החוקרת ד"ר נירה מאי (71), הוזמנה לכתוב מאמר לרגל 100 שנה להולדתו של המחנך והתיאורטיקן הברזילאי פאולו פריירה. "פריירה מציע את הדיאלוג כחוויה מתקנת לדיכוי". אומרת מאי, חוקרת ומלמדת של הפדגוגיה החינוכית של פריירה. במאמר היא עורכת סיכום של תיאוריית החינוך הבלתי פורמלי כפי שבאה לידי ביטוי בתנועות הנוער בישראל ומראה את הקשר בינה לבין התיאוריה החינוכית של פריירה. "בשום מקום בעולם אין דבר שדומה לחינוך הבלתי פורמלי בישראל", היא אומרת.
מתי נחשפת לתיאוריה של פאולו פריירה?
"אני דרום אמריקאית, עליתי מארגנטינה ב-1973 לקיבוץ געש בגרעין של "חטיבת אנילביץ" – הפלג האוניברסיטאי של השומר הצעיר. לפריירה נחשפתי עוד לפני העלייה לארץ, כשלמדתי ועסקתי בחינוך בארגנטינה, אלו היו שנים מאוד סוערות בדרום אמריקה. הרעיון המהפכני של פריירה, שהחינוך הוא פוליטי, נשמע מובן מאליו למרות שאף הוגה לא אמר את זה לפניו.
"עשרים שנה אחרי שעליתי לארץ, טסתי לכנס בסן דייגו מטעם מכללת אחווה. בכנס ערכו טקס גדול לזכרו של פריירה, היו לו הרבה תלמידים בארצות הברית וגם בלטינו-אמריקה. בכנס השתתפה אשתו השנייה – ניטה, ושניים מהתלמידים הכי בולטים שלו – מקלארן וג‘ירו. אחרי הכנס החלטתי לכתוב את הדוקטורט שלי על התיאוריה הפדגוגית של פריירה.
חזרתי לארץ מהכנס ופניתי למנחים שלי בירושלים, פרופ' שקולניקוב, וד"ר גובר, ששמחו לתת לי הדרכה לדוקטורט. כחלק מהדוקטורט קיבלתי מלגה לנסוע לסאו פאולו, שם עבדתי במחקר יחד עם התלמידים שלו. בישראל לא דיברו אז על פריירה ולא היה לי עם מי לדבר עליו. הייתי צריכה לחכות לזה המון שנים.
אחרי המחאה של 2011 פריירה התחיל להדהד
"רק אחרי ההפגנות הגדולות של 2011 שמתי לב שכשאני נותנת הרצאה זה מתחיל להיות מעניין ומסקרן. בעיקר במכון המחקר מופת, בו עבדתי עם צוות שעסק בדיאלוג חינוכי. בפעם הראשונה הרגשתי שאני לא מביאה רק עניין אקדמי אלא משהו שמהדהד בתוך המציאות הישראלית. מי שעמדו אז בראש הצוות היה נמרוד אלוני ושושי מלאת".
מה גרם לפריירה להיות רלוונטי פתאום?
"זו הייתה הפעם הראשונה בישראל שאנשים יצאו לרחוב ואמרו 'משהו פה לא בסדר'. זה התחבר לתפיסת החשיבה הביקורתית של פריירה. אמנם אנחנו חיים בתקופה פוליטית, אבל הפוליטיקה הייתה משהו רדום בישראל. כן הייתה פוליטיקה בימי בחירות, היו קבוצות שהיו פוליטיות באוניברסיטאות, אבל הן לא הדהדו אל החוץ.
הפוליטיקה לא הגיעה להכרה של האנשים הרגילים שהולכים למכולת, שאין להם דירה, שיש להם משכנתה גדולה, או שמבינים שהמשכורת שלהם לא מספיקה לחיים ושהחינוך והבריאות אינם לצידם. הפן הביקורתי בישראל לא היה קיים כמעט".
החינוך משעתק את האינטרסים של החזקים
מהי תמצית התיאוריה של פריירה?
