך שעמום וזה היה עושה רעש נורא כאילו יורים עלינו. היו ימים קשים. הנשים היו ממררות בבכי, הגברים היו מקללים ביידיש, הצברים היו מחקים אותם, ורק מרגיזים אותם עוד יותר. כולם היו עצבניים. קל זה לא היה".

אסיפות החברים נערכו בשלוש שפות: יידיש, צרפתית ועברית. "כל אסיפה הייתה כמו ועידה של האו"ם", מספר בונים, "היה צריך לתרגם כל דבר והיו מי שהתעצבנו שהתרגום מוטה לטובת דעתו של המתרגם. מהרגע שצלצלו בפעמון לקרוא לכולם לאסיפה, ועד שכולם התיישבו, בוגרי 'הנוער הבורכובי' נהגו לרקוד. 'ריקוד פתיחה' הם קראו לזה. החבר'ה של 'המחנות העולים' זלזלו בזה, וצחקו עלייהם. בתנועה שלהם זה לא היה נהוג, אבל למה לזלזל?"  

עובדים וגם משתעשעים (צילום: משה לוי)

הצברים תפסו את תפקידי הניהול בקיבוץ. "אנחנו כמעט היחידים שדוברים עברית ומבינים בביטחון", כתב דוד אלון מ"הגבעה הראשונה" לחבריו שעוד שהו בכפר סבא, "באופן טבעי חילקנו בינינו את כל התפקידים: אתה תהיה מזכיר, אתה הגזבר, מי רוצה להיות המא"ז, המוכתר, מרכז הפלחה וכו'. להם השארנו את התפקיד ההיסטורי של המהפכה העולמית".

המשבר החברתי ליווה את הקיבוץ במשך שנתו הראשונה. "מה שריכך את המתיחות היו העבודות להנחת צינור המים, שהחלו בינואר 1947. סוף סוף היתה לנו עבודה", מספר בונים. "בהתחלה זה הוביל להפסקת שיעורי העברית שערכנו, והעולים התעצבנו מזה. אבל עם הזמן זה גיבש בינינו. חפרנו כדי להניח צינור אבל גם חפרנו בשיחות נפש במקביל. גם מי שנותרו בקיבוץ התגבשו, כי זה שבר את הקבוצות החברתיות הסגורות שהיו לפני כן".

גולן מצביעה על גורם אחר שפתר את המשבר: בוגרי "הנוער העובד", שהגיעו בסתיו 1947, מהכשרת תל יוסף. "הם היו צברים ברובם, אבל בני מעמדות נמוכים, חלקם מעדות המזרח. שונים באופיים מהחבר'ה של 'המחנות העולים', הם לא זלזלו בעולים והצליחו להתחבר לשתי הקבוצות. היה להם ניסיון בחיי קיבוץ ובעבודה. חוץ מזה התחילו להיווצר זוגות בין חברי הקבוצות השונות, ומה שהכי גיבש אותנו זה מלחמת העצמאות".

הנחת קו המים: "קו חיים לנגב"

קושי גדול נוסף על הקשיים החברתיים היה המחסור במים: אספקת המים היא שקבעה את גודל היישוב ואת יכולותיו הכלכליות, ומיכל המים שהגיע מדי יום מרוחמה, ובו קוב אחד בלבד, לא הספיק לצרכים שמעבר לשתייה ובישול. מי הכביסה והמקלחות (מי שהספיק להתקלח) היו מנוצלים עד הטיפה האחרונה להשקיה. 

קו המים הראשון נמתח מקידוח של "מקורות" ליד ניר עם, דרך רוחמה, שובל, משמר הנגב והגיע לבסוף עד חצרים. קו נוסף נמתח מאותו קידוח לבארי, צאלים, אורים ונירים. הקווים האלה סיפקו מים למרבית הישובים בנגב הצפוני והמערבי, בהם 11 הנקודות, ולא פחות חשוב מזה, סיפקו עבודה קבלנית לחברי הקיבוצים באזור.

ההתיישבות בנגב. באדום 11 הנקודות שקמו במוצאי יום כיפור 1946 (ארכיון משמר הנגב)

סמל חגיגות ה-50 לעלייה על הקרקע שעיצבה חנה בן צור (ארכיון משמר הנגב)

"מבחינתנו זה היה מעבר לפרנסה", מספר בונים, "ידענו שאנחנו מניחים קו חיים לנגב. העבודה הייתה קשה אבל הרגשנו שאנחנו עושים היסטוריה. בעבודה הזו למדנו להכיר את חברי הקיבוצים השכנים, את הבדווים וגם אחד את השני. יצאנו עם שחר, מצטופפים בטנדר שפיזר אותנו בשלשות לאורך הקו. הנסיעה לפנות בוקר בחורף הייתה קור כלבים. כל היום חפרנו וחפרנו, וחזרנו הביתה אחרי רדת החשכה. היינו עובדים גם בשבתות, ככה שעברו שבועות בלי שראינו את חצר הקיבוץ באור יום".

