"אנשים לא מחוסנים צריכים לשמוע את המסר שבזה שהם מתחסנים הם עוזרים לאחר", אומר ל'דבר' ד"ר מורן בודס, מנהל המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה במכון גרטנר, וחבר סגל בחוג לניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת תל אביב. "מורידים את התחלואה, עוזרים להוריד עומס על הצוותים הרפואיים, עוזרים להגן על סבתא ועל הילדים, ולשמור את המסגרות פתוחות. זה יעזור הרבה יותר מהמסרים שהלא-מחוסנים אשמים במצב".

בימים אלו עובד ד"ר בודס על מחקר שיורד לשורשי המניעים של אנשים שלא התחסנו בישראל. התובנות שלו עד כה, בשילוב מסקנות מעשרות מחקרים על מצבי חירום בעבר, סותרות את האסטרטגיה של הממשלה הנוכחית שפתחה במתקפה על 'סרבני החיסונים'. ראש הממשלה נפתלי בנט סימן את מיליון האנשים שלא התחסנו כאיום לאומי, וממשלתו יוזמת נגדם צעדי ענישה דוגמת שלילת פיצויי פיטורין ודחיית דמי אבטלה לעובדים שלא התחסנו ולא יסכימו להיבדק בקביעות. לדבריו, הניסיון המצטבר ביצירת מוטיבציה להתמודדות עם איומים מראה שהפחדה, האשמה וענישה יעילות הרבה פחות מיצירת תמריצים חיוביים והטמעת נורמות.

"רוב האנשים שלא התחסנו לא מתנגדים לחיסונים, אלא לא בטוחים מה לעשות"

ד"ר בודס, מה מאפיין את הישראלים שלא התחסנו?
"אנחנו עדיין מנתחים את הנתונים שאספנו, אבל אני יודע להגיד שהרוב המכריע של לא-מחוסנים בישראל הם לא מתנגדי חיסונים ולא מונעים מתיאוריות קונספירציה. הם אנשים שמבחינתם המאזניים של מערכת קבלת ההחלטות הן מאוזנות. אין צד שמטה את המאזניים לאחד הכיוונים ומאפשר להם לקבל החלטות."

"זה נכון במיוחד למי שלא התחסן חיסון שלישי. אלו אנשים שפשוט לא בטוחים מה לעשות. הם שומעים כל מיני נתונים, מספרים, דעות, והם חשופים לדיון מאוד רגשי ומבוסס הפחדה משני הכיוונים. זה משגר אותם לתוך מקום של שאננות, הכחשה והדחקה. ברירת המחדל כרגע היא לא לעשות כלום, שזאת בחירה מסוכנת, כי החיסון יעיל ובטוח ומונע הידבקות."

כלומר לא מדובר בקבלת החלטה מודעת שלא להתחסן, אלא בחוסר החלטה?
"בדיוק. רוב האנשים לא ישבו, חשבו והחליטו ש'את החיסון הזה אני לא אעשה'. הם לא קיבלו החלטה כזאת, הם פשוט נמצאים בתוך מערבולת של סערת רגשות שמתנהלת סביבם והמנגנון הטבעי אומר להם להדחיק, להתעלם ולהמשיך עם החיים כאילו לא קרה כלום, כי זאת הדרך להימנע מלחץ. ואנחנו מפספסים את האנשים האלה, כי אנחנו מנהלים דיון רגשי שלא מקדם אותם."

"הפחדה גורמת לאנשים לאטום אוזניים ולא לשמוע את המסר"

במהלך השיחה איתו מציג בודס כלים ואסטרטגיות מגוונות להתמודדות עם אנשים שנמנעים מהחלטות שיכולות לשפר את ההיערכות שלהם למצב חירום ולקדם את בריאותם. אבל לפני הכול, חשוב לו להדגיש מה לא לעשות: הפחדה, האשמה וענישה, אסטרטגיות שהממשלה הנוכחית משתמשת בהן לא מעט.

"הדבר שמאוד ברור גם מההתנסות במהלך הקורונה וגם באופן כללי ממחקר רב שנים בנושא התנהגות בריאות: הפחדה לא משיגה את המטרה", מדגיש בודס, "ראיתי בחדשות קמפיין של משרד הבריאות האוסטרלי שמשתמש בהפחדה קשה מאוד. זאת טעות להניח שהפחדה תוביל אנשים להתנהגות הרצויה. גם היכולת של עונש להשפיע על התנהגות פחותה מההשפעה של תמריץ חיובי".

