זה סיפור על ארבעה בנים: תלמיד חכם, שציפה למשיח והיה לרב שרבים האמינו בכוחו לרפא חולים; בנו – מחנך שדאג לילדים עובדים, היה ממקימי תנועת "הנוער העובד", חילוני גמור שדבק בסיפורי חסידים; בנו – פלמ"חניק שהיה למח"ט הצעיר בתולדות צה"ל, ולחם בקרבות המרים במלחמת השחרור; ובנו – חבר קיבוץ, שהוביל שינויים מבניים בקיבוצים ועד היום לא מבין מה היה כל כך גרוע בלינה המשותפת. זה סיפור על ארבעה גברים במשפחת כהן: סבא רבא, סבא, בן ונכד, שושלת שנפרשת על פני כמעט 150 שנה. 

"סבא-רבא שלי, אברהם כהן, הקדיש את כל כולו לביאת המשיח", מספר גדעון (גידי) כהן (71) מקיבוץ אלונים. "הוא לא עשה בחייו דבר מלבד לימודי תורה. הוא הסכים לשידוך רק בתנאי שיתנו לו ללמוד תורה מבוקר עד ליל, שיהיה פטור מדאגות הפרנסה. הוא למד כל כך חזק עד שנפל על קידוש השם. נפל פיזית, לא נהרג, אבל נפצע כי נפל על הרצפה מרוב שלמד תורה.

דוד כהן עם נכדו הבכור גידי. "סבא ידע את כל התורה אבל בחר בציונות הסוציאליסטית" (צילום: ארכיון אלונים)

"סבא שלי, דוד, כשעוד היה נער היה מספר סיפורים חסידיים ששמע בבית, אבל בהמשך אין ספק שהוא המציא ושינה סיפורים. לא יכולת לדעת אם הסיפור הוא מקורי. הוא ידע לתת לכל סיפור את הנופך היהודי-חסידי כאילו זה באמת סיפור שעובר במורשת מזה דורות. מה שיפה זה שהוא לא היה אדם דתי בכלל, הוא ביקש שלא נקרא עליו קדיש בהלוויה. הוא היה אפיקורס מוחלט – ידע את כל התורה אבל בחר בציונות הסוציליסטית כפרשנותו למסורת ישראל.

"אבא שלי, מולה, היה אדם מסור, איש של אנשים, שמר תמיד על מתינות ויושרה, ובאותה שעה היה אדם פתוח לרעיונות חדשים. הוא לא היה דוגמטי. חשב מחוץ לקופסה וקיבל כל אחד כפי שהוא".  

סבא רבא, אברהם כהן: רצה להביא את המשיח

אברהם אליעזר כהן נהג ללמוד תורה לבדו מבוקר עד ליל. מזרח אירופה, אמצע המאה ה-19. כשביקשו להשיאו לרושקה אופנהיימר, הציב לשידוך תנאי – שלא יפריעו לו בלימודיו. הוריה של הכלה התגוררו בבית אבן צמוד לטחנת קמח, בכפר קטן באזור העיירה נבהרדק (כיום בבלארוס). טחנת הקמח היתה בבעלותה של אצילה פולנייה, והמשפחה, שניהלה את עסקי ייצור הקמח, זכתה לדמי קיום ולחסותה של האצילה. 

בני הזוג חיו לצד הורי הכלה שדאגו לפרנסתם. אברהם השקיע את כל זמנו בלימוד תורה, ורושקה דאגה למשק הבית ולחמשת הילדים שנולדו להם. לקראת סוף המאה ה-19 אברהם הוסמך לרבנות ונשלח עם משפחתו לכהן כרב בעיירה הקטנה קאיריאי (כיום בליטא). 

יהודי העיירה, שהיו מחסידי חב"ד, הבטיחו להניח לו לעסוק בלימודיו כל עוד ימלא את חובותיו כרב העיירה. בניו למדו בחדר החב"דניקי, והוא נהג להתבודד ולשקוע בלימודיו. רעייתו רושקה והבנים הבכורים חששו כי תיטרף עליו נפשו מרוב עיסוק בסוד ובנסתר; ואילו הבנים הצעירים, ובמיוחד בן הזקונים, דוד, האמינו בלב שלם כי אביהם יקרב את הגאולה ויביא בתפילותיו את המשיח.

"באחד הלילות העירני אבי ולחש לי: 'התלבש מיד ובוא אחרי'",  כתב לימים דוד, "עשיתי כמצוותו אך לבי רעד מפחד בלכתו בחשכה. אפילו ידו של אבא ולחש תפילתו לא הרגיעוני". באישון ליל לקח אברהם את בנו הצעיר למקווה. אווירת המסתורין והטירוף המשיחי שאחזה בו הפחידו את הבן, שטרם מלאו לו שש שנים. כמה ימים לאחר מכן הגיע אביה של רושקה, לטפל בעניינים. הוא חשש שאברהם יפליג רחוק מדי בלימודיו, ועל פי הוראתו חזרה המשפחה לטחנת הקמח שבכפר.

"סבא הקים לאבא ליד ביתו בכפר סוכה מיוחדת על ארבעה עמודים, שרצפתה ניצבה כמה מטרים מעל הקרקע". כתב דוד. "אבא היה מתבודד בסוכה במשך כל היום, שם התפלל לבואו של המשיח. חשבתי שכשיבוא המשיח, אבא יהיה הראשון שיראה אותו בזכות הסוכה הגבוהה. מדי ערב היה יורד בסולם, מתפנה, שותה כוס חלב, מכניס כמה פירורים לפה, ועולה שוב להתבודד עם השכינה בסוכה".

