לאנס ארמסטרונג חגג בשבוע שעבר יום הולדת 50. לא היו כתבות חגיגיות או אפילו אזכור במדורי הספורט והעניין עבר בשקט תקשורתי מוחלט. ככה זה כשאתה נחשב, בעיני רבים, לרמאי הכי גדול בהיסטוריה של הספורט המקצועני. מאז שנתפס ב-2012, הכחיש ולבסוף גם הודה בשימוש בחומרים אסורים.
ארמסטרונג, שזכה שבע פעמים ברציפות ב"טור דה פראנס", הפך מאחד הספורטאים האהובים בעולם לספורטאי השנוא מכולם. מעילוי ספורטיבי ודמות לחיקוי הוא הפך לשקרן, תחמן ורשע. כל הזכיות והניצחונות נשללו ממנו והוא סיפק לעולם הספורט את ההתרסקות האישית המפוארת ביותר, שאפשר לדמיין.
על כריכת ספרו הביוגרפי "בחזרה לחיים", שיצא לאור אחרי הזכייה החמישית ברציפות שלו ב"טור דה פראנס" ב-2003, נכתב "זה לא רק סיפור על אופניים". הספורטאים הכי משמעותיים בהיסטוריה היו יותר גדולים מהענף שבו התחרו, וגם ארמסטרונג היה כזה. הוא נחשב לאחד הרוכבים הטובים בעולם, אבל ההשפעה שלו על ענף האופניים ועל הספורט חרגה הרבה מעבר לאוכף ושני גלגלים. התרומה שלו, כמו הקריירה שלו, מכילה שני ניגודים בלי נתפסים: הוא סיפק לעולם השראה והוא גם סיפק לעולם את הספק. הוא היה הסימן שאלה שמאחורי הסימן קריאה.
***
אמו, לינדה מוניהם, ילדה אותו כשהייתה רק בת 17 ואביו הביולוגי עזב אותם, כשלאנס (אז עדיין לא ארמסטרונג) היה בן שנתיים. מצבם הכלכלי לא היה טוב והוא גם לא השתפר. כשאימו נישאה מחדש, אביו החורג, טרי ארמסטרונג, נהג להכות אותו ופגע בו פיזית ונפשית.
החיים לא היו פשוטים גם מחוץ לקירות ביתו. ארמסטרונג גדל בטקסס באחת השכונות בעלות השיעור הגבוה ביותר של מכורים להרואין בארה"ב. העתיד שלו השתנה, כשהוא קיבל את האופניים הראשונים שלו בגיל שבע: "הם מייצגים שחרור וחופש. אופניים הם החופש לשוטט, ללא כללים וללא מבוגרים", כתב בספרו. בגיל 15 הוא כבר התחיל להתחרות בטריאתלון כדי להרוויח קצת כסף.
האופניים הפכו אותו ב-1993, כשהוא רק בן 22, לאלוף העולם הצעיר ביותר בהיסטוריה, כשהקדים על קו הסיום את הרוכב הספרדי האגדי, מיגל אינדוראין (הערת ביניים: ארמסטרונג הוא גם האמריקאי האחרון שזכה בתואר הזה). באותה השנה הוא גם הפך לרוכב הצעיר ביותר בהיסטוריה, שניצח קטע ב"טור דה פראנס".
***
העתיד נראה ורוד, אלא ששלוש שנים אחר כך התגלה אצלו סרטן באשכים, שהתפשט למקומות נוספים בגוף, והוא עבר ניתוח חירום וסדרה ארוכה של טיפולים כימותרפיים. הרופאים נתנו לו 40 אחוז סיכוי לחיות, אבל הדבר שהכי הטריד את ארמסטרונג היה, האם יוכל לחזור לרכוב על אופניים ולהתחרות.
"הטקסני" לא רק חזר אלא שהוא חזר חזק, נחוש וממוקד יותר. הוא ניצח את הסרטן ואת ה"טור דה פראנס", אחת מתחרויות הספורט הקשות בעולם, שבע פעמיים ברציפות. הוא דחק מרשימת השיאים אגדות אופניים כמו אדי מרקס, ברנאר אינו וז'אק אנקטיל. הוא העלה את הפופולריות של ענף האופניים בעולם כמו שאף רוכב אחר לא עשה לפניו והוא הקים את "קרן ארמסטרונג למלחמה בסמים".
הקרן וחברת "נייקי" הוציאו ב-2003 צמיד יד צהוב עליו היה כתוב "LIVESTRONG", שנמכר במחיר של דולר אחד ליחידה והגיע ל-80 מיליון מכירות. בשלב הזה של חייו ארמסטורנג היה סמל להשראה, נחישות ומצוינות. "הטור דה פראנס איננו רק מרוץ אופניים" הוא כתב בספרו, "זהו מבחן. הוא בוחן אותך גופנית, הוא בוחן אותך נפשית, הוא בוחן אותך מוסרית".
***
בתקופה שבה "מלו ג'וני" רכב וניצח הסמים היו חלק מאוד דומיננטי בדבוקת הרוכבים. זה לא מנקה או מקל בשום צורה על המעשים שעשה, אבל הוא היה מסומם בין מסוממים. הדון קורליאונה של הדבוקה. אבל כמו בפרק הקודם של חייו, גם בפרק הזה, ההשפעה של מה שעשה חרגה לגמרי מענף האופניים.
המורשת של ארמסטרונג לחובבי הספורט היא הספק. הספק שיש לנו, כצופים ואוהדים, כשאנחנו רואים משהו יוצא דופן: שיא עולם, תצוגה חד פעמית היסטורית או רגע של התעלות גופנית חריגה.
אומנם ארמסטרונג לא היה הראשון שרימה את חובבי הספורט, אבל הוא הרס לחלוטין את מערכת האמון שבין הספורטאי לצופה. הוא הוליך את האוהדים והמעריצים שולל. לנגד עינינו הוא הפך מגיבור לפושע והאנשים, שהעריצו אותו, הם גם אלה, שנפגעו ממנו יותר מכול, וכנראה לא יסלחו לו על כך לעולם.
***
אפשר לאהוב אותו, לשנוא אותו, לכעוס עליו, לרחם עליו או לסלוח לו. הוא תמיד יהיה תזכורת למחיר הקיצוני, שספורטאי מוכן לשלם כדי לנצח. "הבוס" לקח את האובססיה שלו לניצחון למקומות השפלים ביותר שאפשר לקחת. הוא עשה זאת בשיטות מאפיונריות תוך שהוא פוגע בחברים שלו לקבוצה. אבל לאנס ארמסטרונג הוא אחד הספורטאים המשפיעים ביותר בהיסטוריה והסיפור שלו צריך להיות מסופר עד הפרק האחרון.