"הוא אמר שברור לכולם שהחינוך הפרטי נמצא בידיים של אנשים מזוהים וממומנים, וכל אחד יודע לאן הוא הולך. אבל ילד שהולך לחינוך הציבורי כביכול מקבל משהו מהמדינה, מהמיסים של התושבים. אבל פריירה אמר, 'לא, לא, לא', הממשלה נמצאת בידיים של קבוצות, תאגידים והון. הוא דיבר על הקשר בין הון ושלטון, ועל זה שהמורים הם בעצם אנשים שעובדים בשביל הקבוצות השליטות ולא לטובת הלומדים או הילדים של הלומדים.
אני חושבת שבגלל זה יש לפריירה כל כך הרבה תלמידים דווקא בארצות הברית, מעוז הקפיטליזם. שם קמו קבוצות של אנשי חינוך שאמרו: רגע, משהו פה לא בסדר, יותר מידי ילדים לא מקבלים את מה שהם צריכים לקבל. כולם ילדים של המדינה אבל את החינוך הטוב מקבלים הילדים של בעלי האמצעים. המהגרים והאפרו-אמריקאיים למשל, לא מקבלים את אותו החינוך, והחינוך שהם מקבלים לא מקדם אותם במדרגים החברתיים-מעמדיים. בנוסף, החינוך מדבר את השפה של החזקים והילדים של המהגרים והילדים האפרו-אמריקאיים לא מבינים את השפה הזו ולא יכולים לדבר את השפה הזו.
פריירה אומר יותר מזה, החינוך משעתק את האינטרסים של החזקים בעצם זה שהוא מחזיק את כל הילדים החלשים בחברה במקום הזה, ומנציח את המעמד שלהם בתור שואבי מים וכורתי עצים".
איזו חלופה הוא מציע?
"קודם כל חינוך לעם – דיאלוג כחוויה מתקנת לדיכוי. הדיאלוג אמור להיות האמצעי וגם הדרך. זאת הדרך ללמד וזה גם האמצעי שדרכו יכולים ילדים להעצים את יכולתם לחפש אחרי האינטרסים של עצמם".
הדיאלוג הוא כלי רלוונטי מגיל 0 עד 90
לפני כעשר שנים נוצר קשר בין מאי לבין תנועת דרור ישראל. "הכרתי את שירן גרינברג, שהוביל את "בית המדרש למורי עם" ואמרתי לו שהם חייבים לשמוע על פריירה. בתקופה הזאת נכנסתי לתחום של הגיל הרך, ויחד פיתחנו מסלול הכשרה לגננות הגיל הרך ברוח החינוך הבלתי פורמלי. לימודי המחזור הראשון של ההכשרה התקיימו במכללת אחווה וארכו כשנתיים".
איך משנתו של פריירה מתחברת לחינוך לגיל הרך?
"דרך הדיאלוג. אני מצאתי שהדיאלוג הוא כלי רלוונטי מגיל 0 עד 90. אפשר לראות את זה דרך המורכבות של ההכשרה שמתקיימת מתוך הדיאלוג. ההכשרה עצמה היא דיאלוגית ושוויונית, היא מכריחה את הלומד ללמוד מהמלמדים ואת המלמדים ללמוד מהלומדים. כשהכשרתי מורים במכללות, היה מאוד קשה ומנוכר. הדיאלוג היה מאוד בעייתי, במקום שבו יש ציונים, שצריך להגיש עבודות מסוג מסוים, שהלמידה היא אישית ויש תלות בציונים של המרצה. זה היה מאוד לא שוויוני".
כלומר הרצית על פדגוגיה שהייתה הפוכה לקשר שהתקיים בינך לבין הלומדים?
"אפשר להגיד שהייתי חייזרית, זה מאוד קשה להיות שונה בתוך המערכת, השיטה הכריחה אותי לתת מבחנים וציונים, אבל את האישיות שלי אי אפשר היה למחוק. כשפגשתי את תנועת דרור ישראל, דיברנו על אותן שאיפות והיו לנו את אותם הרצונות. זה שיחרר אותי מהמון מקומות שלא אהבתי להיות בהם, ויכולתי להתמקד בהוראה ובעבודה החינוכית".