"והנה נראו לפנינו פני אבא חיוורים"

העיירה נבהרדק הייתה באותם הימים מרכז יהודי חשוב. שני-שלישים מכ-13 אלף תושביה היו יהודים ופעלו בה שתי ישיבות. רב העיר, הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, פרסם באותם ימים את עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן, גרסא עדכנית לשולחן ערוך שתפסה מקום נכבד בארון הספרים היהודי. באווירה זו גזר על עצמו אברהם את חיי הנזירות בסוכה המוגבהת. "לשווא היתה אמא מתאוננת לפני סבא ושוטחת לפניו חששותיה לבריאותו של אבא", כתב דוד, "סבא היה מרגיע אותה ואומר: 'הכל בחסדי שמים'".

מקץ 40 יום בסוכה לבש אברהם בגדי שבת, וכך נצטוו לעשות גם כל בני הבית. גלגל העץ הגדול, שהפעיל את טחנת הקמח נעצר, דבר שנעשה בדרך כלל רק בחג הפסח ובחג המולד. "דומה היה כי הבריאה כולה עומדת ומצפה לאבא שיבוא לבשר לעולם את בשורת הגאולה", כתב דוד, "והנה נראו לפנינו פני אבא החיוורים במרומי הסוכה ואור גדול זורח מהם ועיניו נשואות אל על, אל השמים… לבנו עמד מדפוק. נמשכנו אחרי פניו המאירות של אבא ולא השגחנו כי קרב אל קצה רצפת הסוכה ובמקום לרדת בסולם, צנח ממרומי הסוכה ארצה ונפל על האדמה". 

אברהם נפצע בנפילה ואושפז בבית החולים המקומי, משם פונה לבית חולים בגרמניה. לפני הנסיעה עוד הספיק לומר לילדיו: "הפעם גברו אֶראֶלים על המצוּקים, אך חלילה לנו להתייאש. משיח צדקנו בוא יבוא!" ההורים נדדו בין בתי חולים במרכז אירופה, וכששבו לבסוף לביתם, נותר אברהם נכה. הוא המשיך לדבוק בחיי הנזירות שגזר על עצמו, ושמו כבעל-נס יצא למרחוק. המשפחה עברה לעיירה קטנה במחוז ווהלין (כיום במערב אוקראינה) שם הוא שימש כרב. יהודים מכל האזור הגיעו לבקש את ברכתו, והאמינו שיש בכוחו לחולל ניסים ולרפא חולים.

אבל בן הזקונים, שכל כך האמין באביו בילדותו הרכה, לא נותר זמן רב בבית.  השהות לצד אביו הנכה והמתנזר הייתה קשה לו, ובגיל 12 הוא ברח באישון ליל מהבית והחל לנדוד. 

סבא, דוד כהן: האבא של הנוער העובד

דוד נדד מעיירה לעיירה במערב האימפריה הרוסית. הוא התקבל לישיבה בפרוסקורוב, אך לא החזיק בה זמן רב, חבר ל"סיימיסטים", קבוצת אינטלקטואלים יהודים שניסו להשיג אוטונומיה ליהודי רוסיה, עבר בין כמה חצרות חסידיות, התקבל בקלות לכל ישיבה בשל ידיעותיו הנרחבות, אך לא מצא את מקומו.

דוד כהן בצעירותו. עבד בעבודות מזדמנות (צילום: ארכיון אלונים)

באותם ימים דבק בשפה העברית כשפת יומיום, והחל לספר לחברים מזדמנים אגדות חסידיות מבית אביו. הוא המשיך בנדודיו עד שנרשם לתיכון בווילנה, ובכדי לממן את לימודיו עבד בעבודות מזדמנות: סבל, מורה לעברית, בשלב מסוים אף חבר לחבורת עבריינים שעסקו בגניבות וסרסרות. בסופו של דבר מצא את מקומו – הוא הצטרף למפלגת "פועלי ציון".

עם פרוץ מהפכת אוקטובר 1917, יסד בעיירה נובוגרודק ארגון נוער ציוני וקבוצת תיאטרון, שהפיקה מחזות ציוניים. יעקב לובצ'נסקי, יהודי בעל אמצעים, העמיד לרשות ארגון הנוער חלקת אדמה וכלי עבודה, והם החלו בהכשרה חקלאית וחברו לתנועת "החלוץ". דוד נעצר פעמיים בשל פעילותו הציונית, ובסופו של דבר הצטרף למרכז "החלוץ" בקובנה, בירת ליטא, וקיבל משרה ב"די אידישע שטימע", עיתון יומי ציוני. במסגרת עבודתו הרבה לבקר בעיירות ליטא היהודיות ובקבוצות ההכשרה השונות של תנועת "החלוץ".

דוד כהן (מימין) עם חברי מרכז החלוץ בליטא, 1921 (צילום: ארכיון אלונים)

באביב 1924 יצא בשליחות העיתון למסע לארץ ישראל. "לירושלים עליתי לפני חג הפסח והעיר מלאה מבקרים ושוקקת חיים", סיפר לימים. "בלכתי ברחוב יפו שמעתי קול נער קורא: 'לצחצח נעליים! לצחצח נעליים!' ניגשתי אליו וביקשתי ממנו שיצחצח נעלי. תוך כדי עבודתו שאלתי אותו לגילו, ואף ביקשתי לדעת מדוע אין הוא לומד. בעצב רב השיב לי: 'מתי אני יכול ללמוד? הרבה ילדים בבית, ואבא מת. אני הבכור ועלי לעזור לאמא בפרנסה. מגיל עשר אני עובד'".