"ב-2014 התפרסם מחקר שבדק שישים שנה של שימוש בהפחדה במסרים לציבור בתחום הבריאות. זו טקטיקה שמשתמשים בו הרבה בתחומי בריאות הציבור – למשל, במסרים מפחידים על קופסאות סיגריות. וזה פשוט לא יעיל. כל ההסברה בתחילת התפרצות הקורונה התבססה על הפחדה, תשדירים בצבעי אדום ושחור עם מוזיקה דרמטית ומסרים כמו 'הקורונה היא מלכודת מוות'. זה רק גורם לאנשים לסגור עיניים, לאטום אוזניים, להסתכל הצידה ולא לשמוע את המסר, כי זה מעורר אימה ואנשים רוצים להתחמק מאימה."

אזהרות על אריזות סיגריות. "זאת טעות להניח שהפחדה תוביל אנשים להתנהגות הרצויה" (צילום: פלאש 90)

הסיבה לכך, לדברי בודס, נעוצה ברבדים עמוקים בנפש האדם. "יש לנו מנגנונים טבעיים שמדחיקים אימה ודוחקים מהתודעה את סוף קיומנו. בני האדם הם היצור היחיד על הפלנטה שמסתובב עם הידיעה שיש לנו תאריך תפוגה. ג'ירפה לא מסתובבת בסרנגטי (אזור בטנזניה – ד.א.) וחושבת שאולי היום זה היום האחרון שלה, אבל לבני אדם כן יש את המודעות הזאת, וכדי להתמודד איתה פיתחנו מנגנונים שמדחיקים אותה מהתודעה."

בודס מסביר שלמסרים מאיימים יכולות להיות מגוון תגובות, שרובן אינן התגובות הרצויות. "אז אם אתה מנסה להפחיד אנשים עם איום קיומי, משהו שעלול לגרום למוות, זה עושה אחד משני דברים: חלק מהאנשים נכנסים לשאננות ואומרים 'עזוב אותי, זה לא מעניין אותי, לי זה לא יקרה', ומתעלמים מהמסר שלך. חלק אחר, אנשים שיש להם חוסן נפשי קצת נמוך יותר, ייכנסו לחרדה מהמסרים שלך, ואז יפתחו כלפיהם הכחשה." 

אם כך, איזה מסרים יכולים להיות יעילים להכנה למצבי חירום?
"את הדוקטורט שלי עשיתי על מוכנות של ישראלים לתרחישי מלחמה. הראיתי שיש דרך אחרת לעודד אנשים לבצע התנהגות של היערכות. ראינו שלהגיד 'תתכוננו למלחמה כי אחרת אתם עלולים להיפצע ולמות', לא עודד את האנשים להתכונן. אבל במחקר שלנו הראינו שאם משנים את השיח, ומעודדים אנשים לעשות את ההתנהגות לשם איזושהי תוחלת אחרת, נגיד, אומרים להם מה ייצא להם אם יערכו, אז האנשים יודעים לעשות את החשבון בראש: "תגיד לי מה יצא לי מזה, ואני אגיד אם זה שווה לי".

"להגיד לבן אדם מה יצא לו מזה שיתחסן הרבה יותר יעיל מלפנות לרגש"

בודס מציג דוגמאות רבות להצלחת גישת התמריצים החיוביים בישראל. "אנשים מתקינים מערכת מובילאיי ברכב כדי לקבל הנחה באגרת הרישוי. כך גם בתרומת איברים, שבישראל דורשת חתימה מראש של האדם, לעומת מדינות אחרות שבהן צריך לחתום רק אם לא רוצים לתרום. במשך שנים התרומות דשדשו, עד שב-2011 משרד הבריאות קבע שמי שיחתום יקבל קדימות ברשימת ההמתנה לאיברים אם הוא אי פעם יצטרך.

"מאז ראינו זינוק של 55% בשיעור החתימות. למה? ההתנהגות הדרושה לא השתנתה, זאת אותה החתימה, אבל השיקולים השתנו. לפני השינוי, אנשים היו צריכים לנהל מונולוג בראש שדרש מהם להכיר בכך שאולי הם ימותו מוות טראגי ושיקצרו את האיברים שלהם וישתילו אותם בבן אדם אחר, וזה לא עבד כי אנשים נרתעים ממחשבות כאלה. אחרי השינוי, המונולוג הפך לדיון עלות תועלת. אנשים אמרו, 'אם יצא לי מזה משהו פרקטי אז אני אלך לחתום'.

ואיך המסקנות האלה פוגשות עידוד התחסנות?
"זה אותו הדבר כאן. התחסנות זו התנהגות בריאות, בדיוק כמו חתימה על כרטיס תרומת איברים, כמו לשים מובילאיי, או להפסיק לעשן. להגיד לבן אדם מה יצא לו מזה יהיה הרבה יותר יעיל מאשר לפנות לרגש שלו, ובמיוחד לא לרגש הפחד.

