"כנרת שלי הוי כנרת, ההיית או חלמתי חלום?"
בזמן שהשמש מתחילה להפציע, צועדים הצולחים בשטיח האדום הארוך המוביל אל הכנרת הגדולה, שהונח שם במיוחד כדי להגן על רגליהם של המגיעים מפני אבנים וסלעים. בצעדים מדודים הם טובלים במים, שואלים איש את רעהו את השעה כדי לסמן את זמן ההתחלה, מתעצבים על התרוקנותה ההדרגתית של הימה האהובה, ובוחנים את האומץ שלהם להתחיל את מסע השחייה המפרך בן 3 וחצי הקילומטר. אט אט הראשים משתטחים אל קו המים ושובל ארוך של צולחים מתעקל פנימה.
צליחת הכנרת על שם יעקב חסיד ("אבי" 'הפועל' בעמק הירדן ובין השאר כתב ספורט בעיתון 'דבר') היא אירוע מסורתי, המתרחש השנה בפעם ה-63 בעמק הירדן. השנה השתתפו כעשרת אלפים צולחים, ביניהם ילדים נוער ומבוגרים. ניתן לשחות מסלול קצר המתחיל ממעגן (1.5 ק"מ) או ארוך המתחיל מהאון (3.5 ק"מ) ולסיים בחוף צמח. כל 250-300 מטרים נמצאת רפסודה שניתן לנוח בה, ולאורך המסלול נמצאות סירות הצלה, ומשטרה מקומית.
המפעל הוא אירוע עממי במלוא מובן המילה. ניתן למצוא בה מכל הסוגים, המינים, הצבעים והגילאים – קבוצות שחייניות מקצועיות, אבות ובנותיהן, גברים קשישים, אמהות ובניהם עם המצופים, חבורות צעירים וצעירות על מזרוני ים. מדי פעם ניתן לקבל חבטה מסנפיר, או להיתקע בגבר זר בגלל שחיה בעיניים עצומות, אך רוב השחייה מתרחשת בינך לבין עצמך בתוך המים, שקוע במחשבות. ויקטור, מת"א, אוהב לעשות סדר במחשבות, לחשוב על המשפחה, קורן חברו מעדיף להקשיב למוזיקה כדי להעביר את הזמן. "למה באתם?" שאלתי אותם. "תראה, זאת חוויה לשחות ככה עם כולם". גלעד מוסיף שזו גם הזדמנות טובה לבוא לכנרת.
חבורה של בני נוער מתחילה להריע לעצמם ולנענע רפסודה, בעוד ילדים שתלויים בדפנותיה מנסים להסדיר את נשימתם. המצילים בסירה משגיחים בחשדנות, אך נותנים להם למצות את המשחק שלהם כל עוד אף אחד לא נפגע. לפתע חולפת על פני במהירות שיא ילדה צעירה עם כובע לבן וסמל אדם של 'הפועל' חולון, מותירה אותי משתנק משובל המים שהיא משאירה מאחוריה. זו עפרי, היא הגיעה יחד עם אביה דני זה השנה השנייה לצליחה. דני מחדד עבורי: "המסלול הקצר שנה שעברה היה קל מדי". "3.5 ק"מ זה מאוד ארוך, על מה אתם חושבים בזמן הזה?" אני שואל. עפרי חושבת בזמן הצליחה על מה יש מתחת למים, ולדני יש מחשבות קצר יותר פרקטיות: "אני רק חושב כל הזמן עליה, למה אם היא לא מגיעה לחוף אמא שלה הורגת אותי". זיו, בת 10, חושבת על השוקו שמקבלים בסוף. אמה שרון פתאום מבינה במבודח על עצמה שגם היא. שרון וספי האחיות הגיעו עם בנותיהן בנות העשר (ניצן, לירון וזיו) בפעם הראשונה לצליחה ועשו את המסלול הקצר.
צליחה עממית או משחה תחרותי
ואכן בישראל, המתחרה עם עצמה לדעת – במרתונים, מרוצים ליליים, וטריאתלונים – פעילות של ספורט עממי אינה דבר שגרתי בנוף. שעה וחצי, שעתיים או שלוש, כאשר אתה חולף על פני נער שטותניק עם מזרון ים, או שילדה עם סירת גומי חולפת על פניך, קשה להרגיש שאתה באמת מתחרה עם מישהו.
