ראש הממשלה, נפתלי בנט, קיים בחודש שעבר את ביקורו הרשמי הראשון בארצות הברית. בין פגישותיו בבית הלבן, ראש הממשלה מצא גם זמן להתייחס למרכז היהודי השני בגודלו בעולם.

לפי פרסום של טל שניידר, אמר ראש הממשלה במפגש עם ראשי הפדרציות היהודיות, שהיחסים בין ישראל ליהודי התפוצות צריכים לעלות שלב.

"מאז קום המדינה, אפילו עוד לפני שקמה, ישראל הייתה הפרויקט של העם היהודי", אמר בנט, "כיום אנחנו במצב ממש טוב, בזכות הכלכלה החזקה שלנו ותעשיית ההייטק וזה מחייב אותנו לחשוב ולתכנן מחדש את מערכות היחסים שלנו עם יהודי התפוצות".

על פי דברי ראש הממשלה, ישראל של היום היא לא ישראל החלשה והצעירה בתחילת דרכה, ואין יותר צורך בתרומות של יהודי ארצות הברית, שלפי הערכות שונות נעות בין 3.15-2 מיליארד דולרים בשנה.

האם צודק בנט בדבריו, או שאולי הוא מנותק מהצרכים הממשיים של המגזר השלישי בישראל?

רק השבוע, פורסם בגלי צה"ל שארגון אלמנות ויתומי צה"ל עומד לאבד 25% מתקציבו כי "ארגון ידידי צהל" (FIDF) הודיע להם שלא יוכל להעביר השנה את תרומתו הקבועה של שלושה מיליון שקלים, כתוצאה מירידה בהכנסות בעקבות הקורונה.

בנט רוצה לשנות את "החוזה"

בנט מצטרף לקריאות שיש בקרב מנהיגים וארגונים שפועלים ומציע לשנות את ה"חוזה" שקיים מאז קום המדינה בין ישראל ליהודי ארצות הברית.

מדבר בחוזה פשוט: ישראל תעניק ליהודי ארצות הברית תחושת גאווה ומקלט לעת הצורך, אך לא תדרוש עלייה משמעותית מצעירי הקהילה ותכיר בלגיטימיות של הקיום היהודי בארצות הברית. יהודי ארצות הברית מצדם, יעניקו לישראל לובי פוליטי ותמיכה כלכלית.

לא מדובר כאן ב"חוזה" רעיוני בלבד, אלא בהצהרה רשמית שנחתמה על ידי בן-גוריון בעצמו. בשנים של לפני קום המדינה, בן-גוריון הכיר בחשיבות של התרומות האמריקאיות, אך תמיד דרש יותר, הוא דרש עלייה ושלילה של הגלות.

אחרי קום המדינה, בתום שנתיים של דיונים בינו לבין יעקב בלאושטיין, ראש הוועד היהודי-אמריקאי, הסכים ראש הממשלה הראשון של ישראל לחתום על מסמך בו הצהיר: "אנו, העם בישראל, אין ברצוננו ואין בכוונתנו להתערב בכל צורה שהיא בענייניהם הפנימיים של הקהילות היהודיות בחו"ל". עוד נכתב במסך כי "הממשלה והעם בישראל מכבדים ביותר את זכותן ושלמותן של העדות היהודיות בארצות אחרות."

בן-גוריון קיבל החלטה טקטית ובחר להכיר בקהילה היהודית, ולא לסכן את התמיכה החשובה שלה בישראל.

התרומות מתרחקות מישראל גם ככה

בנט למעשה ממשיך את מסורת בן-גוריון אך ביחד עם ויתור על הדרישה לעלייה, הוא גם מוותר על הדרישה לתמיכה כלכלית. זו אמירה סמלית בלבד שרק מאשרת את המציאות הקיימת, מכיוון שהירידה בתרומות של יהודי ארצות הברית לישראל החלה מזמן.

נראה שאין בהכרח ירידה דרסטית בנתינה לישראל מבחינה כמותית, אבל בהחלט יש שינוי מגמה פנימי מבחינת התרומות של יהדות ארצות הברית.

בראיון לגלובס טענה ד"ר חנה שאול בר ניסים, שחקרה את הפילנתרופיה האמריקאית, שהחל מ-2009, שיעור הנתינה למטרות ישראליות צלל ל-10% מכלל התרומות שגויסו באותה השנה, לעומת 24% בשנה לפני כן.

