בפסיקה תקדימית קבע אמש (ראשון) בית הדין הארצי לעבודה כי במסגרת עבודה של משוקם ב"מפעל מוגן", התקיימו יחסי עובד מעסיק.

בפסק הדין שניתן כנגד חברת מת"ש, שמפעילה מרכזים שיקומיים הוכר התובע חיים זר כ"עובד", דבר שמזכה אותו בזכויות סוציאליות: פנסיה, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין העדר שימוע. כן נפסקו לזכותו הוצאות בסך כולל של 20,000 שקלים.

"הזכות לעבוד מקפלת בתוכה את הזכות להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה, לחיים עצמאיים בכבוד ולמיצוי יכולותיו של האדם העובד", הדגישה הנשיאה ורדה וירט ליבנה, "העסקת עובד עם מוגבלות, מניעת כל ביטוי של אפליה כנגדו וביצוע התאמות עבור העובד או העובדת בעלי המוגבלות הן חובה חוקית של המעסיק. זהו הדין ולא לפנים משורת הדין".

נשיאת בית הדין הארצי לעבודה ורדה וירט-לבנה (צילום: ליאב פלד)

התובע, חיים זר, הופנה לשיקום תעסוקתי במת"ש בהתאם להחלטת ועדה של משרד הבריאות, ועבד בחברה קרוב ל-12 שנה, בגמול שיקום של 13.5-11 שקלים לשעה. בסיום עבודתו הגיש תביעה לבית הדין לעבודה וטען כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינו לבין מת"ש.

חשש כבד לפגיעה בזכותו של המערער לכבוד ולקיום בכבוד

מת"ש והמדינה, לעומתם, טענו כי בין משתקם למפעל מוגן לא יכולים לעולם להתקיים יחסי עובד-מעסיק, כי הקשר בין הצדדים הוא קשר שתכליתו שיקום. לאחר דחיית התביעה בבית הדין האזורי ערער זר בפני הדין הארצי.

"ההכרה במערער כ"עובד" אינה בעלת משמעות כלכלית גרידא. העובדה כי המערער השתכר לאורך שנים לפי שכר שעתי של 13.5שקלים (וזאת כולל תוספת מאמץ, שאם לא כן היה משתכר 11 ₪ לשעה בלבד), בשעה שלא הוכח כי יכולת תעסוקתו הייתה פחותה מיכולת תעסוקה רגילה, מעוררת אי נוחות רצינית ומעלה חשש כבד לפגיעה בזכותו של המערער לכבוד ולקיום בכבוד.

פס הייצור במפעל. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: חווה לוין)

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, שכתבה את חוות הדעת המרכזית קבעה: "גם אם המפעל המוגן הוא מפעל ייחודי ומסגרת שיש לה מספר מטרות, כחלק ממחויבות המדינה לנקוט צעדים אקטיביים לצורך שילובם של אנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה, הוא עדיין מפעל, שמאפייניו דומים מספיק לאלה של מקום עבודה בשוק החופשי".

די במטרה התעסוקתית כדי להקים יחסי עובד-מעסיק

"הטענה שאדם שהעמיד את כוח עבודתו לטובת המפעל המוגן, הגיע מדי יום לעבודה וביצע "עבודה" אינו זכאי לזכויות המגן הבסיסיות המוענקות בחוקים הקוגנטיים רק כיוון שנוכח מוגבלותו לא התאים לשוק העבודה הפתוח, ומטעם זה יש לראות בכל עבודתו לאורך שנים כ"שיקום" שרק "דימה" מקום עבודה ונועד כל כולו ללמד אותו הרגלי עבודה ולהכיר סביבת עבודה נורמטיבית – אינה עומדת לטעמי בקנה אחד עם עקרונות היסוד שבחוק השוויון,  שכן היא מבוססת בדיוק על נקודות המוצא ששררו בעבר והוחלפו במסגרתו".

דוידוב-מוטולה גרסה כי מנקודת ראותו של המחוקק, אין מניעה עקרונית כי מפעל מוגן יוכר כמקום עבודה בו מתקיימים יחסי עובד-מעסיק. "לעיתים יש למערכת היחסים יותר ממטרה אחת – לענייננו מטרה כפולה תעסוקתית ושיקומית – כאשר די במטרה התעסוקתית כדי להקים יחסי עובד-מעסיק.

רק כאשר עולה מחומר הראיות שתרומת המועסק במקרה נתון שולית באופן ההופך את רכיב ה"עבודה" לטפל וזניח לעומת רכיב השיקום – ניתן לקבוע כי אין מדובר ב"עובד", אך לא כך הוכח במקרה זה. עוד הודגש כי "עצם כך "שהמודל הכלכלי" הנוכחי של מפעל מוגן זה או אחר מתבסס על האפשרות שלא לשלם לעובדיו זכויות מגן בסיסיות – ודאי אינו מהווה הצדקה להימנע מקביעה כי גם עובד עם מוגבלות המועסק במפעל מוגן הוא עובד לכל דבר".