דבריו של הילד נחרטו בלבו של דוד. "הילד הזה כמעט והשכיח מלבי את רשמי הנרגשים מהגליל, מהעמק ומירושלים. היתכן כי בארץ ישראל אין דואג לילדים העזובים הללו הנזרקים לשוק העבודה כבר בגיל עשר? כשהגעתי לתל-אביב הלכתי לבקר את ברל כצנלסון שחי אז בדירת חדר ברחוב יונה הנביא. 

"ברל שאל על התרשמותי מהארץ. שיתפתי אותו  במועקה הרבה שחשתי ממראה הילדים העובדים שפגשתי בערים – סבלים, מצחצחי נעליים, מוכרי שרוכים, ילדים קטנים שאינם מבקרים בבית הספר. הקשיתי ושאלתי אותו מה ההסתדרות עושה בנידון. 

"ברל שמע את דברי ובאנחה כבדה השיב: 'נגעת בנקודת התורפה שלנו. הילדים האלה הם עתידה של ההסתדרות והארץ ולצערי אין בארץ כל חוק שיגן על ילדים עובדים, שיאסור ניצולם, ושיחייב מעסיקים ללמדם מקצוע ולא רק לעשותם משרתים למבוגרים. מוכרחים לדאוג להשכלתם הכללית והמקצועית אחרת יגדל כאן דור של אנשים שלא יוכלו לעמוד ברשות עצמם'. ברל ציווה עלי באותה השיחה: 'כשתעלה לארץ תתמסר לפעולה זאת'". 

"עבודה זו למען הנערים העובדים חייב אתה לעשות"

לאחר כחצי שנה, בתום כ-18 שנות נדודים, עלה דוד לארץ עם רעייתו לובה ושמואל (מולה) בנם הבכור. "כשהגענו ארצה רצינו להתיישב בעין חרוד ובקיבוץ אף הסכימו לקבלנו כמשפחה", כתב, "אולם בפגישה עם ברל הוא הזכיר לי: 'הבטחת להתמסר לעניין הילדים העובדים, הגיעה השעה לקיים את ההבטחה'. אמרתי לו: 'אבל אני רוצה ללכת לקיבוץ', הוא השיב: 'את זה עוד תספיק, אולם עבודה זו למען הנערים העובדים חייב אתה לעשות'".

באותה שנה כבר החלה להתארגן בארץ "הסתדרות הנוער העובד". "גורמים רבים חברו יחד להיווצרות תנועת נוער ארצישראלית, מקורית במהותה", כתב דוד. "מניעי ההתארגנות לא היו לשם בידור ופורקן בשעות הפנאי, אלא נבעו מצרכי היומיום של הנער. דרך הפעולה הייתה של מיזוג פתרונות לבעיות והצבת אתגרים לעתיד".

אחת הפגישות הראשונות עם פעילי תנועת "הנוער העובד" (צילום: ארכיון אלונים)

בשנותיו הראשונות של המנדט בריטי, ילדי הארץ העניים נוצלו עד דק. חוק חינוך חובה לא היה, וגם לא חוק בנוגע להעסקת ילדים. ילדים קטנים הועסקו גם 16 שעות ביום, בעבודות מסוכנות. רובם לא ידעו קרוא וכתוב. העוני ששרר בקרב יושבי הארץ, ובמיוחד בקרב עולים שהגיעו ללא רכוש, הביא משפחות לפת לחם. ילדי המשפחה נאלצו לצאת לעבודה כדי להביא הביתה אוכל. מנגנוני רווחה ועזרה הדדית טרם היו, ולאותם ילדים עובדים לא היה מי שיסיע בידם. 

בהיעדר מקצוע, רובם הועסקו בעבודות שירות: ילדות הועסקו כעוזרות במשק בית, עובדות בחנויות, מנקות בתים, נושאות סלים בשוק. נערים הועסקו כסבלים, כעוזרים בעבודות בניין, כפועלים יומיים בחקלאות ובתעשייה.

בתנאים האלה החלו התארגנויות ראשונות של נערים עובדים להתאגדות. "הנוער העובד" החלה להתארגן בספונטניות בכמה ערים במקביל. בחול המועד סוכות תרפ"ה (אוקטובר 1924) התכנסו 35 נציגים של 150 נערים עובדים מפתח תקווה, כפר סבא, תל אביב וחיפה, לדיון על הצורך בהקמת הסתדרות לנוער העובד. בין הנערים הייתה הסכמה שיש צורך בהתארגנות לשם מאבק על הטבת תנאי העבודה. 

תוך חודשים ספורים התארגנו קבוצות של נערים עובדים גם בירושלים וטבריה, וגם נערים מההתיישבות העובדת בעמק יזרעאל ביקשו להצטרף לתנועת הנוער הראשונה שקמה. דוד מונה לאחראי על הקשר של ההסתדרות עם "הנוער העובד". 

"בשעה שגמלה בלבי ההחלטה ללכת לפעולה", כתב לימים,"ידעתי כי הדרך הארגונית והחינוכית שתביא אותם אלינו, היא לא לנסות להעלות אותם אלא לרדת אליהם, אלא להצטרף אליהם, לחיות איתם ויחד איתם לעלות. זאת הייתה השיטה החינוכית שלי, להעלות גרעינים-גרעינים מתוך השכונות, לא לקרוא אותם לבוא אל 'הנוער העובד', אלא, להביא את 'הנוער העובד' אליהם ממש".