היצירה של הדעת המשותפת היא חלק מעבודת הצוות
אורית מגרי (43), מחנכת בגן עירייה בראשון לציון, עברה את ההכשרה שלה בחינוך לגיל הרך במכללת אחווה. מאי הייתה המלמדת שלה בתהליך. את התיאוריה החינוכית של פריירה היא מיישמת היום בגן הילדים החברתי שבו היא מחנכת עם חברות נוספות מתנועת דרור ישראל. מודל הגן החברתי בנוי מחמש חברות וחברי צוות, ללא הפרדה בין סייעות לגננות, יחד הן מבצעות את כל המשימות בגן. הגן מעורב ופעיל בקהילה שסביבו, חותר למפגש בין-דורי ולשיתופי פעולה עם מוסדות ואנשים, למען יצירת אחריות משותפת על החינוך ועל הקהילה. בניית קהילה תוססת, פעילה ובין-דורית מסביב לגן, כולל התייחסות רבה להורים (ביקורי בית, מפגשי הורים, שיתוף הורים בפרויקטים לאורך השנה ועוד)
דרור בתי חינוך מלווה כיום פדגוגית צוותי מחנכות בארבעה גני עירייה חברתיים ברחבי הארץ, שניים בראשון לציון, אחד בכרמיאל ואחד בחיפה, בשיתוף עם הרשויות ועם משרד החינוך.
איך התחיל הקשר האישי ביניכן?
מגרי: "נפגשנו במחזור הראשון של הכשרת המחנכים לגיל הרך באחווה. אחרי שסיימנו את ההכשרה, עשינו עוד קורס בפדגוגיה ביחד עם קבוצה של אקדמאים שאותו נירה הדריכה. התיאוריה של פריירה התחברה לנו לעקרונות היסוד של הגן החברתי.
"נפגשנו שוב לפני שלוש שנים כשעלה צורך בדרור בתי חינוך ובקבוצות הבוגרות של תנועת דרור ישראל, בהכשרה נוספת של גננות וגננים. ההכשרה השנייה התקיימה במרכז בובר במכללת בית ברל, בשיתוף החוג לגיל הרך. בקבוצה היו 20 לומדות ולומדים בהם גם חברים וחברות מהשומר הצעיר. זה היה מפגש מאוד מפרה ובהרבה מובנים זאת הייתה יצירה משותפת של תנועת דרור ישראל והשומר הצעיר".
'המעגל' בוחר את הנושא וביחד יוצרים דעת משותפת
מה היה הדבר המשמעותי שפגשת בגישה של פריירה?
מגרי: "הדבר המרכזי שהיה חדש ומלמד ואפילו טלטל אותנו כאנשי חינוך במפגש עם מאי והתיאוריה של פריירה היה הנושא של 'מעגל הדעת' – יש מעגל ויש לו מנחה, אבל אין לו נושא. 'המעגל' בוחר את נושא השיחה וביחד מדברים, לומדים ויוצרים דעת משותפת כשהמנחה כל הזמן עושה לזה מסגור מחדש (ריפריימינג), ומקדמת את ההתפתחות של הלמידה בתוך המרחב הזה".
ומה מתרחש בתוך המעגל?
מגרי: "במהלך 'מעגל הדעת' נכתב פרוטוקול של השיחה, שהוא גוף הידע – הטקסט שנצרב. אחר כך עשינו למידה על מעגלי הדעת, זה אפשר לנו להבין מה עברנו, מה למדנו במהלך ההכשרה באחווה".
מאי: "אולי זה המקום לדבר על מושג אחד של התיאוריה של פריירה שהוא הקונסיינטיססיון [conscientization] – הרחבת המודעות: להקנות ללומדים את המודעות לתהליכים שהם עוברים. הרפלקטיביות (שיקוף) היא אמצעי לא רק ללמוד דברים חדשים, אלא גם להשוות בין מה שידעתי לבין מה שאני יודע, ואיזו דרך עשיתי ממה שידעתי למה שאני יודע.
