החברה הישראלית לריפוי בעיסוק תערוך מחר (רביעי) את הכנס השנתי החגיגי שלה. תוכנית הכנס עשירה. מובטחים בו פאנלים מקצועיים, הרצאות מגוונות, ברכות וחלוקת אותות ופרסים, אבל נושא אחד לא מופיע בתוכניה: שכרן של המרפאות בעיסוק. על זה לא מדברים. ואת זה מבקשות לשנות – לאו דווקא בכנס, אלא בחיי היומיום – שתי מרפאות בעיסוק, רוני רוטשטיין ואילה נווה, שיחד עם נשות מקצוע נוספות הקימו את קבוצת הפייסבוק "ריפוי בעיסוק – וידויי שכר".

שני שקלים תוספת בשלוש שנות עבודה

רוני רוטשטיין (28), נשואה ואם לתינוק מנשר, עובדת כמרפאה בעיסוק 3 שנים, ומועסקת כיום ב-80% משרה במרכז רפואי גריאטרי בחיפה. שכרה: כ-6,500 שקלים בחודש. "אני עוד בתחילת הדרך", היא אומרת ל"דבר", "ועכשיו אני בצומת דרכים. אני בדיוק חוזרת מחופשת לידה, ואני צריכה שכר יותר גבוה. יש לנו ילד עכשיו, עשינו את החישוב והבנו שאנחנו לא יכולים להמשיך במצב הנוכחי. בשלוש השנים האחרונות העלו לי את השכר בשני שקלים לשעה".

רוני רוטשטיין: "אם יש נשים שמרוויחות טוב, גם אני רוצה להיות מוערכת בעבודה שלי" (צילום: גילי חייט סלם)

"מרפאה בעיסוק כמוני, שעובדת בתחום הגריאטרי", היא מספרת, "מקבלת מטופלים שסיימו אשפוז אקוטי בבית חולים, ועוברים לאשפוז בן שבועיים עד שלושה חודשים אצלנו. נוסף עליהם יש אצלנו מחלקות כרוניות שבהן יש מטופלים מונשמים או סיעודיים, במשך שנים".

במסגרת תפקידה מטפלת רוטשטיין מדי יום ב-6-5 קשישים בשיקום; ורואה מאושפזים כרוניים, במחלקה הסגורה, ככל שהזמן מאפשר. טיפול בתחום הנוירולוגי (פגיעות ראש, חוט שדרה) נמשך כ-45 דקות, טיפול בתחום האורטופדי נמשך כחצי שעה.

"על השעות הנוספות אין תנאים סוציאליים"

אילה נווה (38), נשואה ואם לחמש מסוסיא שבדרום הר חברון, 14 שנה במקצוע, וכיום עורכת ביקורי בית בקהילה, דרך קופות החולים, באזור הדרום: "אני מגיעה לבתים של אנשים שמרותקים לבית וזקוקים לשיקום, או לטיפול במצבים כרוניים ונכויות שונות". היא מטפלת ב-25-20 מטופלים בשבוע, כל טיפול נמשך כשעה.

אילה נווה: "המקצוע הזה הוא שליחות ומסירות. אבל אני גם מאמינה שמגיע לנו תגמול על העבודה הקשה שלנו" (צילום: אלבום פרטי)

נווה מועסקת ב-25% משרה, ואת השאר משלימה כפרילנסרית. "ב-100% משרה בתחום שלי, המשכורת היא קצת פחות מ-8,000 שקלים ברוטו. לכן אני עושה רק רבע משרה, ואת השאר אני עושה בשעות נוספות, שמתוגמלות מעט טוב יותר, אבל אין עליהן תנאים סוציאליים. בסך הכל אני מגיעה כיום לברוטו של כ-15 אלף בחודש ממוצע, פחות כ-2,000 שקל הוצאות נסיעה. אבל הפנסיה שלי מחושבת לפי הברוטו המאוד נמוך של הרבע משרה".

"אלה נושאים מאוד מושתקים"

עקב התסכול משכרן הקימו השתיים את קבוצת הפייסבוק, המונה כבר כ-1,200 מרפאים ומרפאות בעיסוק מתוך כ-6,000 בעלות ובעלי המקצוע בארץ. אחת ממטרות הקבוצה, הן מספרות, היא להעניק כוח ומוטיבציה למרפאות בעיסוק הצעירות להאמין בעצמן, לדרוש יותר, להתמקח, ובכך לשנות את השטח, לתת למנהלות ולמעסיקים פידבק לגבי התנאים הלא הוגנים והלא משתלמים, בשאיפה לשפר את המערכת.