משה כרמל, מראשוני "הנוער העובד", ולימים שר בממשלה, כתב על דוד: "כל סמכות רשמית לא ביקש. אחד מאיתנו היה. מהלך בעיניים טובות בין הנערים והנערות, שהיו מתלקטים כאן לאחר יום עבודה מייגע. יוצא היה מדי פעם אל החולות שבחוץ, כדי לקרב את המהססים והמתביישים ולהביאם פנימה. מטה אוזן לשיחות מגומגמות, ללבטי-נעורים, וזהיר-זהיר, נוגע-לא-נוגע […] וכך, בכוח אהבתו, מסירותו ונאמנותו הפליא לכבוש את הנערים אשר ביקשו את קרבתו, עד כי הפך להיות לגביהם סמכות טבעית".

עובדות מפעל הגפרורים שובתות

בבית חרושת לגפרורים, "גבורה", שפעל אז בתל אביב, הועסקו 15 נערות בתנאים קשים, באולם חסר חלונות ובמחנק של גופרית, תמורת שלושה גרוש ליום. כמה ניסיונות לאגד את הנערות כשלו. בעל המפעל איים לפטרן אם יצטרפו לנוער העובד. 

באותם ימים אורגן בסניף "הנוער העובד" בתל אביב חוג משחק. דוד חיבר מחזה שעסק במאבק עובדים. בבוקר העלאת המחזה חילקו פעילי הסניף כרטיסים לחבריהם, נערים ונערות עובדים בתל אביב. אחת מעובדות מפעל הגפרורים קיבלה לידיה כרטיסים ומיהרה למפעל להזמין את חברותיה להצגה. 

"מששמע המעסיק במפעל במה מדובר סטר על לחיה של הנערה וזרק אותה מהעבודה", סיפר לימים דוד, "הנערות באופן אינסטינקטיבי יצאו יחד איתה החוצה". עוד באותו הערב הצטרפו הנערות לתנועה והכריזו על שביתה. 

על פי חוקי המנדט הבריטי הותר להן לעמוד במרחק 50 מטר מהמפעל, וכך עשו: עמדו במשמרת עם שלט שעליו כתוב: "כאן שביתה, לא להיכנס". בעל המפעל לא מצא שוברות שביתה ולאחר ימים אחדים נאלץ להיכנס עם הנערות למשא ומתן. בסופו סוכם כי שכרן יעלה ל-10 גרוש ביום, ויום העבודה יוגבל ל-8 שעות. מאבק הנערות היה מאבק העובדים הראשון של "הנוער העובד".

"האגדה יכולה להוות מסילה ללב הנערים"

אברהם אביו ביקש להביא את הגאולה בלימוד התורה ובתפילה, ואילו דוד הקדיש את חייו לחינוך נערים ונערות עובדים. האם פעולתו החינוכית הייתה המשך למסורת אבות? או שמרד בגלות ופתח דרך חדשה? "באתי לארץ", סיפר לימים, "עם מטען שנספג בי בשנות ילדות ונעורים בבית אבא, בחדר ובישיבות ובפעולתי בתנועה המהפכנית". 

לקראת ביקורו הראשון בבית ספר ערב, שפתחה רחל כצנלסון לילדים עובדים, הזהיר אותו המדריך כי אחד החניכים ידוע בתעלוליו לדקור את המרצים בחוט חשמל. דוד דיבר עם הנערים על החשיבות בהתארגנותם, וסיים באגדה חסידית על שוליית נפח, שמתקן בלילה עגלת משא של יהודי העולה לארץ ישראל, ובזכותו קרבה הגאולה לבוא. 

דוד כהן מספר אגדה חסידית לנערים עובדים. "בכל אגדה היה ה'צימוק' של האדם הפשוט" (צילום: ארכיון אלונים)

לאורך כל הסיפור היה כהן מתוח לקראת הדקירה שבוששה להגיע. בסיום השיחה הוא ניגש אל אותו נער ושאל אותו מדוע לא זיכה אותו במה שהוא מזכה את האחרים. הנער השיב לו: "כשסיפרת על הנער שוליית הנפח, כאילו סיפרת עליי". "ברגע הזה", כתב דוד, "התבהרה בי ההבנה כי האגדה יכולה להוות מסילה ללב הנערים". 

מאז, גם כשהיה עיתונאי ב"דבר", הרבה לספר לנערים אגדות חסידיות לרוב, שליוו את 50 שנותיו הבאות, עד לימיו האחרונים. במשך חייו פרסם 14 ספרים, מרביתם ספרי אגדות חסידיות, ואף זכה עליהם בפרסים. "ובכל אגדה שסיפרתי", העיד על עצמו, "היה 'הצימוק' של האדם הפשוט, הנדכא, העגלון, הנפח, הנער, הנערה העובדת, היתום – ואלה היו תמיד נושאי הבשורה, מקרבי הגאולה, קוראי התיגר על עוול ועושק". 

תעודת העיתונאי של דוד כהן בעיתון "דבר" (צילום: ארכיון אלונים)

השר לשעבר ישראל ישעיהו אמר עליו: "קסמה לי אישיותו של דוד בשל היותו תלמיד חכמים, מעורה ומושרש במסורת, פסוקי תנ"ך וספרי האגדה ומנהגי ישראל. בקיאות כזו, שורשיות כזו, וכל אלה בימי רוח של התרחקות, של התנערות. בימים שכל ענייני המסורת היו נטל שרצו להשתחרר ממנו".

