דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני י"ב בחשון תשפ"ב 18.10.21
23°תל אביב
  • 16°ירושלים
  • 23°תל אביב
  • 19°חיפה
  • 20°אשדוד
  • 17°באר שבע
  • 23°אילת
  • 20°טבריה
  • 15°צפת
  • 20°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
סוכות תשפ״ב

סיפור קצר / הלילה ההוא בדברצן

דברצן. ״היתה שלכת יפיפיה. עלים קישטו מדרכות בצבע בורדו״ (צילום: Tùng Nguyễn)

גיל פלוטקין
גיל פלוטקין
מנכ״ל אתר החדשות ״דבר״
צרו קשר עם המערכת:

אף פעם לא באמת נהננו בעיר התחתית של חיפה, כולל בערב הזה. ישבנו מחוץ לפיצריה על שרפרפי עץ. התחושה היתה שאנחנו כבר לא כל כך צעירים, וכבר לא כל העולם לפנינו.
אחרי שסיימנו פיצה די שמנונית עם חציל ובטטה, ביקשתי סיגריה מהבחור שעמד ליד האופנוע. הוא לא היה חביב במיוחד, אבל סיגריה נתן.
״לא אהבתי את החציל״, אמרתי לה, ״ואף פעם לא נפלתי פה, זאת פיצה מדהימה״.
״כן…״ היא נראתה משועממת. כעבור דקה אמרה: ״אני חושבת לנסוע להונגריה״.
״מה תעשי שם?״
״כלום. כמו פה״.
״אז למה לנסוע? ולמה דווקא להונגריה?״
״אני חייבת לצאת מפה. חנוק לי״.
״אני חונק אותך?״
״די, אל תתחיל״.
״אין לך שום תוכנית מה לעשות שם״.
״אולי אלמד רפואה״.
צחקתי בקול, כמעט השפרצתי בירה מהפה.
״אתה חושב שאני מטומטמת?״
״ממש לא. אבל זה שבע שנים של קריעת תחת. את יכולה להתחייב לדבר כזה?״
״אולי אתחיל ותוך כדי אמשיך לצייר, ונראה לאן זה ייקח אותי״.
״בודפשט?״
״דברצן״.
״יש עיר כזו?״
״כן, השנייה בגודלה בהונגריה״.
״אה, וואו״.
״כן, יש שם איזה 200 אלף תושבים״.
האופנוען סגר קסדה שחורה מבריקה על הראש, העיף את הדלת בחוזקה, נכנס לפיצה ברעש גדול, לקח מה שלקח, עלה על האופנוע ונסע.
נשארנו לשבת. לקחתי עוד שלוק מהבירה, וכיביתי את הסיגריה במאפרה.
״יאללה בוא נזוז״, היא אמרה, ונסענו אלי הביתה.
״את חושבת שהמשטרה תרצה לחקור אותנו?״
״לא יודעת, אני מקווה כבר לא להיות בארץ בשלב הזה״.

