חכמה ומוסר כמו כל דבר בעל ערך נועדו לשרת אותנו, אני סבור שאינם יכולים לשרת אותנו בלא הענקת נופך של קדושה להן, אני סבור שבלי הקדושה אנו רק אבן המתגלגלת בין טראומות בלא אב ואם. אנו בוחרים בדרך קשה אבל לא במיוחד חכמה או אוהבת במיוחד.

נופך הקדושה אינו קשור במי בדיוק שר המשפטים, מי בדיוק מנכ"ל משרד הרווחה, במה הגילדה המדעית אמרה, ועל איזו טראומה קולקטיבית או מלחמה התגברנו.

כיום, בהיעדר אלוהים שאינו אלוהי האבולוציה או המטריאל כפי שהוא מופיע בספריהם של סם האריס וריצ'רד דוקינס אנו מושלכים בג'ונגל בו המחסה היחיד הוא מה שיונית לוי אומרת, ומה שהמדענים טוענים – כל היתר אמונות טפלות של מצביעי ביבי. או אם נרצה בדיות , וקדושה? – אין.

יחסיות המוסר וחילון החכמה, למול בלעדיות המדע, הובילו גם ליצירת תרבות המובנית על רלטיביזם מסורס ממשמעות, ועקרה מבחינה רעיונית. תרבות זו מובילה לשיח רדוד, לאמנות בינונית, לסדנאות ניו אייג', להתמכרויות, לניכור, ולפשע. הכל רק לא קדושה. וגם הקדושה נועדה לשרת אותנו.. לתת "משמעות".. 

ישעיהו לייבוביץ' דיבר לאחר מלחמת יום הכיפורים על העובדה שישראל היא חיקוי קריקטוריסטי של המערב, אני מסכים עימו.

ובגלל שאני ישראלי אני מביט לכאן. ואכן גם אני מגיל צעיר חשתי את הזהות האוטומטית של ישראל עם המערב ובאוניברסיטה גיליתי אותה יותר לעומק. וכמה שהערכתי את המערב על הישגיו האדירים לא הצלחתי להתחבר במיוחד לרוח זו. אז מה עושים?. רובנו בוחנים את המערב דרך עייניהם של תושבי הודו, גואטמלה , ותאילנד, אך מי שמבקש לבחון את המערב דרך עיינים יהודיות הוא לא בענינים (אלא אם כן זה במסגרת ישיבה חילונית ואז הוא ממש קול). אכן, הישראלי יודע שמשהו במבנה התרבותי כאן חולה. שלייבוביץ' צדק באומרו שהנהייה שלנו אחר המערב היא פאתטית. ובכל זאת, הישראלי כלוא. כי אלוהים מת, והערבים פרימיטיבים. אז הוא ממשיך לברוח מבלי לעשות את הדבר האחד הבסיסי. לבחון בכלים ביקורתיים את התרבות השלטת בעיינים יהודיות.

אך גם זו משימה קשה לרובנו. פשוט כי לא ניתנו לנו הכלים לבצע בחינה ביקורתית שכזו מבחוץ למערביות עצמה. וזה כי אנו משוקעים בתרבות עצמה (ואין נביא בעירו), והשפה , הלבוש, המחשבה והמנהגים שלנו לא מסוגלים לצאת מההיקשר התרבותי המערבי ולבחון אותו בצורה מפוקחת. אז מי שכן מנסה לבחון אותו מתחיל להיות נביא העולם השלישי. מבלי להכיר שהיהודים הם גם שבט שבא במגע עם המערב… יש כאן ניסיון מתוחכם של יהודים משכילים להיות מערביים על ידי אימוץ החוויה המערבית וקישוטה בשואה.

אני שונה קצת. כי בין בני ברק וברלין, הצלחתי לבדוק ביתר בהירות את המרחב הרעיוני שמולו ישראל מתפתחת. אכן הפרספקטיבה הישיבתית תרמה לי , לא רק בחיי האישיים אלא גם בהתפתחותי האינטלקטואלית, ובהיותי חופשי מהמניפולציות של התרבות הזעיר בורגנית.

כך אני עם רגליים נטועות בקרקע וראש בשמיים אני מנסה להבין את הדיאלקטיקה שבינינו ובין המערב. דיאלקטיקה שבה אנחנו בעיקר יונקים ופחות מייצרים. יותר עבדים ופחות אדונים.