"זה מאפשר לשאול שאלות על מה שידעתי, מאיפה הידע הגיע, מי הקנה לי אותו, מה רצו שאני אדע, באילו מקומות למדתי מה היו האינטרסים שעמדו מאחורי הידע, ומה ההבדלים שמצאתי בין זה לבין מה שאני לומדת עכשיו".
למה המודעות הזאת חשובה?
מאי: "המודעות היא פוליטית. הידע הקודם הוא כביכול הידע של בעלי האינטרסים שהקנו לי את הידע החברתי שנדרש בשביל לשמור על איזון שלטוני.
"לפי פריירה ישנן כמה רמות של ידיעה וכולן טבעיות ונובעות מתוך ההיגיון הטבעי של האדם עד הידיעה הביקורתית. את החשיבה הביקורתית צריך להקנות, היא לא מתפתחת באופן טבעי. וזה בגלל שבדרך כלל, הלמידה היא משמרת. אם מלמדים אותך גוף ידע שאותו צריכה לדעת, ודרכו את צריכה לפעול – את הופכת לסוכנת בתוך החברה של ידע שהועבר אליך.
"הרגע שעליו דיברה אורית, של הקונסיינטיססיון concientización (הרחבת התודעה), בעצם את אומרת בו 'רגע, מה לי ולמה שאני למדתי? איפה הידע הזה מייטיב איתי ולמה?'. למשל את יכולה לדבר על מים ולשאול למי המים האלו מיועדים, איפה מושקע הכסף כדי להביא מים. זאת סוגייה שבמזרח התיכון היא קריטית. הלמידה בוחנת את מערך הכוחות של הידע".
האופן בו מציינים את יום המשפחה הוא סוגיה פוליטית
איך מעגלי הדעת תרמו לך בחינוך לגיל הרך?
מגרי: "חינוך לגיל הרך הוא חוויה מאוד אינטנסיבית ויומיומית, שיש בתוכה הרבה התרחשויות. צריך לדעת מה רוצים ולאן מכוונים. מעגלי הדעת הציפו כל מיני שאלות שלא בהכרח שאלתי את עצמי קודם לכן, למשל בהכשרה דיברנו הרבה על החגים. איך מציינים את החגים בגן ילדים, האם צריך בכלל, אגב מה שנירה אמרה על להיות סוכנים של החברה, אם מספרים סיפור אז איזה סיפור לספר? זה היה תוכן שחזר שוב ושוב באופן מחזורי סביב כל חג, והצלחנו להחליט ביחד איך אנחנו בוחרים להביא את החגים לילדים בגן בצורה שאנחנו יותר שלמות איתה".
מאי: "אפשר להוסיף למשל נושאים מאוד תמימים כביכול כמו יום האם, יום המשפחה".
מגרי: "לא תמים בכלל".
מאי: "נכון, המיינסטרים או החינוך המשועתק, הוא ניסיון להעביר את הדמויות של המשפחה כדמויות אידיאליות. אפשר היה אפילו לצייר את זה ככה, שכל הדמויות של יום המשפחה היו מלוות בלבבות, בפרחים, בוורוד ובתכלת. אם את שואלת את עצמך 'למה משעתקים את הדבר האידיאלי הזה?' את מבינה שמשעתקים אותו כדי שאפשר יהיה למכור את המתנות המתאימות, לנהל את המסחר סביב ימים כאלו ולשמר את יחסי הכוחות המגדריים.
"האידיאליות הזאת היא לא אינטרס של הלומדים, אלא אינטרס של המוכרים. אז אנחנו בוחרים ביום המשפחה לגעת דווקא בערכים אחרים שקיימים בתא המשפחתי – ערכים מגדריים, עזרה הדדית ושיתוף פעולה. בכל נושא שתגעי יש את הפן שעליו מדברת אורית".
הגן הוא מרחב למידה פוליטי
ישנם עוד יישומים של הפדגוגיה מעבר לחשיבה הביקורתית של הצוות?