כך נכתב בעלון הקיבוץ הראשון שראה אור במאי 1947: "מזה שישה חודשים אנו עובדים בבניית קו המים ורק עכשיו מגיעים המים הראשונים". אלא שהמים הגיעו בלחץ נמוך שלא הספיק להשקיה בהמטרה. גם בחורף השני כמעט ולא ירדו גשמים. "בסתיו הראשון לאחר העלייה לקרקע זרענו את השדות בהתרגשות רבה, והבצורת אכזבה אותנו", מספרת גולן, "בסתיו השני כבר כמעט שלא זרענו, רק בשנה השלישית הצלחנו לגדל חיטה כמו שצריך". 

"חמש שנים מתוך 11, לא קצרנו יבול מלא, ובחלקן קצרנו יבול זעום שלא כיסה את הוצאות הקציר", אמר לימים בן צור במועצה החקלאית, ב-1958. 

המעבר ליישוב הקבע: בן ראשון נולד

שנה לאחר העלייה לקרקע, באוקטובר 1947, פונתה "מצודת בורוכוב" בכפר סבא, ובצו התנועה הועברה לקיבוץ רמת הכובש. גם "הגבעה הראשונה" פונתה, ובצו המוסדות עבר הקיבוץ למקום הקבע שלו – "הגבעה השנייה". מבני בטון ראשונים נבנו: "בית הביטחון", שקירותיו עבים דיים לספוג ירי, מגדל המים שהפך לסמל של הקיבוץ, ומרפאה קטנה. "הקמנו לול, ונולד התינוק הראשון", מספרת גולן. "את השם נתנו לו באסיפה. קראנו לו עופר על שם האדמות עלייהם ישבנו, אדמות ע'זלה (איילה בערבית)". 

מצודת בורוכוב, פונתה ב-1947. ציור: חנה בן צור

לקיבוץ מלאה שנה, ובעלון שיצא בנובמבר 1947, ניכרת השמחה: "… בחג הבניין והשנה, נברך ונשבע. נלבישך בשמלת בטון ומלט, ונפרוש לך מרבד גנים…". אך המילים הנרגשות לא הסתירו את הקשיים של ימי החול: "בעבודה המצב קטסטרופלי. אין כמעט עבודה מכניסה. ואם לא נשיג מיד עבודות לחברים נעמוד בפני מצב ללא נשוא". באותם ימים נכשל הניסיון הראשון להביא עבודה יצרנית לקיבוץ, מפעל לשמיכות. 

בסוף אותו חודש, בכ"ט בנובמבר 47', לאחר הריקודים שנערכו כל הלילה למשמע ההצבעה באו"ם, החלו חברי הקיבוץ להתכונן למלחמה. חברים גויסו לפלמ"ח, שקי חול הונחו סביב, ומוקשים הוטמנו מחוץ לגדר. 

ישראל (זלה) נלקן, שעבד ברפת, שימש כמפקד העמדה במשמר הנגב. "הוא דאג לפרות ולביטחון שלנו", מספרת בן צור. "זה היה מקרה מצער". נלקן רדף אחרי עגל שורר, שנמלט מהמכלאה לתוך שדה המוקשים. אחד המוקשים התפוצץ ונלקן נהרג. המשק היה כל כך קטן באותם ימים שכולם ראו את זה קורה. 

שבוע לאחר מכן נהרג חנוך זידבנד, חבר הקיבוץ ששרת במפעל האשלג בסדום. ולמרות זאת חברי הקיבוץ זוכרים את מלחמת העצמאות כנס. "אני לא יודעת למה אף אחד לא תקף אותנו", אומרת גולן, "המצרים התקדמו הרבה מעבר אלינו, אבל כנראה לא הבחינו בנו".

לאחר קום המדינה: "היו מריבות על העולים"

לאחר קום המדינה עלו ארצה חניכים רבים מהתנועה, והצטרפו למשמר הנגב. "הקיבוץ גדל במהירות, במיוחד בזכות העולים שהצטרפו", מסביר בונים, "חברי הקיבוץ הקפידו לכתוב לחניכי התנועה בגולה, שלחו שליחים לצרפת, בלגיה, מרוקו וארגנטינה, וקטפו את פירות ההגשמה". 

"משמר הנגב הייתה ל'נוער הבורכובי' מה שהיוו הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי לתנועות נוער חלוציות אחרות", נכתב בעלון העשור לקיבוץ. "נוצר מתח עם מזכירות הקיבוץ המאוחד, שביקשה לשלוח את העולים לחזק קיבוצים קטנים כמו כפר סאלד, ונתיב הל"ה" מספר בונים. "היו מריבות על העולים, זה הגיע למצב שאנחנו שולחים טנדר לנמל חיפה לקלוט את העולים שלנו ומישהו ממזכירות הקיבוץ חוטף לנו אותם. היו מקרים של עולים שברחו מקיבוצים אחרים כדי לבוא אלינו. אני מסתכל היום אחורה ומבין שככה נראית הצלחה חברתית. משמר הנגב הפכה לקיבוץ גדול, מגוון ומלוכד". 