הערה פסיכולוגית אישית. יש אשר יאמרו שאני יצור רווי ניגודים. שנוא ואהוב. שיפודים וספרים. מכות ושירים. זריקות ופרחים. אבל הקצוות אצלי לא קיימים באמת, הם רק חלק מהדמיון של מי שלא רואה את האחידות שבפרעות. את היות הקצוות תוצר של הנורמה שבה הוא מתעטף ומתבשם.

במאבק התרבותי שבין קטמון ובית"ר בחרתי מגיל צעיר בחירה מושכלת בבית"ר ולו מתוך ההכרה שקטמון מייצגת סדר זר לי. סדר מסורס ונטול קדושה ואינטימיות.

ובית"ר, למרות כל המגרעות של חלק מאוהדיהם (שנאת ערבים לדוגמא) הרי ששם יש משהו אותנטי, אפילו אינטימי, אז אוהדי בית"ר נוהמים בגזענות, אבל האם אלה אוהדי בית"ר שמטיסים בד"כ את מטוסי ישראל מעל שמי עזה וביירות ומורידים טילים, או שמא דווקא ילדיהם הלבנים והמוצלחים של אוהדי קטמון. לא כך זהבה?

במילים אחרות, בית"ר הם רק משל ליהודי האחרון. לשריד משבט שבאתם לשנות. כמו האדם הלבן באפריקה גם אתם , האליטה המערבית (וספיחיה המשתכנזים) באתם והכחדתם את תרבותנו. ובכל זאת בחרתם להלעיג את הבבונים שמעריצים את אלי אוחה.

אוהדי בית"ר הם פחות בעלי הכוח. אדרבא הם "הקורבן" לקולוניאליזם התודעתי של אוהדי קטמון בתקשורת, בבג"צ, באקדמיה ובשפה. הם יהודים שכפופים לסדר הגמוני של ניהליזם-תרבותי שאיכשהו מבקש לייצג את עמנו ולהשליט סדר יום. היום לייבוביץ' מבין שבאותנטיות בית"ר מנצחת 5:0, כי בית"ר יהודית.

אז סדר יום זה הינו בעבורי כיהודי רק מכשיר המעצים מבני כוח ותודעה תרבותיים, אקדמיים, צבאיים וחינוכיים שכל מטרתם היא לנרמל את היהודי שבי. הם מזכירים לי את היותי הילד היחיד בכיתה שההורים שלו לא הצביעו לפרס. "אני היהודי הבודד". שכל העולם אומר לא כך והוא אומר כן כך. אני אברהם העברי שכל העולם מעבר אחד של הנהר והוא מהעבר השני. איני מוכן שיבואו וינשלו אותנו היהודים מיכולתנו, תקוותנו ואמונתנו בהיותנו אדם-על, בהיותנו אובערמענטש על אורגינל.

המניפולציה של המבנים החילוניים שנכפו כאן על עם-אלוהים היא מוחלטת. אלו מבנים שכל מי שמעז לקרוא עליהם תיגר ולהעמידם למול סימני שאלה  נזרק לכלא ומכונה נער גבעות, קיצוני או תמהוני..

או כמו שכותב המשורר אבנר כהן

"אתאיזם הגמוני שהיום שולט זה איננו אלא טוהר דם פוליטקלי קורקט"

אינני נער גבעות, אני בעד הפרדת הדת מהמדינה, אבל איני מבין מדוע ערכינו דומים לאלה של צאצאי האנשים שזרקו אותנו לתנורים לפני 70 שנה?, ופחות לערכים של אלה שנזרקו לשם בשם שמיים?

ואולי נבואתו של מאיר אריאל נכונה אולי הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב, הלשון היהודייה המתרפסת, ששוקעת בתענוגות המזון והלבוש. מדוע שכחנו לצעוק לשמיים?. מדוע שכחנו שיש שמחה ואושר?.

ואני גם מריח בחושיי היטב את האחידות המחשבתית הקיימת בישראל. את גבולותיו הצרים והמלאכותיים של השיח. ואני אומר לא. אני מורד. לא כמערבי. כיהודי מערבי שהבין שאם לכולנו היו פאות מדומיינות הרי שהיינו אנשים המצליחים לשלב שמחה וביקורת. כי במערב אין שילוב של שמחה וביקורת. זה או-או , כי הביקורת מיוסדת על הרג האל והקסם, והביקורת שלי מיוסדת על אלה ההורגים את האל והקסם שבכל דבר. וגם משרד החינוך הורג את האל והקסם.

