״אני לא יודעת איך אפשר להסתדר כלכלית״, אומרת נועה אחיטוב (25) סטודנטית לחינוך, ״אני עובדת ביחידה לקידום נוער ברמת גן ב-85% משרה ומכניסה 5,000 שקלים בחודש. ההוצאות שלי על שכירות, חשבונות, אוכל ונסיעות משאירה אותי במינוס״.
אחיטוב היא אחת מ-350 אלף סטודנטים שפותחים היום (א׳) את שנת הלימודים האקדמית. על פי סקר שערכה התאחדות הסטודנטים עולה ש-70% מתוכם חוששים למצבם הכלכלי. 26% מהסטודנטים מובטלים במגזר היהודי, ו-46% מובטלים במגזר הערבי.
הסקר שנערך על ידי ׳מאגר מוחות׳ והשתתפו בו 10,000 סטודנטים מעלה שסטודנט בישראל משתכר בממוצע 4,757 שקלים, ומוציא 5,459 שקלים. הוצאות עיקריות: דיור (2,482 שקלים), מזון (1,284 שקלים), נסיעות (613 שקלים).
״עזבנו את ירושלים כי אין תקנים״
הסטודנטים בישראל נאלצים להתמודד עם משבר כלכלי מתמשך. 338 אלף מובטלים יש בישראל על פי נתוני הלמ״ס, מספר שלא יורד כבר מספר חודשים. אחיטוב שלומדת בירושלים נאלצה לעבור לתל אביב בשביל למצוא מקום לסטאז׳: ״חינוך בלתי פורמלי זה תחום ספציפי, שהתקנים בו מאוד מוגבלים. בגלל הקורונה, ובגלל שלא היתה ממשלה, תקציבים לא עברו והרבה מאוד מקומות צמצמו את כוח האדם. בירושלים פשוט לא מצאתי אף מקום.
״מצאנו את עצמינו, הרבה חברות מהתואר, נאלצות לעזוב את העיר כדי למצוא תקנים. כבר הייתי מאוד לחוצה, והבנתי שאני צריכה לעבור לתל אביב כדי שיהיה לי סיכוי למצוא סטאז׳. ידעתי שאני אהיה בלחץ כלכלי, אבל לא היתה לי הרבה ברירה. בגלל שהלימודים עברו מזום לפרונטאלי, יש יום בשבוע שאני לא יכולה לעבוד, וזה אומר להוציא גם על נסיעות. נראה שאני אצטרך למצוא עוד איזושהי עבודה שתשלים. זה כבר שתי עבודות״.
מעבר להיותה של אחיטוב סטודנטית חרוצה, שמחפשת להתפרנס תוך כדי לימודים, היא נהנית גם ממשפחה תומכת: ״ההורים תמיד עזרו לי קצת לאורך השנים, פחות בכסף ישירות ויותר בקניות למשל. השנה קיוויתי שזה כבר לא יקרה, אבל אני מאמינה שכן אצטרך עזרה באיזשהו שלב. אני לא מצליחה לראות איך אני מצליחה לעשות עוד מלגה או לממן את התואר בעצמי״.
פי 3 מובטלים בפריפרייה
סטודנטים רבים נאלצים להיעזר בסיוע כלכלי חיצוני על מנת לעבור את שנות הלימודים באקדמיה. 39% מהם מקבלים סיוע כלכלי מההורים, ואחד מכל חמישה לוקח הלוואה. על פי סקר התאחדות הסטודנטים, הסיוע הממוצע לסטודנט עומד על 1,765 שקלים בחודש.
הפערים בין הסטודנטים בישראל מצויים בכל מקום. בין יהודים שמודאגים ממצבם הכלכלי (67%) לערבים (87%); בין גברים שלווים כספים (41 אלף שקלים בממוצע) לנשים (29 אלף שקלים); בין מכללות מתוקצבות (בהן סטודנט ממוצע מוציא כ-7,400 שקלים בחודש) למכללות שאינן מתוקצבות (כ-4,800 שקלים בלבד); ובין סטודנטים במרכז (9% מובטלים שלא מוצאים תעסוקה) לפריפריה (29%).
״הפערים החברתיים בהשכלה הגבוהה מתרחבים״, אומר שלומי יחיאב יו״ר התאחדות הסטודנטים הארצית, ״במציאות כזו סיכויי ההצלחה של קבוצות מסוימות גוברים על קבוצות אחרות. בישראל של 2021, אין מקום לפערי שוויון הזדמנויות על רקע מגזרי, מגדרי או על בסיס המקום שבו גדלנו.
״הפתרון הוא לא השתעבדות להלוואות הולכות וגדלות, ובטח לא סיוע מההורים, פריבילגיה שלא לכולם יש. הגיע הזמן שלצד מדידת כמות וגיוון הנכנסים בשערי ההשכלה הגבוהה, נדאג שלכולם תהיה הזדמנות שווה לצאת בהצלחה משערי האקדמיה״.
״אני חושבת הרבה על עזיבת הלימודים, ללכת להיות שליחה בוולט שנה״
אדווה טל זונדהיימר (25) מדגניה, לומדת תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל. התואר משלב קורס מורי דרך במכללה האקדמית כנרת. ״אני מתרגשת לחזור לשנה שנייה של לימודים. אנחנו רק 30 תלמידים במחזור, ועכשיו כשלומדים פרונטלית, נוכל לצאת להרבה טיולים וסיורים״.