באמצע שנות ה-30 נסע דוד לאירופה, וניסה לשכנע את אחיו לעלות ארצה עם ילדיו. הוא הזהיר אותו מפני האסון המתקרב לעם היהודי. האח לא השתכנע אבל הסכים ששלושה מבין ששת ילדיו יסעו עם דוד לארץ. כילדים הם חיו בביתם של דוד ולובה, לצד שלושת ילדיהם הביולוגיים (בנוסף לנערים העובדים שהיו באים אליהם, וחלקם גם נשארים בביתם לתקופות ארוכות). האח וילדיו שנותרו בגולה ניספו בשואה. 

דוד כהן בחגיגת ה-50 להקמת ה"נוער העובד" (צילום: ארכיון אלונים)

דוד כהן חי בתל אביב את מרבית שנותיו, והקפיד לשמור על עקרון הכלליות של "הסתדרות הנוער העובד". היה לו תפקיד מרכזי, הן מאחורי הקלעים והן בשטח, בהתנסויות ההתיישבות הראשונות של בוגרי התנועה. הוא ליווה את הקיבוצים נען ואלונים עוד בטרם נוסדו ולאורך שנותיהם הראשונות, ונהג לבקר את חניכיו במקום התיישבותם באזור שייח אבריק, ב"קוסקוס-טבעון", שיהפוך לימים לקיבוץ אלונים. ברבות השנים, לעת זקנה, עברו הוא ולובה אשתו, לאלונים ושם נקברו.

גיליון "במעלה", בטאון הנוער העובד, מוקדש לדוד כהן, במלאת 10 שנים למותו (צילום: ארכיון אלונים)

בנם הבכור, שמואל (מולה) כהן,  הגיע עם ההורים לארץ כתינוק, וגדל בתל-אביב. יצחק בן אהרון קרא לו: "לוחם בן מאור של חסידים" ו"אספן של מצוות"; וב"ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר הוא כונה  "מולה הצנוע". 

האבא, מולה כהן: מקים המשמר האזרחי

מולה התחנך במערכת החינוך ההסתדרותית וספג בביתו את ערכי הציונות הסוציאליסטית. "בין באי ביתנו היו רבים ממנהיגי תנועת העבודה", סיפר לימים על האווירה בה גדל, "כאלה שגורלם של הנערים העובדים נגע להם". הוא השתלב עם הנערים העובדים שהיו מגיעים לביתם: מי לארוחה חמה, מי לייעוץ ומי ללימוד קרוא וכתוב. "בלילות שבת הייתי מצטרף אל אבא לסניף התנועה ושם הייתי כאחד הנערים – משחק משחקי חברה, מקריא איזה קטע, שר ורוקד, מסתודד עם חברים".

בתחילת שנות ה-40, כשדוד האבא שמע שאביו של שמעון פרס נפל בשבי הגרמנים, הוא אימץ לביתו את שמעון, בן גילו של מולה. השניים חיו באותו החדר, ויחד יצאו לכפר הנוער בן שמן, משם יצאו להכשרה בקבוצת גבע. מולה עבד בחקלאות, וגויס לפלמ"ח עם הקמתו, בקיץ 1941, עוד בטרם מלאו לו 18 שנה. 

מולה כהן בצעירותו. "בסניף התנועה הייתי כאחד הנערים – משחק, מקריא, שר ורוקד" (צילום: ארכיון אלונים)

"בפלמ"ח לא לקחתי בהתחלה את העניינים ברצינות", סיפר לימים, "לדידי מדובר היה בחצי משחק. ראשי כולו נתון בהדרכת החניכים בפלחה. יום אחד גויסנו לתרגיל של יום או יומיים – התקפה על קיבוץ כפר מנחם. לפי התוכנית היינו אמורים לתקוף בחצות הלילה. שכבתי ליד המ"מ חיים זינגר והמתנו לשעת האפס, חיכינו המון זמן".

מולה השתעמם, ובתור תעלול קצת זדוני קשר את המ"מ שלו בחוט ברזל לגדר, מבלי שזה הבחין. "בחצות נשמע הפקודה הסתער! פתחנו ברצה והמ"מ נשאר תלוי על הגדר". 

הפלמ"חניקים: יצחק שדה ומולה כהן. "בהתחלה לא לקחתי את העניינים ברצינות" (צילום: ארכיון אלונים)

עם השנים התחלפה רוח השטות במסירות האינסופית שאפיינה את אביו. מולה נשלח לקורסים והכשרות ומילא תפקידים שונים בפלמ"ח. בספטמבר 1944 התמנה לפקד על מחלקה שישבה בעמק יזרעאל; בהמשך פיקד על "קורס מלווי אניות", שהכשיר פלמ"חניקים ללוות ספינות מעפילים; ולאחר מכן, בהיותו קצין הדרכה גדודי, השתתף בישיבות רבות של מטה הפלמ"ח, בהן תמיד היה הצעיר ביותר.

מולה כהן מפקד חטיבה במלחמת השחרור, המח"ט הצעיר בצה"ל (צילום: ארכיון אלונים)

ביוני 1947 נשא לאשה את תמר ליס, בת למייסדי דגניה א', אנשי עמל שהזכירו באופיים את הוריו. "ב-29 בנובמבר 47', ערב ההצבעה באו"ם על הצעת החלוקה, הסעתי את יגאל אלון מהגליל, לאחת מהישיבות הרבות שכונסו אז, ולאחר מכן החזרתי אותו לגינוסר ומשם המשכתי לדגניה. הייתי עייף עד מוות ונרדמתי. בחצות העירה אותי תמר ואמרה: 'יש מדינה'. ואני, מתוך שינה מלמלתי: 'תני לישון, מחר מתחילה מלחמה'".