החופש שלנו מוגבל.

אני יודע שאני כרגע רק כלי זין קטן במלחמת תרבות, שבה אני הולך להפסיד. מול אלה "שגנבו להם את המדינה ב77". אני הולך להפסיד מכיוון שהמדיום הוא המסר. והמדיום היום קר. והמסר הוא יהודי וחם. ואם המדיום הוא המסר כמו שכותב בורדייה. אז המסר לא יעבור. ובכל זאת איני אומר נואש. כי יש לי כלי, והוא המוח שלי ולצידי שמות כמו ברוך קורצוויל, ישראל אלדד, אצ"ג, גולדה מאיר ומשה שמיר.

במדינת אהרן ברק ובנק הפועלים ותע"ש עמדתי הינה מושא ללעג.

אבל בכל זאת, אני בעד הדוסים.. אני עובד באקדמיה ובתקשורת, אני קורא מרקס, היגל, לוק, ניטשה, ואני עדיין בעד הדוסים. כי אני מעדיף 10 רבנים ממאה שערים מאשר 12 שופטי בג"צ מתל אביב.

כאן התל-אביבי בצד מי שנזרק כבר חודשיים באשראם במדבר מעלה תהיות. הרי יאיר, אינך יודע שהדת היא הסיבה לכל החרא בעולם?. שהיא רק מייצרת מלחמות.? ושבנוסף היא מפגרת אחרי המדע.? שהיא גם מוסרית, וגם מדעית נחותה ויוצרת הבדלים מיותרים בין בני אדם?. – נו ניצחת ידידי.

ניצחת בפופוליזם זול. כי אתה טועה. כי המאה ה20 היא המאה האתאיסטית הראשונה ורק במקרה גם האלימה אי פעם. וכי כנראה לא טרחת לעיין ב"מבנה של מהפכות מדעיות" של תומס קון בכדי להבין שהמדע כישות של אמת מטאפיסית היא פיקציה. וגם לא קראתם את פוירבן לראות שיש מצב שהמדע כולו הוא פיקציה מכל בחינה. אבל היום אנו חיים במסגרת דת המדע העליז שניטשה התנבא אודותה. שבה רק אנשים דתיים מצליחים למרוד. (וגם מיעוט מהם)

ובנימה סרקסטית ואליטיסטית אני רק אוסיף  שיותר מדי אנשים מנצלים את הפריוויליגיה הדמוקרטית בכדי להישאר צרי מוחין. בדיוק כפי שהם טוענים שהדתיים עושים. כאשר הם טוענים וחושבים שדת סותרת את המדע ואת המוסר. ועל זה אני אומר "נפלאות הדמוקרטיה ! יש לי דעה על הכל. אבל אין לי ידע על כלום ! "

שבוע שעבר כתבתי בנימה של ביקורת

"וכאן איתי אתם חיים, בגבולות טראומת פוסט 1945 מברברים".

בעידן שאין אלוהים או מוסר מוחלט, לוחות הברית הפכו לאושוויץ.

ואושוויץ הפך לאלוהים של המערב שהיה חייב להרוג את אביו בשגעון אדיפלי (צליבה לבנה של שאגאל ממחיש זאת היטב) כדי לייצר אלוהים. למעשה ישו הוקרב שוב בכדי לייצר מוסר. היהודי מבשר ההומאניזם הושם לאש בכדי לייצר מוסר ליבשת שביקשה להרוג את אביו.

אז גם בבג"צ אנחנו צריכים את אושוויץ כי אין אלוהים. אנחנו שקיבלנו את שפינוזה, היגל וקאנט, חייבים דם. מעין קין והבל משלנו. כי הסיפורים לא מספיק אמינים. אבל האמת הכואבת היא שאם היה אלוהים לא היינו מגיעים לאושוויץ.

אבל מה זה משנה?. יש את אלה שצוחקים ולועגים בהתנשאות עלינו המאמינים. וכשהם מאחורי גדרות מחנה ריכוז של משטר חילוני קיצוני – מעניין למי יזעקו הם. או שאולי רק הדתיים נרצחים בעולם החילוני?.

