החברה הישראלית עברה בשנתיים האחרונות טלטלות קשות ומשברים עמוקים, שהעמידו למבחן, ועודם בוחנים, את חוסנה ואת מראה דמותה, מראה דמותנו, ומראה הדמות הנשקפת אלינו מבעד למראה הוא לעיתים קרובות מידי, קשה מנשוא.
בשנתיים הללו נפערו פערים עצומים בין פריפריה למרכז, בין דתיים לחילונים, בין יהודים לערבים. ילדים וילדות הופקרו למסכים ולניכור, זקנות וזקנים הושלכו לעוני ובדידות. וכאילו אין גבול ליכולתו של האדם לשאת עוול, ממש בעת הזו אנו חוזים בשורת צעדים כלכליים-חברתיים חריפים, הממשיכים את הפגיעה האנושה בחוסננו החברתי: המשך ריסוקה של מדיניות הרווחה, הפרטת מערכת החינוך, הפקרת הנכים ומחיקת החקלאות הציונית. לצערנו, בכל יום אנחנו ממשיכות ונחשפות לתוצאותיה של מדיניות ארוכת שנים זו – הקצנה הולכת וגוברת של שנאה, אלימות, טרור ופשיעה.
בחסות כל אלה ועל רקע מגפת הקורונה, מבליח אלינו, לעיתים בחוזקה ולעיתים רק ברמז, רגש המשפיע על מעשינו היומיומיים, על חלומותינו, על השקפת עולמנו. זהו הייאוש. כשהוא מתנחל, והמרד משתופף – הלב נאטם, החמלה מתמוססת והאחריות מצטמצמת.
מי מאיתנו לא תפסה את עצמה במהלך התקופה האחרונה שואלת – בשביל מה? מה הטעם באמונתי, במאמציי? כמה מאיתנו תהו איך ולמה קמים מחר בבוקר. מה נגיד לחניכים שלנו? איך מסבירים לחניכות? מה נגיד לעצמנו?
העולם כפי שהכרנו אותו ושחווינו, התקוות שקיווינו – שינו את פניהן בכל-כך הרבה מובנים. אנחנו, כנשות וכאנשי חינוך, נדרשנו למצוא ולהמציא את התשובות, ובכל כך הרבה מקרים הן פשוט נגמרו לנו.
יחד עם זאת, כשמסתכלים ממעוף הציפור על השנתיים הללו בדרור בתי חינוך, רואים עשייה חינוכית וחברתית מדהימה. בתקופה הזאת התעצבה והתחדדה הפדגוגיה החברתית, הבנו טוב יותר את תפקידנו ומקומנו בחינוך הציבורי, פיתחנו ויצרנו התנסויות חדשות, צמחו וגדלו התנסויות ותיקות, והצלחנו, בכל המשברים והקשיים, להמשיך ולהעמיק את יצירתנו.
כאשר אנו מלמדות את חניכינו וחניכותינו להיפגש אחת עם השנייה למרות השוני, לקום ולצאת כנגד עוולות ולתקן את הדרוש תיקון, אנו עושות ועושים מעשה חברתי פוליטי, שמביא לשינוי אמיתי במציאות של החברה הישראלית; כאשר אנו דורשות מהם, ומעצמנו לבנות קבוצות ולעשות משימה, אנו מלמדות אותם את הצופן לחברה מתוקנת, חברה סולידרית, ששואפת לצדק ורודפת שלום.
עם הצופן הזה של חברה ששוויון ערך האדם במרכזה, עם התקווה הזאת, שהולכת ומתנסחת הגדרתה בעולם כ"תקווה רדיקלית", נפתח את שנת הפעילות הקרובה בדרור בתי חינוך.
תקוותי לשנה זו היא שנמשיך ונחדד את תפקידנו בתוך החברה הישראלית, שנבחין בין אמת ושקר במציאות ובין עיקר וטפל, שנצמצם פערים ונגביר את הצדק, שנעמיק את החמלה ואת האחריות.
שתהיה שנה טובה!
ענבל רון, מנכ"לית רשת דרור בתי חינוך, חברת תנועת 'דרור ישראל'
