"לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ.
לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". (דברים כג, כ-כא)
פרשת כי תצא מלאה במצוות, נאמרו שבעים וארבע מצוות בפרשה זו.
מצווה זו של להלוות בלי ריבית או האיסור של לקיחת ריבית ונתינת ריבית, כבר נאמרה בספר שמות:
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁך" (כב, כד)
צריך להבין מדוע אסרה התורה ריבית וכן צריך להבין את כללי המצווה ופרטיה ואז נוכל להבין את הטעם שבמצווה זו.
התורה מצווה אותנו "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ" מה עומד ביסודה של הבחנה זו?
ולגופו של עניין – מבחינה הגיונית קשה להבין מה לא מוסרי בלקיחת ריבית, והרי התורה לא אוסרת על השכרה של נכסים שונים של האדם תמורת תשלום, והאיסור קיים רק על הלוואה שהיא למעשה השכרה של כסף.
אף זאת – אם התורה אומרת שלנכרי מותר להשיך, משמע שמבחינה הגיונית נטילת ריבית אינה מעשה פסול ויש בו אף הגיון וצדק.
מצוות ריבית שייכת לאותן מצוות שבדיני קהילה ששייכות רק לעם ישראל בארץ ישראל, ואשר מטרתן לקיים חברה הוגנת וצודקת יותר.
אף על פי שמצד ההגיון, וכך נוהג כל העולם, לקחת ריבית על הלוואה, כאן התורה אסרה עלינו כיהודים בארץ ישראל, ורק כלפי החברה הזאת, שבינה לבין עצמה לא תיקח ולא תיתן ריבית.
מסביר הרש"ר הירש כי מצוות ההלוואה בדרך של גמילות חסדים, היא הסלע האיתן שעליו מושתתת חברתנו וזוהי אחת המצוות הגדולות שעל ידי קיומן רצה הקב"ה שנביע את כניעתנו לפניו, בדרך של הקרבת קורבן בחיי המעשה שלנו. לקיחת ריבית אינה נוגדת את תביעתו של המשפט הטבעי ותואמת את המושגים הרגילים של חוק ומשפט שלפיהם אין בלקיחת ריבית משום עוול כלשהו. אלא, שאיסור ריבית הוא אחד מאותן המצוות כגון: שבת, שמיטה, יובל, שתכליתן לשמש עדות ואות זכרון לאמונתנו בקב"ה.
הרי שאיסור ריבית מבטל את השפעתו המשחיתה של הכסף, זה הגורם העיקרי שבין גורמי אי השוויון הסוציאלי, ושובר את כוחו ועוצמתו של ההון.
איסור זה גורם שכל הון יהיה מונח כאבן שאין לה הופכין וכעץ שאין בו פרי ואין בו תועלת אלא בשיתוף כוח העבודה. בכך תעשה העבודה לגורם הראשון והעיקרי של רווחה חברתית.
ההון יוכרח להכיר בשוויון ערכו של כוח העבודה. בעל ההון יוכרח לעסוק בעצמו במלאכה. רק על ידי כך יפיק פירות מכספו, שאחרת – אין בו תועלת.
מצב של שפל בשוק העבודה יגרור שפל גדול יותר בשוק ההון ולעולם לא ייבנה ההון מחורבנה של העבודה.
גם אם תיהיה הקפדה מרבית על מצוות ריבית לא יחדל אביון מקרב הארץ ויישארו עדיין עשירים ועניים, אך המעמדות יהיו שונים לחלוטין. העשיר יהיה חייב את כוח העבודה הנוסף על מנת לעשות פירות מכספו.
מפה נבין מדוע מצווה זו נוהגת רק ביננו כחברה ייחודית במקום ייחודי, ולכן התורה חזרה שוב בפרשתנו:
"לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".
כאן התורה מייחדת את המצווה הזאת רק לבאי ארץ ישראל ומפה נבין למה מבדילה התורה בין – "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ".
הנכרי המוזכר כאן אינו גוי שחי בקרבנו, שהוא נקרא "גר תושב" בלשון התורה. הנכרי האמור כאן הוא גוי הנמצא במקום אחר, עם חוקים אחרים ומכיוון שבינם ישנם כללים אחרים, גלובאליים, שאינם אוסרים את הריבית, כלפיהם לא חל איסור ריבית.
כמובן שברגע שהעולם הפך להיות נטול גבולות ונגיש יותר, נוצר קושי ממשי בשמירה על מצווה זו, כיוון שאם מותר להלוות לגוי בריבית, אז שוב יכול בעל ההון לעשות הון מכספו ואינו נזקק לעבודה ממשית.
משכך תקנו חז"ל את "היתר עסקה" שלא תנעל דלת בפני לווה, ועל מנת שהלווים שלנו לא יהיו פחותים מלווים רחוקים.
כל ההיתר של "היתר העסקה" חל כיוון שכיום כל חוקי הקהילה הינם מדרבנן בלבד, כיוון שלא רוב בני ישראל יושבים על אדמתם.
נתפלל לביאת גואל צדק במהרה בימינו ונזכה לכינונה של חברה צודקת והוגנת יותר בארץ ישראל.
הכותב הוא רב ההסתדרות, הרב בן ציון בר-שלום