מגרי: "אי אפשר להפריד בין הצוות לילדים. הגן הוא חבילה אחת, הוא מרחב למידה פוליטי. אני אתן דוגמה: חברי הצוות בגן, גם הנשים וגם הגברים, מדברים בלשון פנייה מעורבת גם לבנות וגם לבנים, בלשון זכר ובלשון נקבה. בכל שנה אנחנו מקבלות שיחת טלפון מאמא של אחד הבנים, שעלה לכיתה א', שאומרת "תשמעי המורה התקשרה, הילד העיר למורה על זה שהיא מדברת רק לבנים ויש פה גם בנות בכיתה ושהיא צריכה גם לפנות אליהן". זה דברים קטנים, אבל זה דברים שמשנים את התודעה של הילדים.
"זה שאין חלוקה היררכית בין הסייעת לגננת, זה שכל נשות ואנשי הצוות כולם מחנכים וכולם עושים את כל התפקידים. זה מאוד פוליטי".
מאי: "פריירה אמר ש'החוויה החינוכית קובעת את התודעה'. כלומר שהדרך שהילד יפעל בה, אם הוא יפעל בדרך של הדיאלוג, אם יהיה לו מקום ליזום, לבקש, להכיר את רצונותיו, לעבוד קשה בשבילם, לפתח אוטונומיה בחשיבה האישית. אז הוא גם יפתח תודעה אחרת".
מגרי: "אתן עוד דוגמה. לכבוד יום האישה, עשינו בגן תערוכה על נשים פורצות דרך, ולמדנו שיש שחקנית כדורגל ישראלית בשם סילבי ז'אן, שהבקיעה יותר גולים מרונלדיניו. קיימנו את הפעילות לשני הגנים יחד והילדים הדריכו אחד את השני. השנה אנחנו גם מתכננות להזמין הורים".
איך הילדים הגיבו לזה?
מגרי: "הם נורא התרגשו וגם סיפרו על זה בבית. הרבה מאוד בנות אצלנו רוצות להיות אסטרונאוטיות. יש לנו גם מסלול נינג'ה בגן. בסוף שנה שעברה, כל ילד היה צריך לבחור אתגר שהוא לא יודע לעשות. ו-4 בנות מתוך 12, בחרו לעבור את מסלול הנינג'ה. להצליח לעשות את המסלול מהתחלה עד הסוף".
ספרי על המאמר לכבוד 100 שנה להולדת פריירה?
מאי: "בחלק הראשון של המאמר תיארתי את המפגש בין התיאוריה של החינוך הבלתי פורמלי לתיאוריה של פריירה. החינוך הבלתי פורמלי לא קיים בשום מקום אחר בעולם. ערכתי סיכום של פעילות תנועות הנוער בישראל ונתתי המחשה של המפגש בין פריירה לבין תנועות הנוער.
"החלק השני של המאמר מתייחס למושג 'מרחב הלמידה' שהוא הדיאלקטיקה של התכנים, שנעשית בדיאלוג עם הלומדים והמלמדים. מרחב למידה זה גם מקום על דף שבו את זורקת את כל המושגים, זורקת את כל מבני הדעת, ובוחנת מה את רוצה ללמד את הילדים, מהמקום הביקורתי.
"זה כלי שמאפשר לעמת את כל המושגים ממקום הסתכלות מורכב, דינאמי ודיאלקטי. איך הם זורמים בדיאלקטיקה של החשיבה הביקורתית ובמציאות. כשסיימתי לכתוב את המאמר חשבתי, למה שיהיה רק בספרדית? הזמנתי את אורית שתהיה שותפה שלי לפרסום שלו בארץ. אגב, אחד המושגים הבסיסיים של פריירה הוא 'לפרסם'. כחלק מהמאבק בתוך התרבות, 'לפרסם' את מה שנוגד את השעתוק".
מגרי: "מרחב הלמידה כולל גם את האופנים בהם בוחרים ללמד את התכנים וגם איזה התנסויות רוצים ליצור עבור מי שלומד או מלמד".
מאי: "אין לדרך הפרייריאנית תבנית קבועה, היא יותר זרימה של התודעה שמחפשת איך להיות יותר חברתי, יותר שוויוני, יותר צודק, יותר בת אדם. מדובר על דינמיקה של התפתחות. אף פעם לא תעשי בראייה הפרייריאנית את אותו הדבר".