עם זאת, גם הכנרת הישראלית שלנו לא חפה ממסחור. דגלים של דור אלון על סירות ההצלה, באנרים של ריקושט בחלוקת השי, ולא ניתן לפספס את השלטים הגדולים: "צליחת zoggs בכנרת". Zoggs (חברה אוסטרלית לציוד ספורט) ו'שוונג' – היבואנית שלה בארץ – הפיקו את האירוע השנה. בשנים האחרונות בן-דרור אינווסטמנט, מארגנת אירועי ספורט, ופלג ניל, המשווקת בין היתר את מותג ספידו בישראל היו הספונסרים והמפיקים המרכזיים, שבחסותם גם נערכו מקצים תחרותיים. השנה, לפי דיווח ב-ynet תובעת אותם המועצה אזורית עמק הירדן על כך שהם עורכים מספר משחים תחרותיים אך ממתגים אותם בתור המשחה העממי המסורתי. המשחה התחרותי נדחה לאוקטובר, אך הצליחה, מסתבר, הפכה גם היא שדה התגוששות של חברות לציוד ספורט המקוות שהשתתפותך בשחייה של קילומטר וחצי תעורר בך חשק להפוך לשחיין מקצועי הזקוק למשקפת אטומה ובגד ים נטול חיכוך. במובן זה, החסות של חברות אלו ב-13 השנים האחרונות אינה שונה בהרבה ממרתון סמסונג או מרוץ הלילה של נייק. הבאנרים המעטרים את החוף כאילו מזכירים לך: "אתה כאן בחסותנו".
אנשים אחרים, סגנון אחר, חיים אחרים
שלמה רווח, בן 78 מהרצליה, צולח משנת 62' את צליחת הכנרת ועשה כמעט 40 צליחות. הוא מדי שנה צולח במסגרת קבוצה של עובדי ופורשי 'אל-על', המגיעים עם משפחותיהם. על פי זכרונו, אופי המאורע מאוד השתנה עם השנים. הצליחה הראשונה שלו הייתה עם קבוצה של עובדי החברה שקיבלו על חשבון 'אל-על' חודש של לימודי שחייה, הגיעו לצליחת אימון גנרלית יום לפני, וצלחו בצורה של מטוס עם סירה ובלונים מכוונים. "ככה היו מגיעים, קבוצות קבוצות, של בנקים, קבוצות ערביות, ועוד. היום זה יותר משפחות, אנשים באים כבודדים. בהתחלה", הוא מספר, "הייתי מגיע בגלל החברותא, כי היינו קבוצה מאורגנת, היינו מגיעים וצוחקים עם החברה באוטובוס והיה לנו מאוד כיף ביחד. היום אני מגיע בעיקר בגלל המסורת".
למרות זאת, גם היום חלק מרכזי מהטקס הוא קבלת הגביעים הקבוצתיים. מנחה הטקס קורא ברמקול: "וייסגל רחובות, בית הלוחם חיפה, המאסטרס של רמת אליהו, יש מישהו מעראבה?". כך שגם אם בעבר היו מגיעות בעיקר קבוצות מאורגנות והיום בודדים ומשפחות, לא נס ליחה של ההתאגדות האנושית על מכנים משותפים מגוונים. אז גם אם, כמו שאבא שלי אומר – אז היה אנשים אחרים, סגנון אחר, חיים אחרים – עדיין ה"יחד" הזה הוא חלק ממה שמביא אותם למאורע הזה.
רגלי הכושלות מגששות אחרי האדמה הרכה של החוף, ואני נכנס לתלם הארוך של האנשים שמגיעים לקבלת השי. מוזיקת הלהקה על הבמה ורחש הצולחים הלאים מהשחייה ממלאים חזרה את האוזניים שנאטמו מכבר במים, וחווית סיפוק ממלאת את הגוף. גם השנה הצלחתי. אני, וכל עם ישראל.