המח"ט הצעיר בצה"ל

הוא לא טעה. בתחילת מלחמת העצמאות התלווה ליגאל אלון בסיוריו בצפון, שם גם פיקד על הכוחות בכמה קרבות מכריעים. בהמשך התמנה למג"ד, והשתתף במבצע יפתח בו שוחרר הגליל המזרחי. בגיל 24 התמנה למפקד חטיבת יפתח, והיה המח"ט הצעיר ביותר בתולדות צה"ל. 

החטיבה בפיקודו לחמה בחזית המרכז במבצע יורם ובמבצע דני, במהלכו, בין היתר, פרצה את הדרך לבן שמן, וכך חזר אל כפר הנוער שבו התחנך. 

"שאלתי פעם את אבא שלי", מספר גידי, בנו של מולה, "איך היה לך האומץ בגיל צעיר כל כך לקבל החלטות על מבצעים כאלה מסוכנים ולשלוח פלוגות של לוחמים לתוך מלכודות מוות כמו רמלה ולוד. הוא אמר לי שאף אחד לא נתן להם הוראות לכאן ולכאן. המנהיגים המבוגרים, שניהלו את הקמת המדינה הותירו בידיהם את ההחלטות הגורליות האלה".

לאחר הקרבות בנגב ומבצע יואב חזרה החטיבה לצפון, ומולה התמנה לראש מטה פיקוד צפון. הוא השתחרר מצה"ל בדרגת סגן אלוף ב-1951. כעת הגיעה העת לבנות בית. "השתחררתי מיוזמתי וישר הצטרפתי לתמר בדגניה", סיפר לימים, "האמת היא שרציתי ללכת לקיבוץ של הקיבוץ המאוחד, זו היתה נטייתי האידאית. הלכתי לדגניה מפני שזו הייתה ההתחייבות שלי לתמר. הסכמנו שאבוא לחיות בביתה לתקופת ניסיון".

"אני בדגניה ומסביב מתחולל סער"

מולה אהב את החיי הקיבוץ. "רובם של הוותיקים היו תלמידי חכמים", סיפר לימים על ותיקי דגניה, "כמעט כולם רכשו השכלה אצל רבנים בחדרים ובישיבות בהם למדו לפני שעלו ארצה. אהבתי את המקום בגלל אנשיו התמימים, משכילים, חכמים, יוצאי דופן".

אולם אליה וקוץ בה. הימים היו ימים סוערים בתנועה הקיבוצית, ומולה מצא את עצמו, כמו רבים אחרים, נקרע בין הפלגים. "אני בדגניה ומסביב מתחולל הסער", כתב,  "כל עוד הדברים התנהלו ברמה המילולית, אף שהייתה לי עמדה, לא הייתי צריך להכריע, מה גם שטוב היה לי בדגניה. משהחלה המחלוקת ללבוש צורה אלימה וקיבוצים התפלגו, לא מלאני ליבי לעמוד מהצד. התחבטתי חיבוטי קבר".

דוד כהן (מימין) ולצדו הבן מולה (עם הנכד על הכתפיים) ויעל, נכדתו של דוד (משמאל). "הוא באמת האמין שהמחלוקות ניתנות ליישוב, שהמשותף רב על המפריד" (צילום: ארכיון אלונים)

ההתחבטות היתה קשה. לא רק שהוא נקרע בין חייו בדגניה לבין חבריו שבקיבוץ המאוחד, גם דוד אביו נקרע מהמריבות בהסתדרות.  "כשנתגלע הוויכוח נעשה מצבו של אבא בלתי אפשרי. הוא הוביל את 'הנוער העובד', תנועה שהכלליות היא נשמת אפה, אך מרבית פעיליה נמנו עם הזרם שנהה אחר טבנקין, ומרבית יישוביה היו מסונפים לקיבוץ המאוחד. כמו שנאבקו על השלטון בהסתדרות, נאבקו גם על השלטון בתנועות הנוער. 

"אבא, שראה את עצמו כשליח ההסתדרות הכללית, 'אבא של כולם', והיה מיודד עם ראשי מפא"י, שרה במבוכה רבה. מיטב חניכיו, ממייסדי 'הנוער העובד', הלכו אחרי הזרם הרדיקלי-אקטיביסטי, ולא במקרה, אלא גם כפרי חינוכו. ואם לא די בכך, שמעון פרס, בן ביתנו, ניצב במלוא מרצו ויכולתו בראש האגף המפא"יי.

"אז מה אבא עשה? כדרכו הוא ניסה להוריד את הלהבות, ללכת בין הטיפות. המציא אגדות חסידיות על יריבים שמתפייסים, על מחלוקות שיושבו, היה 'כללי' בכל יכולתו. אבל במחנה של פרס הוא נחשד כאיש של טבנקין שמסווה את עצמו, וזה כאב לו. לדעתי, הוא באמת האמין שהמחלוקות ניתנות ליישוב, שהמשותף רב על המפריד, שהקוטביות מקורה במאבק שלטוני, שעליו אפשר לכסות בפשרות וויתורים. אבא היה יהודי של כל בית ישראל באמת ובתמים. ואני הפנמתי את אשר למדתי בבית אבא. לא נטיתי, ובוודאי שלא הצטרפתי לארגון מפלגתי כלשהו, חייתי בדגניה כבעלה של תמר".