"יש משהו חסוי בלהגיד כמה אתה מרוויח", אומרת נווה, "ומרפאים צעירים נכנסים למערכות ולא יודעים מה יהיה להם, לא יודעים מה העתיד, האם הם יכולים להתפתח. אלה נושאים מאוד מושתקים. וזה גם דבר שמאפיין מקצוע שהוא ברובו נשי. לפעמים זו גם בושה. את באה הביתה בסוף החודש ורואה 3,200 שקל על חצי משרה, את לא כל כך רוצה לדבר על זה".

רוטשטיין: "זה הגיע לרמה שנשים ביקשו להפוך את הקבוצה לפרטית, כי הן התביישו לפרסם, אפילו בעילום שם, את השכר שלהן בקבוצה ציבורית. גם אני רק לאחרונה מתחילה לשנות את התפיסה הזו".

"אנשים, במיוחד בפריפריה, צריכים לקבל שירות"

ריפוי בעיסוק הוא מקצוע אקדמי, פרא-רפואי, שמטרתו להשיב אנשים – בני כל הגילים –  לתפקוד שהיו בו, או לשפר את התפקוד הפיזי/מוטורי והקוגניטיבי שלהם, שנפגע מסיבות שונות כמו למשל תאונה, אירוע מוחי, משהו מולד, או התפתחותי. כדי להתקבל ללימודי התואר נדרש פסיכומטרי גבוה. הלימודים נמשכים 3.5 שנים, חמישה ימי לימוד בשבוע, וכוללים במהלכם גם חובת 1,000 שעות עבודה מעשית.

למה זה תחום שמשתכרים בו כל כך מעט?
נווה: "לדעתי זה עניין היסטורי של הסכמי שכר שהתקבעו לפני הרבה שנים ולא השתנו. כל הזזה שלהם היא דבר מאוד מורכב. משדרגים את זה מעט עם הסכמים של תפוקות, שיוצרים עומסים מאוד גדולים ודרישה לעבודה סביב השעון. כל מחלה, חופשה, או אפילו השתלמות, פוגעת בזה".

לדבריה, "משרד הבריאות משלם לקופות החולים עשרות אלפי שקלים על כל משוקם בית, כדי לתעדף את שיקום הבית, ולשטח לא מגיע מזה שום דבר, אפילו לא ברמה שזה יכול להביא עוד עובדים".

השכר הנמוך גורם לכן לחשוב על עזיבת המקצוע?
נווה: "את המקצוע לא, את המערכת הציבורית – כן. אני שם הרבה שנים, כי אני מאמינה בזה. אנשים, במיוחד בפריפריה, צריכים לקבל שירות, ואם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה. אבל בסוף יש לי חמש בנות לגדל".

רוטשטיין: "התלבטתי אם לעבור ל-100% משרה והבנתי שאי אפשר להתנהל ככה. נשארתי ב-80%, ולאחרונה פתחתי עוסק פטור, ואני מנסה להשלים הכנסה. אני מתחילה קורס הידרותרפיה, כדי לעבוד בהמשך גם בפרטי, ואני מתחילה לעבוד פעם בשבוע כפרילנסרית במרכז טיפולים פרטי. אני מאמינה שבעתיד, אם השכר לא ישתנה, אעבור לשוק הפרטי. הכיוון הוא להוריד לאט לאט את אחוזי המשרה בשירות הציבורי ולהעלות בפרטי. אני מקווה שאצליח להחזיק כמה שיותר זמן בשירות הציבורי, כי אני אוהבת את סביבת העבודה ואני מאמינה בזה".

"זה עוול עצום שהמדינה יוצרת לילדים ולזקנים"

מצפים מכן לעבוד "בשביל הנשמה"?
נווה: "האמירה היא תמיד שהמקצוע הזה הוא שליחות ומסירות. אני לגמרי מסכימה עם זה, אבל אני גם מאמינה שמגיע לנו תגמול על העבודה הקשה שלנו".