זונדהיימר גרה בדירה שכורה בדגניה, ומשלבת לימודים עם עבודה: ״ההוצאות הגדולות הן על דירה ולימודים. אני אמורה לקבל מלגה ״ממדים ללימודים״ כי הייתי לוחמת, אבל היא עוד לא נכנסה. אז בינתיים אני מממנת את התואר בעצמי, ואת קורס מורי הדרך מהפיקדון מהצבא״.
העבודה של זונדהיימר מצליחה להחזיק אותה באופן חלקי: ״למזלי פתחו את המסעדות, והתחלתי לעבוד כמלצרית במסעדת שף יוקרתית בקיבוץ. אני עובדת בעיקר על הטיפים, וכרגע זה מצליח להחזיק אותי. אבל זה מאוד עונתי. בקיץ היו הרבה אנשים כי היו המון מטיילים, אבל עכשיו זה כבר יורד, ויש פחות משמרות״.
איך את מגדירה את מצבך הכלכלי?
״לא משהו. אני תמיד בלחץ להצליח לעשות כמה שיותר משמרות בעבודה, אבל אני עוד לא ממש יודעת איך אני אסתדר. תכננתי את המערכת שלי, לפחות בסמסטר א', כדי שאני אוכל לעבוד כמה שיותר.
״אני חיה מאוד על הקצה, כמה כסף שאני מרוויחה, ככה אני מוציאה. אני לא נכנסת למינוס, אבל גם מצטמצמת כמה שאפשר. אני משתדלת להיעזר בהורים כמה שפחות, והם עוזרים לי נקודתית אם חסר לי כסף״.
במהלך השנה וחצי האחרונות, חשבה זונדהיימר לחזור לגור עם ההורים או לעזוב את התואר לשנה, ולעבור לגור במרכז כדי לעבוד. ״אני לא גרה עם ההורים שלי הרבה שנים, ולא רציתי לעשות את זה, אבל לאורך שנה שעברה, ובחופשה מהלימודים, חשבתי הרבה פעמים לעזוב.
״פה בצפון, כסטודנטים, זה או לעבוד בחקלאות, או לעבוד במעט המסעדות שיש, או בתחום הנוער במושבים ובקיבוצים, שזה לא מתאים לכל אחד, וקשה להתקבל. בקורונה פשוט לא היה איפה לעבוד, וחשבתי שאולי כדאי לשים את התואר בצד, לעבור לגור עם בת הזוג שלי במרכז לשנה, להיות שליחה בוולט, ואז לחזור לתואר״.
מורי דרך זה לא ממש מקצוע עם תעסוקה כרגע…
״נכון. אני חוששת שאחרי שאסיים את התואר לא תהיה עבודה בתחום שאני לומדת, אבל זה חלום גדול שלי מאז התיכון. זה מה שאני רוצה לעשות, ואני לא מוכנה לוותר על זה. בשנה הבאה אשלב לימודי תעודת הוראה למקצוע ההיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה, ככה שתמיד תהיה לי אופציה לעבוד, אבל אני מקווה שעד שאני אסיים התיירות תחזור״.
"נאלצתי לוותר על טיפולים רפואיים, הירידה ברמת החיים מורגשת״
״אני די חוששת מהחזרה ללימודים פרונטלים״, אומרת הדס גולוב (30) מחיפה, ״בגלל מצבי הרפואי אני חוששת מהקורונה, וכך גם החברות שלי שבהריון. אני מפחדת שאם אצטרך להיכנס לבידוד לא יהיה לי איך ללמוד, או שזה יפגע לי בתואר בגלל מכסות ההיעדרות״.
גולוב לומדת לתואר שני בתרפיה דרך אומנות. היא מעידה שהיה לה קשה מאוד למצוא עבודה בשנת הלימודים הקודמת, והשנה לא תעבוד בכלל: ״לא היו הרבה אפשרויות לעבוד, והייתי צריכה למצוא משהו שמתאים למגבלות הפיזיות שלי, שלא יפלה אותי לרעה.
״לקח לי הרבה זמן למצוא מקום עבודה, ובסוף מצאתי משרה חלקית בריכוז פרויקטים בקהילה בשכונת הדר. זה אפשר לי קצת אוויר לנשימה. הצלחתי לעבוד כי זו היתה שנה א׳, והיא פחות עמוסה״.
מה תעשי השנה?
״חגי, בן הזוג שלי, שכבר סיים את הקורסים שלו לתואר, הגדיל את אחוזי המשרה. אני מקבלת סיוע בשכר דירה וקצבת נכות מהביטוח הלאומי, אז אנחנו מסתדרים. חגי הוא עובד סוציאלי ואני מקבלת קצבה, אז זה לא יוצא הרבה.
״ההורים עוזרים לנו, אבל אנחנו לא רוצים לבקש באופן קבוע. זה דורש מאיתנו לרדת ברמת החיים. לחם יהיה לנו, אבל אנחנו מוותרים על מותרות כמו יציאות, אוכל בחוץ או אוכל יקר יותר, תרבות פנאי ועוד. לצערי, נאלצנו לוותר גם לוותר על חלק מהטיפולים המשלימים שאני מקבלת ביחס למצב הרפואי שלי, שזה הוויתור הכי גדול״.
גולוב חוששת שלא תמצא עבודה כשתסיים ללמוד, ומצד שני משאירה פתח לאופטימיות: ״אני אומרת לעצמי שדווקא בגלל השינויים שמביאה איתה הקורונה, אולי יהיו לי דווקא יותר הזדמנויות כמטפלת נכה. היום אפשר לעשות למשל טיפולים גם בזום, ועכשיו יש הרבה יותר צורך בטיפול״.