לפי המחקר שערכה, בין השנים 2000 ל-2015 הופנו 62% מהנתינה היהודית (28.5 מיליארד דולר) ליעדים לא ישראליים אבל גם לא יהודיים, אלא אמריקאים או בינלאומיים. 21% מהנתינה (9.6 מיליארד דולר) הועברו למטרות יהודיות, ורק 17% ממנה (7.9 מיליארד דולר) הועברו למטרות ישראליות.

הנתונים מדיווחי שנת המס של 2015 בארצות הברית, מעידים על המשך המגמה העגומה, עם 9% בלבד מכלל התרומות שהופנו למטרות ישראליות.

בנט צודק שישראל היום יותר חזקה כלכלית. כשמשווים את התל"ג לנפש של שתי המדינות לאורך העשורים האחרונים, הפערים כביכול נשמרים, אבל ישראל, לעומת ארצות הברית, הכפילה את גודלה הכלכלי.

ישראל אמנם צמחה כלכלית, אך גם הגדילה את אי-השוויון. לפי מדד ג'יני, ישראל נמצאת במקום ה-10 במצעד אי-השוויון בקרב מדינות ה-OECD, רק 4 מקומות אחרי ארצות הברית.

אולי מנקודת המבט של מתעשרי ההיי-טק ונציגם בשולחן הממשלה, ישראל כבר לא זקוקה לתרומות, אבל זה לא נראה ככה בצד של אלמנות ויתומי צה"ל ועמותות המגזר השלישי.

אם לא נפעל אחרת, גם יהודי ארה"ב יתרחקו מישראל

נוסיף על כך, שרבים מיהודי ארצות הברית כבר לא רואים בישראל בהכרח "מקור לגאווה". כל הסקרים האחרונים מראים ירידה בתמיכה בישראל בקרב צעירים יהודים בארצות הברית. לפי סקר מיולי האחרון של ה-Jewish Electorate Institute, שבחן 800 יהודים שהצביעו בבחירות האחרונות לנשיאות, כ-25% מיהודי ארצות הברית מסכימים כי "ישראל היא מדינת אפרטהייד". מיעוט, אך לא מיעוט זניח ביחס לאמירה כל כך חמורה.

נתון מדאיג נוסף הוא שכ-9% מסכימים כי "לישראל אין זכות קיום". לכאורה, לא משמעותי אך כשבוחנים את עמדותיהם של בני מתחת ל-40, הנתון מזנק ל-20%.

אז החוזה לא עובד. בעיקרון, בנט צודק. אבל גם אם החוזה לא עובד הוא עדיין מתקיים וחלקים גדולים בחברה הישראלית והקהילה היהודית אמריקאית עדיין מסתמכים עליו. איך עושים מעבר מיחסים של תן-קח ליחסים שבנויים על הדדיות, דיאלוג ואחריות משותפת לעתיד שתי הקהילות היהודיות החשובות בהיסטוריה (ועוד בלי לכרות את הענף שיושבים עליו)?

במאי 1951 התקיים הביקור הראשון של ראש ממשלת מדינת ישראל הצעירה בארצות הברית. שם אמר בן-גוריון: "אין לשום קהילה בחו"ל חלק כה גדול במה שנעשה בארץ בדור זה, כחלק שיש ליהודי ארצות הברית".

האתגר הגדול כיום של כל מי שמבין את החשיבות האסטרטגית האדירה בקשר בין ישראל ליהדות ארצות הברית, הוא לשמור על התרומה הזו אבל להבין שמערכת היחסים חייבת להשתנות.

זה אומר שגם בישראל צריכים להשתנות. זה אומר להפנים את תפיסת "העמיות היהודית", שאנחנו כולנו חלק מעם יהודי אחד עם סולידריות הדדית. אבל זה גם אומר להתמודד עם היחסים המעמדיים שנוצרים בין שני המרכזים היהודיים ובעיקר, התמודדות עם הפערים הכלכליים הפנימיים של כל קהילה.

אם רוצים יחסים הדדיים בין ישראל המעצמה הכלכלית לבין יהדות אמריקה, ישראל חייבת להוכיח שהיא לא מפקירה גם את החלקים בחברה שלא נהנים מהזרמת הכספים של קרנות הון הסיכון, ולפתוח את הכיס בעבורם, בין היתר, בעבור אלמנות ויתומי צה"ל.

ברק סלע הוא סמנכ"ל מכון ראות וחבר תנועת דרור ישראל.