"בהקשר של התחסנות, התו הירוק הוא אחד הכלים הכי יעילים בעידוד התחסנות כי הוא הופך את ההתחסנות לחישוב עלות תועלת. אני חושב שזה מהלך מבריק כי הוא נכון אפידמיולוגי ובריאותית, ועל הדרך משמש ככלי עלות תועלת לעידוד התחסנות."

"אנחנו צריכים להחליף דיסקט, לדיון לא מבוסס רגש. צריך ללכת על מסרים של העצמה, אופטימיות, ומסוגלות לבצע את הפעולה. הפעולה לא מסובכת, לא קשה, לא דורשת ממך הרבה. תקבל ממנה תו ירוק והגנה מהידבקות. זה הכיוון אליו צריך ללכת."

"למסרים שפונים לנורמה יש הרבה כוח"

מלבד התועלת האישית, לבודס יש המלצה נוספת לקו הסברה לעידוד התחסנות: להתמקד במסרים של נורמטיביות חברתית. "זה יכול לנצח את המגפה", הוא אומר, "אם חיסונים מנצחים נגיפים, אז נורמות הן החיסון החברתי שמנצחות אדישות. רוב האנשים לא אוהבים להרגיש שהם יוצאים מן הכלל, לא אוהבים שמניפים אליהם אצבע מאשימה. צריך להכניס לתשדירי הבוקר ולמהדורות החדשות אמירות כמו "בזה שאתה מתחסן אתה שומר על אחרים, מציל חיים, מונע ממישהו אחר להידרדר ושלא תהיה לו מכונת אקמו פנויה". למסרים מהסוג הזה, שפונים לנורמה, יש הרבה כוח בהנעת התנהגות."

כדוגמה הוא מביא את שיתוף הפעולה עם החקירות האפידמיולוגיות בגל השלישי של הקורונה. "היו תשדירים מפחידים על אימת הקורונה, ובמקביל היה שיתוף פעולה נמוך עם החקירות האפידמיולוגיות. זה נבע מתפיסה נורמטיבית לפיה לגלות עם מי היית במגע זה לשלוח אותו לבידוד, מה שנתפס כמעשה לא חברי. כשהנושא הועבר לפיקוד העורף, גוף שיודע דבר או שניים בתחום של היערכות ציבורית, הם העלו תשדיר עם מסר אחר לגמרי: 'גם להם מגיע לדעת'. זה היה תשדיר אופטימי, שהעביר מסר נורמטיבי, שאם אתם מאומתים ושואלים אתכם עם מי באתם במגע, אז תגידו, כי מגיע להם לדעת, שיוכלו להגן על המשפחה שלהם. התשדיר הזה הבנה מחדש את הנורמה החברתית, ותוך חודש שיעור האנשים שאמרו בחקירה שלא היו במגע עם אף אחד צנח מ-25% ל-2% בלבד."

דוגמה נוספת בה נדרש לדברי בודס מסר 'נורמטיבי' היא עידוד חבישת המסכות. "המסכות הכירורגיות שכולם מסתובבים איתן, לא מאוד מגנות על הבן אדם שחובש אותן, אבל הן יעילות במיגון על אחרים. זה מסר זהב, שהיה צריך להשתמש בו כבר מההתחלה כדי לשכנע אנשים לשים מסכה, ודרך זה להראות שאכפת להם מהסביבה: אני שם מסכה כדי להגן עליך, על הילדים שלך, ועל סבתא שלך. אני מסתובב עם מסכה כי אכפת לי מאחרים. המסר סביב המסכה היה צריך להיות מסר נורמטיבי: מי שהולך עם מסכה הוא חלק מהכלל."

שלט המעודד חבישת מסכות ומזהיר מקנסות. "המסר סביב מסכות היה צריך להיות: אני מסתובב עם מסכה כי אכפת לי מאחרים" (צילום: פלאש 90)

ואיך הגישה הזו פוגשת את עידוד ההתחסנות?
"צריך לשדר שהתחסנות עוזרת לזולת. נכון שזה נשמע כמו קלישאה, אבל בסוף רובנו אנשים נורמטיביים, עם קול פנימי שמכוון אותם בדרך הנכונה. צריך לדבר אל הקול הפנימי הזה, לא אל הרגש השלילי. אם נתמקד במסרים של מסוגלות, העצמה, נורמטיביות ומעורבות הדדית, יהיה לנו סיכוי טוב לעודד התנהגות חיובית".