הלחץ על מולה גבר. ישראל גלילי ומשה כרמל, חניכיו המובילים של אביו וחבריו הטובים משחר ילדותו, דרשו ממנו להתייצב לצדם בקיבוץ המאוחד. יגאל אלון, שהפך ברבות השנים לחברו הטוב ביותר, נמנה גם הוא עם מנהיגי הקיבוץ המאוחד, וכך גם יתר חבריו, מפקדי הפלמ"ח משה'לה ויוספ'לה טבנקין, נחום שריג, שייקה גביש, אורי ברנר ואחרים. 

בדגניה הציעו לו הצעה חסרת תקדים: להישאר חבר דגניה ולעבוד במזכירות הקיבוץ המאוחד. אך בסופו של דבר התייצב מולה "לימין חבריו". הוא ותמר החליטו לעבור לקיבוץ המאוחד. "ניסו למשוך אותנו לכמה קיבוצים, אך בסופו של דבר החלטנו ללכת לאלונים, מראשוני הקיבוצים של 'הנוער העובד', שרבים ממייסדיו היו חברי".

"עשית את העמק ירוק יותר"

באלונים שימש מולה בשורה ארוכה של תפקידים. לאחר "אסון מעלות", ב-1974, הקים במסגרת משטרת ישראל את המשמר האזרחי, והיה מפקדו בדרגת ניצב עד מאי 1980. מאוחר יותר, בין 1986 ל-1999, כיהן כראש מועצה אזורית עמק יזרעאל. 

"במהלך כהונתו הוקמו והורחבו ישובים קהילתיים", מספר בנו גידי, "הוקמה מכללת יזרעאל, ואזורי התעשייה של העמק שותפו עם הערים הסמוכות להם (מגדל העמק ועפולה), ברוח מה שהיום קוראים לו 'צדק חלוקתי'". 

מולה כהן בימיו כראש המועצה האזורית עמק יזרעאל (צילום: ארכיון אלונים)

בתום כהונתו כתב לו שמעון פרס: "עשית את העמק ירוק יותר, משקיו עשירים יותר ופרשת מוטת חינוך לתפארת, שבראשה מכללה ראויה לכל שבח".

במסיבת יום הולדתו ה-70, על הדשא באלונים, ברך שאול גבעולי, מי שהיה ניצב במשטרה ומפקד המשמר האזרחי: "אמרו לי שאני בא להנחות יומולדת למולה, לא אמרו לי שזאת תהייה הפעם הראשונה בחיי שבה אנחה ישיבת ממשלה". כולם היו שם, בערב הזה שבו ניתנה לחבריו הזדמנות להצדיע לו. שרים וסופרים, אנשי העיר ואנשי הקיבוץ, פלמ"חניקים ושוטרים. 

מולה כהן ובנו יפתח. קרוי על שם חטיבת יפתח של הפלמ"ח (צילום: ארכיון אלונים)

מולה נפטר ב-2002 ונקבר לצד הוריו בבית העלמין בקיבוץ אלונים. אחד מארבעת ילדיו חי כיום בדנמרק, ושניים – גידי ויפתח – חיים באלונים. יפתח קרוי על שם חטיבת יפתח, וגידי – על שם חברו הטוב של מולה, גדעון (ג'וני) פלאי, שנפל בקרב על הקסטל. ג'וני הפך עם השנים לאחד המיתוסים של חללי הפלמ"ח שכן בחייו הקצרים הספיק לא מעט. לזכרו חיבר חיים גורי את השיר "ג'וני".

הנכד, גידי כהן: לשמור על סולידריות

גידי נולד בדגניה א', בזמן מלחמת השחרור. כשהיה בן חמש עברה המשפחה לאלונים. "עוד לפני שהתחילו לפרוק את המשאית מהארגזים, וזה לא שהיו שם הרבה ארגזים", הוא מספר, "לקחו אותי ואת אחי לבית הילדים. אמי הציע למטפלת שהיא תישאר איתנו קצת להסתגלות, אבל המטפךת אמרה לה: 'אין צורך, תבואי לקחת אותם בארבע, ותשיבי אותם אלינו בשבע בערב להשכבה'. לאמא היה קשה עם הלינה המשותפת, אבל היא ניסתה שלא להראות לנו את זה. אנחנו הסתדרנו, למרות שהורגלנו לפני כן בלינה משפחתית".

גידי כהן בקיבוץ אלונים: "אם יש משהו שאבא וסבא חינכו אותי, זה שהנהגה חייבת לתת דוגמה אישית" (צילום: אוריאל לוי)

הוא גדל בכיתה הגדולה ביותר בקיבוץ. "שילוב של הבייבי בום של מלחמת העצמאות עם ניצולי שואה שמצאו סוף סוף בית והביאו ילדים". הוא  התגייס לסיירת צנחנים ובמלחמת ששת הימים היה מפקד צוות. "למזלנו חיל האוויר עשה עבודה מצוינת", הוא אומר, "אחרת לא בטוח שהיינו חוזרים הביתה. הייעוד שלנו היה לצנוח מעבר לקווי אויב ולפוצץ שם מפקדות, אבל בזכות חיל האוויר רק רדפנו אחרי המלחמה, בקושי מספיקים להשתתף בה ממש".