רוטשטיין: "ככה זה. כבר בראיון הקבלה לתואר אמרים לך: 'את יודעת שזה תואר אינטנסיבי ושאין זמן לעבוד, נכון? את יודעת שכשאת יוצאת לשוק, לא תרוויחי הרבה, נכון?' ואז בדרך כלל באה בדיחה על בעל הייטקיסט. אפילו המרצות בתואר כבר מחדירות את זה".

"אנשים צריכים להתפרנס והם לא נשארים במגזר הציבורי. המדינה חייבת לתת לזה פתרונות בתיעדוף הפריפריות ובשינוי של הטבלאות שכר האלה מהיסוד"

נווה: "במגזר הציבורי יש כל מיני סוגים של עבודות, יש גם עבודה במשרדי הממשלה, בפרקליטות ועוד. מאוד בולט שעבודות צווארון ורוד הן בתחתית הרשימה של מקבלי השכר – אם זה עובדות סוציאליות, מטפלות והוראה".

רוטשטיין: "לדעתי יש עוד נדבך הרבה יותר עמוק – זו בעיה חברתית. מדובר במטופלים מבוגרים, אנשים שנמצאים בשולי החברה – פנסיונרים, אנשים שכבר לא עובדים. האוכלוסייה מאוד מזדקנת, אז המדינה צריכה להשכיל לתגמל את מי שמטפל במבוגרים שלה. בגלל שזה לא קורה, הצעירות יותר, חסרות הניסיון, נשארות בשירות הציבורי, והוותיקות יותר עוזבות בלית ברירה. מה לעשות, צריך לשים אוכל על השולחן. יש גבול למסירות ולעבודת הקודש".

נווה: "היה לי היום ביקור בית בערד. הייתי אצל ילד צעיר שיש לו נכות קשה, ובגן שהוא נמצא אין מרפאה בעיסוק ואין פיזיותראפיסטית, ואין לו בעיר טיפול מתאים. זה עוול עצום שהמדינה יוצרת לילדים שלה ולזקנים שלה.

"אנשים צריכים להתפרנס והם לא נשארים במגזר הציבורי. המדינה חייבת לתת לזה פתרונות בתיעדוף הפריפריות ובשינוי של הטבלאות שכר האלה מהיסוד, כדי להוכיח שהמקצועות האלה הם בעלי ערך לא פחות ממקצועות אחרים".

"גם אני רוצה להיות מוערכת בעבודה שלי"

איך אתן מרגישות כשאתן שומעות כמה מקבלות עובדות בהייטק?
רוטשטיין: "הרגשות מעורבים. מצד אחד, אני באמת שמחה בשבילן, בכנות, שהן הצליחו להשתלב בתחום נורא גברי ולהרוויח טוב, ואני מקווה שהפערים רק יצטמצמו. אני שמחה שנשים מצליחות להגשים את עצמן גם בתחום הזה. מצד שני, יש גם תחושת מרמור על ההבדלים האבסורדיים האלה. אבל זה לא אשמתן. הן בשוק נוצץ שגם מתגמל יותר, אצלי המדינה היא זו ששולטת בשכר וקשה מאוד להזיז דברים בהסכמי שכר.

"מה שכן, לראות את הנשים האלה מתקדמות נותן לי הרבה מוטיבציה. אם יש נשים שמרוויחות טוב, גם אני רוצה להיות מוערכת בעבודה שלי. והאמת, שלקראת החזרה מחופשת לידה הצלחתי לדרוש תפקיד יותר טוב, ולדרוש גם יותר מבחינת השכר".

נווה: "אני ורוב החברות שלי עובדות קשה מאוד במשרה מלאה, כדי להביא הביתה סכום שבקושי מספיק למחיה. חלק גדול מהמשרות בתחום הן חלקיות וזה דורש חיבור של חלקי משרה ותימרון גם ביניהם. העבודה הטיפולית מאוד שוחקת כשהיא נעשית באינטנסיביות כזו. מעבר לזה, מטפלת שרוצה לשמור על המקצועיות שלה צריכה לשלב גם המשך השתלמות ולמידה, הדרכה וסופרוויז'ן. ואחרי כל זה, אני לא יכולה להרשות לעצמי להוציא כסף על דברים באמת בסיסיים, זה מתסכל".