"התמריץ כרגע צריך להיות ערכי, ולא כספי"

ומה לגבי תמריצים כספיים? בודס אומר שבמקרים מסוימים הם יכולים להועיל, אך פחות מתאימים למצב הנוכחי. "המחקר שלי הראה שתמריצים כספיים עודדו היערכות למלחמה, כי התמריץ הכספי הציע לאנשים דרך לבצע את הפעולה בלי להצטרך לחשוב על המלחמה עצמה. עם זאת, לא נכון כרגע להציע תמריץ כספי חיובי להתחסנות, כי אנחנו לא נערכים לאיום עתידי, אלה מתמודדים עם איום ממשי ועכשווי. לכן, נכון שהתמריץ המרכזי יהיה הנורמטיביות."

מה הבעיה עם תמריץ כספי?
"ברגע שמציעים לאדם כסף עבור פעולה שהוא אמור לעשות כי הוא בן אדם טוב, אתה מייצר ניתוק בין הנורמה לבין הפעולה, ואתה מייצר ציפייה שעוד פעולות נורמטיביות, כמו לא לגנוב מהמכולת, גם יעניקו פיצוי כספי. לכן אני לא הייתי מתמקד בתמריצים חומריים אלה בתמריצים ערכיים."

לעבור מחירום לשגרת חירום

בודס מצביע על שינוי תפיסתי נוסף שדורשת ההתמודדות עם הקורונה, שנה וחצי מהופעת המגפה בישראל: מעבר מתודעה של מצב חירום מיידי למצב חירום מתמשך. "אם עד עכשיו המסרים של הממשלה התאימו למצב חירום 'אקוטי', עכשיו הקורונה עוברת להיות סיכון כרוני, משהו שיהיה חלק מהחיים לתקופה ארוכה. במצב כזה התודעה של האנשים משתנה לגמרי. אנשים תופסים מצב סיכון כרוני אחרת מאיך שתופסים מצב חירום אקוטי."

מה ההבדל בתפיסה בין שני המצבים?
"רואים את זה נגיד ביחס לאיום הטרור. בתחילת שנות האלפיים, בזמן האינתיפדה השנייה, אנשים רבים שינו את ההתנהגות שלהם, נמנעו מללכת לבתי קפה או מלהשתמש בתחבורה ציבורית. אבל כשהאיום מפיגועים הפך להיות סיכון כרוני, אנשים הפסיקו להימנע והם הטמיעו את האיום לתוך שגרת החיים שלהם. גם הקורונה הופכת להיות משהו שנמצא כחלק מהחיים."

ומה משתנה ביחס של הציבור לקורונה כשהיא הופכת לאיום כרוני?
"במצב כזה לכולם יש ניסיון אישי, בין אם הם היו ליד חולה קורונה ולא נדבקו והבינו מהניסיון הזה שהקורונה לא כל כך מדבקת, לבין אם היו עשר פעמים בבידוד והסיקו מכך מסקנות אחרות. מתוך החוויות האלה, כל אחד עושה את השיקולים שלו. כולנו בוגרי קורונה, יש את האחד שחובש מסכה בדרך למכולת ועוד אחד שלא חובש אף פעם, כי זה הפך להיות חלק מהחיים ולכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד."

אילו מסרים נדרשים במצב כזה?
"מה שמעצבי השיח בתקשורת צריכים להבין זה שמסרים פשוטים של 'תעשה, אל תעשה", שמתאימים לאיום אקוטי, כבר לא תואמים את המצב. אם לא נתאים את המסרים, זה ישחק עוד יותר את אמון הציבור. למשל, אם עכשיו היו מעלים תשדיר "תיזהרו מחפץ חשוד, תתקשרו למשטרה אם תראו חפץ חשוד" (תשדירים שהיו נפוצים בישראל בתחילת שנות התשעים – ד.א.), זה היה נתפס כפשטני ומצחיק.

"עכשיו המסרים צריכים להתמקד בהתמודדות עם איום מתמיד, כמו נגיד תאונות דרכים. מסרים כמו 'החגורה היא החיבוק שלך באוטו', או 'אם היה דחוף הייתי מתקשרת', הופכים את האיום לשיח נורמטיבי, וזה מה שצריך להיות גם בשיח מול הקורונה."

"חייבים ללכת לכיוון של החיסון, השאלה היא רק איך"

בודס מדגיש שהתשובה למגפה היא התחסנות, אבל הידיעה הזו לבדה אינה מספיקה כדי לשכנע המונים להתחסן. לשם כך נדרשים מסרים חיוביים, הדגשת התועלת האישית והחברתית, ופחות הפחדה וענישה. "אין דרך אחרת למגר מגפה חוץ מהחיסון, זאת אמת שאי אפשר להתעלם ממנה. לכיוון של החיסון חייבים ללכת, השאלה היא רק איך. אנשים שלא התחסנו מהווים סיכון מוגבר לעצמם ולכלל האוכלוסייה. זו האמת, אבל אני לא בטוח שהמסר הזה לבדו יקדם את זה שאנשים יתחסנו."