***

התארחתי בדירה שלה בדברצן. חדר שינה אחד עם מיטה זוגית מעץ, שירותים קטנים, ומבואה עם שולחן קטן וספה. אפילו מטבח לא היה שם.
״איפה את אוכלת פה?״
״בחוץ. המחירים מגוחכים. אני אוכלת כל יום ארוחת בוקר בקפה 'הכבשה השחורה'. בצהריים אני אוכלת באחת משתי מסעדות הגורמה שיש כאן. ארוחה של 3 מנות באיזה 20 שקל, וזהו. זה מספיק. יש פה גם אחלה שוק״.
היה קר נורא בדברצן באוקטובר. אנשים הסתובבו עם מעילים, צעיפים וכובעים. אני לבשתי גטקעס מתחת למכנסיים. היתה שלכת יפיפיה. עלים קישטו מדרכות בצבע בורדו. במרכז העיר הייתה כנסייה לבנה גדולה, ולפניה רחבה עשויה אבנים משולבות, ומסביבה נסעה החשמלית. קו אחד נוסע ממרכז העיר עד לחדרי הסטודנטים של האוניברסיטאות וחזרה. שש-שבע תחנות בסך הכול, וזהו. חוץ מזה היו בעיר 2 קניונים, מרחצאות חמים, 4 בתי קפה ופאבים, ויער גדול ובלתי נגמר לטיולים. בכל יום שלישי היה שוק ״האווז והיין״. עמדנו בתור לקנות אוכל מאחד הדוכנים.
״טוב לך פה?״
״לא יודעת״.
״את לומדת?״
״קצת. אבל מציירת הרבה. נראה לי שטוב״.
״אפשר לראות?״
״בשביל שתבאס?״
״לא, ממש לא. אני אוהב את הציורים שלך״.
ברווזים הסתובבו מולנו על תנור. אני ביקשתי מהמוכר נקניקיה ופירה. היא היתה צמחונית כך שלא לקחה שום דבר. קנינו בירה ב-2.5 שקלים לכוס והתיישבנו על ספסל מואר בתאורת רחוב.
״יש במקום הזה הרבה אווירה״.
״נכון, אני אוהבת את זה״.
״והלבד לא מפריע לך?"
״להיפך, סוף סוף אני מחוברת לעצמי״.
״את מרגישה טוב? פיזית? יש לך פה איפה ללכת להיבדק?״
״כן, יש מרפאה. הכול בסדר אל תדאג״.
״אני דואג. היית חסרה מאוד בחגים. ההורים שלי שאלו עליך״.
״חסרה לך או להם?״
״לי״.
להקה הונגרית עלתה לבמה וביצעה קאוורים של להקות רוק אמריקאיות משנות ה-90. כ-20 סטודנטים ומבוגרים בני המקום רקדו יחד במרכז הרחבה. הכנסייה הלבנה המוארת נראתה כמו פגר ענק באמצע הרחוב. הטמפרטורה הגיעה לכ-11 מעלות בחוץ. עשינו עוד סיבוב ברגל סביב הפסטיבל בשביל להתחמם, והלכנו לחדר.

***

השנים עברו והיא לא חזרה לארץ. אחרי שנה של לימודים היא נסעה לטיולים בין עיירות בהונגריה, גרה כמה חודשים בבודפשט ומדי פעם שלחה תמונות שלה או של ציור שלה בווטסאפ.
בהתחלה כתבתי לה מכתבים. היא היתה עונה. ואלוהים, איך שהיא כתבה. לא היתה מישהי שהכרתי שכותבת כמוה. אבל עם הזמן גם זה פסק.

***

יום ראשון היה היום שלי לאסוף את הילדים מבית הספר. לקחתי אותם לאכול בפיצה. הם שנאו את הפיצה הזו, אבל לא הייתי מוכן להתפשר. ישבנו על ספסל בטון כמה מטרים מהפיצרייה, ואכלנו. אחרי שנמאס להם להתרוצץ בחוץ, הם נכנסו פנימה. היתה שם פינה קטנה עם כמה ניירות וצבעים. ראיתי שהם מציירים שם יחד עם עוד ילד שחור שיער. כשסיימתי את הבירה נכנסתי פנימה. הגדול הגיש לי ציור של עטלף ענק מחזיק אריה.
״אתה לא ציירת את זה״, אמרתי.
״נכון, זאת היא ציירה״, הוא אמר והצביע על אישה שמתחה בצק ליד תנור הפיצות הלוהט. הם היו ארבעה עובדים. אחת בקופה, אחת על הבצק, אחד על הבירות ועוד אחד במטבח הפנימי.
״אמרת לה תודה?״
״כן, בטח״.
״שומעת…״ ניסיתי להסב את תשומת ליבה, ״את ציירת את זה?״
היא הסתכלה עלי. חצי משערה היה קצוץ, וצבוע שחור, והחצי השני ארוך וסגול. היא הרכיבה משקפיים שחורים גדולים והיה לה פירסינג. יותר מאחד. היא הנהנה לעברי בחצי חיוך.
״זה הילד שלך?״ הצבעתי לכיוון פינת הציור.
״שלנו״, היא ענתה.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
עוד על סוכות תשפ״ב:
שיא של כל הזמנים: 1.2 מיליון ישראלים טיילו בטבע מסוכות עד שמחת תורה
למצוא את היופי באדם
״עובדי האבן קיבלו מתנה מאלוהים״: הסתת שחולם להחזיר את הכבוד למלאכה
תגובות