אלה הצוחקים על אלוהים מזכירים לי את אלה הקוראים לשלום עם הפלשתינאים (מטרה מבורכת לכל הדעות) , אין זה משנה שהפלשתינאים מוחים בתוקף על היותנו חיים כאן. כך גם אין זה משנה שהמוסר המטריאלי חילוני יוצר את קובה, צפון קוריאה, רואנדה, אושוויץ, ואת שדות הקטל של רצח העם הארמני. כולם בלא יוצא מן הכלל פשעים שנעשו על ידי תרבויות שחוו תהליך של חילון קיצוני, והדרה דתית. זה לא משנה. תן להם להתבשם, לגלח את זקני חיילי צה"ל בפקודה, ולהגחיך את הדת. והם מתבשמים והריח נורא.

זהו ריח הקורבנות. ריח של אנשים הזקוקים לקורבנות בכדי לייצר סולם ערכים. אתיופים, פליטים, מזרחים, להטב"ים, עובדי קבלן. הכל טוב. התאווה למוסר היא אינסופית בהיעדר אלוהים, והיא מורבידית בלי תפילה.

"להיות קורבן זה השיט" כותב אבנר כהן בהיותו משרטט את סולם הקורבנות הלבן והחילוני.

"אם איבדת יד אז חביבי זה השיט

איבדת רגל זו אותנטיות מממשית

אם איבדתי אב אז בחיי הנה כבר בא לי

לצעוד בגן העדן של העולם הליברלי

אך אם איבדת רק איזו אצבע ככה סתם

חביבי לא הקזת אם זה פחות מליטר דם"

בלי הדם אין להם מוסר. האמת המוסרית היא תמיד אפסיות של מישהו. היא רמיסה של ערך מדומיין, של מישהו שהיה משהו, אבל לא באמת משהו אמיתי. כי צריך עוד קורבן לפולחן הניסיון, וממשיך לו הלופ , הלופ שהמשכיל הדתי יודע שהיא פשוט יצירת אמת סינתטית והפיכת הקורבן לאלוהים בפולחן פגאניסיטי.

פולחן שנוצר מתוך מאמץ אונטולוגי כמעט תמים למראה המבקש לדחוק את האל לפינה בכדי ללמוד טוב ורע מניסיון. ואם צריך לפעמים לשחוט כמה פרות, ולרחם על מישהו (סם מוות קטלני הם הרחמים כלפי הזולת). אז יופי.

כאן בלי אלוהים צריך לראות את הדם כדי להרגיש ולדעת מה טוב ורע. כי הכל חוויה אחי. עכשיו, קצרה היריעה שאנשים יבינו את האפקט ההיסטורי העצום שהייתה למלחמת העולם השנייה על התופעה שאני מדבר אודותיה. ובכל זאת, אם לא נבין אפקט זה. אוי לנו.

השבוע פגשתי אדם שהצליח להסביר הרבה דברים. להסביר מה קורה  כשאושוויץ הפך להר סיני. שחברה שאין לה אלוהים חייבת קורבנות בשר. הראשון לבטא אמת כואבת זו. שחודרת את הניו אייג' את הסדנאות, ואת החתירה הפאתטית אחר משמעות. את הישיבות החילוניות. ואת הבריחות של הלואו-קוסט או את הגילוי של המזרח. ומבלי לשלם מס שפתיים לאלוהים או לחזור בתשובה הוא המשורר אבנר כהן.

אבנר תודה,

תבלו. ותחשבו.

 

לולא הקזתי דם.

היום במחיר מבצע רוכש אדם את עולמו

15 דקות התהילה הן כבר על שמו

אם רק ימצא פה עוגן ארכימדי משוכלל

למצוא שואה בעברו הבורגני הדל

או לחוות כאב בתוך קולנוע באולם

and the oscar goes to רק למי שמקיז פה דם

 

יש מודל ליופי יש מודל להצלחה

יש מודל רזון ויש מודלים של אופנה

זה הכל קטגוריות הן כולן תלויות תרבות

יודעים כולנו לבקר עם דוק של רצינות

אבל מודל הסבל שהפך אמת מידה נותר טאבו

הרי חביבי תראה ניקז פה דם