הצלחה כלכלית, לעומת זאת, בוששה לבוא. אחרי מלחמת העצמאות הוקם בבית הביטחון מפעל לליטוש יהלומים: "שתי מכונות חיתוך ושש מכונות ליטוש. במפעל היה מקום עבודה ל-14 חברים", סיפרה לימים אהובה שדה, אולם חוסר הרווחיות של המפעל הביאה לסופו המהיר. 

משמר הנגב, 1960. חלק מענפי החקלאות דעכו בשנות ה-80 (ציור: חנה בן צור)

ענפי החקלאות צמחו לאיטם, אך לא הביאו הכנסות רבות: הלול בו עבדה בן צור, הרפת שהמשיכה וגדלה גם לאחר שנלקין נהרג, הצאן שרעה בונים, וכך גם גידולי השדה, מטע השזיפים, כרמי הגפנים וזיתים, פרדס ההדרים ולהקת האווזים (מרביתם שרדו רק עד שנות ה-80).  

באמצע שנות ה-60 החלו להקים מפעל לייצור פוליסטירן מוקצף (קלקר), "פוליביד" שמו, שמהווה מאז את מקור הפרנסה העיקרי של הקיבוץ. 

בו בזמן הוקמו כמובן גם ענפי שירותים רבים לטיפול בצרכי החברים: מערכת חינוך מלידה ועד סוף י"ב, שבה עבדה גולן; חדר אוכל, מאפיה, מרפאה, מחסן בגדים, מכבסה, מוסך, מסגריה, נגריה ועוד. הקיבוץ צמח וכיום חיים בו כ-1,000 איש. 

במשמר הנגב נוצרה לאורך השנים תרבות עשירה וייחודית: מופעים וטקסים בחגים ובמועדי ישראל, הנצחה לנופלים, מגזין וידאו שיוצא באופן קבוע מדי שבוע (השבוע שודר המגזין ה-605), ז'רגון ייחודי, עלונים שנכתבים על ידי החברים (עלון מס' 2,160 כבר חולק בתאי הדואר) ורפרטואר מוזיקלי. המדשאות המוריקות והגינות הססגוניות הפכו את הקיבוץ לנווה מדבר של ממש, המארח עשרות מינים של ציפורים. 

חיה ואמיתי בן צור, 75 שנים ביחד, משפחה לתפארת. "בהתחלה היינו פה בודדים, עכשיו אני כבר לא מכיר את כל מי שחי בקיבוץ" (צילומים: אלבום פרטי, אוריאל לוי)

"אנחנו ביחד כבר 75 שנה", אומר בן צור בגאווה, "וכשאני אומר אנחנו, אני מתכוון גם חנה ואני כזוג, וגם החבורה שעוד נותרה מימי הגבעה הראשונה. בהתחלה היינו פה בודדים, עכשיו אני כבר לא מכיר את כל מי שחי בקיבוץ. כשהיית מביט באופק סביב לא היית רואה דבר, וכעת אנחנו מוקפים בשתי ערים גדולות, באר שבע ורהט".

משמר הנגב כיום. קיבוץ פורח (צילום: אלון דגני)

מדי שנה משחזרים את העלייה לקרקע

אחת המסורות המשמרות את סיפור הראשונים היא שחזור העלייה לקרקע. מדי סתיו, בני ובנות המצווה של הקיבוץ משחזרים את העלייה לגבעה הראשונה במסע אופניים שיוצא מרוחמה, וכשמגיעים מקימים עלייה קיבוץ מקרטון. בשנת הבר מצווה של "כיתת צלף" (2000) הותקנו על הגבעה כיסאות בטון, ניטעו עצים, והוצב שלט המספר בקצרה את קורותיה של הגבעה. 

שרה (89) וגיורא גלקר (96), ממייסדי הקיבוץ, הזמינו בני ארבעה דורות לצפות בשקיעה (צילום: אוריאל לוי)

השקיעה היפה ביותר בעולם (צילום: אוריאל לוי)

במשך שני העשורים שחלפו מאז, הושחתו ונעקרו מרבית העצים, הכיסאות והשלט, אולם בני הקיבוץ לא אמרו נואש, והשנה נערך מבצע 'שיפוץ' כללי לגבעה. את הכיסאות שנותרו שלמים סידרו כך שניתן יהיה לשבת עליהם ולהביט בשקיעה, "השקיעה היפה ביותר בעולם", כפי שסבורים תושבי משמר הנגב.

"הגבעה הראשונה". מכאן צופים ב"אמא של השקיעות" (צילום: עוזי גל)

***

הכתבה מוקדשת לזכרם של אשת החינוך מרים בונים, רעייתו של שמואל; המוזיקאי פנחס גולן ובנו עופר, בני משפחתה של אזרה, וכל חברי משמר הנגב שנפטרו במשך השנים.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
עוד על מורשת:
מחצבה מתקופת בית המקדש השני נחשפה בירושלים
האב הנשכח של הקיבוצים
אנדרטאות שחזור השיירות נחנכו בחאן שער הגיא: "חובה להעביר לדורות הבאים"
תגובות