במלחמת יום כיפור התמונה הייתה קודרת מזה. "לחמנו בחווה הסינית ואחרי זה חצינו את התעלה. בהמשך נפצעתי ואושפזתי לחודשים ארוכים".

ברבות השנים תפס תפקידי הנהגה בקיבוץ אלונים, שימש כרכז עבודה, רכז משק, מנהל המפעל ומזכיר הקיבוץ. כקיבוצניק מלידה הוא מרבה לעסוק בסוגיית הלינה המשותפת. כעת, כשהוא אבא וסבא, הוא מנסה להבין מה בדיוק היה שם. "יש אנשים שמתפרנסים היום מלספר כמה שזה היה נורא", הוא אומר, "ואני לא ממש מבין. שלחו אותי ללינה משותפת לראשונה בגיל 5, עם ילדים שלא הכרתי. את אחיי שלחו בגיל צעיר יותר. לכאורה אנחנו אמורים להיות אלה שנכוו מכך, אבל לא. אם יש משהו שקשה לי עם הלינה המשותפת זה רק הידיעה בדיעבד שזה היה קשה לאמי". 

גידי ויפתח כהן בקיבוץ אלונים. כל דור בשושלת כהן רוחש כבוד למורשת אביו (צילום: אוריאל לוי)

כשכיהן כמזכיר הקיבוץ, ודיתי רעייתו הייתה רכזת ועדת חינוך, החליטה אסיפת הקיבוץ לעבור ללינה משפחתית. "אחד הדברים הגדולים ביותר שעשיתי פה כמזכיר זה המעבר ללינה משפחתית. זה פרויקט גדול. היה צריך לבנות חדרים בכל הבתים, כדי שיוכלו להכיל את הילדים, ולשמור על הסולידריות בקיבוץ, שלא כולם יריבו, שלא הכל יתפוצץ".

בן הזקונים של גידי נולד בזמן שכבר נבנו חדרים, אך לפי החלטת האסיפה הייתה עוד חצי שנה עד המועד שנקבע למעבר ללינה משפחתית. "החלטנו לגייס שלושה תינוקות נוספים ולפתוח קבוצה נוספת של לינה משותפת, למרות שחברים אמרו לי: 'בחייך, כבר החלטנו לעבור ללינה משפחתית'. אם יש משהו שאבא וסבא חינכו אותי, זה שהנהגה חייבת לתת דוגמה אישית. לא הרשינו לעצמנו להיות אלה שלוקחים את הילד הביתה לפני המועד שסוכם. שלא תיווצר בקיבוץ אווירה של חוסר אמון".

"כל דור מתמודד עם המציאות אחרת"

בשנות השמונים נשלח על ידי התנועה הקיבוצית ללוות ולייעץ לקיבוצים אחרים. בסוף הקריירה שלו שימש כמנהל קהילה בכמה קיבוצים. "מבחינתי, המטרה הגדולה בתהליכי השינוי שהעברתי באלונים ובקיבוצים אחרים הייתה לשמור על הסולידריות בין החברים. לשמור על הערבות ההדדית. בתקופה הזו של שנות ה-80 ושנות ה-90, האווירה הייתה שאין דאגה אמתית של חבר לרעהו. יש מנגנון, והוא די כושל, ורבים עוזבים. הבנתי שכדי לחדש את הסולידריות צריך לעשות שינויים. הבחירה להיות חבר קיבוץ היא בחירה לחיות בחברה שאין בה פערים ואין עניים, גם אם כל אחד מקבל משכורת שונה. וזה לא עובד חלק".

על שנות פעילותו בהנהגת הקיבוץ, הוא מדבר בצניעות, אך ניכר מדבריו כי הוא שלם וגאה עם תהליכי השינוי שהוביל. "כל דור מתמודד עם מציאות אחרת. סבא שלי ליווה את הקמתם של קיבוצים מאפס, אבא שלי תפס תפקידי הנהגה בשנים שלאחר קום המדינה, ואני נאלצתי להוביל תהליכי שינוי בקיבוצים במשבר. אבל הערכים של אבא וסבא – הסולידריות, הערבות ההדדית, המתינות, הפתיחות לשונה – זה משהו שהבאתי איתי לכל תפקיד שנשאתי".

משפחתו של גידי כהן בחתונת אחד הבנים. "הנכדים שלי משחקים בקיבוץ במחנה פלמ"ח" (צילום: אלבום משפחתי)

לגידי ודיתי חמישה ילדים ו-12 נכדים: שניים מילדיהם מתגוררים בגוש דן, בן אחד בברזיל, בת אחת בטבעון ובת אחת באלונים. "הנכדים שלי משחקים בקיבוץ במחנה פלמ"ח", הוא מתגאה, "הנכדה שלי שי, בת 10, היא החובשת של הפלמ"ח. יש לה אפילו תיק עזרה ראשונה; זיו בן השמונה בא אלי עם מקל ואמר לי: 'תראה סבא, אני לומד קפא"פ'".

צדק, סולידריות ואהבת אדם

כל דור בשושלת כהן רוחש כבוד למורשת אביו. התהליכים השונים שהובילו בחייהם אברהם, דוד, מולה וגידי לא נעשו כמרד נעורים. בדבריהם על הוריהם משתקפת הערצה, לא ביקורת, לא כעס, לא אשמה. כל דור מצא את דרכו הייחודית להנהיג, כשחוט שני של ערכים חזקים – צדק, סולידריות ואהבת אדם – קושר ביניהם במערבולת שעברה על העם היהודי ב-150 השנים האחרונות.