משק בית בישראל הוציא בממוצע 6,021 שקלים על ריבית לבנקים בשנת 2020, כך לפי אומדן שמפרסם מרכז המידע והמחקר של הכנסת, לדיון השבוע בחוק שירותי מידע פיננסי שמובא במסגרת חוק ההסדרים.
ועדת הכספים דנה בחוק, שמטרתו לאפשר העברת מידע חופשית בין הגופים הבנקאיים, כדי לאפשר תחרות גדולה יותר בתחום ההלוואות. זאת, מתוך תפיסה לפיה התחרות תוביל להוזלת המחיר לצרכן. החוק נועד להתמודד עם פערי המידע בין הבנקים, המחזיקים במידע רב על הלקוחות שלהם, לבין שאר המלווים. מדובר ביישום של המלצות ועדת שטרום, לפיהן העובדה שבלעדיות המידע אצל הבנקים מייצר "חסם תחרותי המסכל למעשה תחרות אפקטיבית".
החוק המוצע קובע מתווה מדורג של הפיכת המידע הפיננסי לנגיש לגופים החוץ בנקאיים, כך שעד 2023 יוכלו לקבל את כל המידע הכולל: מידע על חשבונות, אשראי, ניירות ערך, פקדונות ועוד.
במסמך מובאים נתונים על שינויים בשוק האשראי בעקבות הרפורמות שנעשו בתחום. מצד אחד, הנתונים מראים כי חלקם של הבנקים בכלל ולאומי ופועלים בפרט ירד קצת: ביוני 2021 החזיקו הבנקים ב-73.8% מהאשראי הצרכני, לעומת 83.3% בדצמבר 2016. גם במדדים אחרים: גודלם של שני הגופים המרכזיים ומדד הריכוזיות המקובל "הרפינדל הירשמן".
עם זאת, נתונים אחרים בדוח מעלים שאלות לגבי התועלת של אותם שינויים לצרכנים ולעסקים. הריבית על הלוואות לאשראי צרכני ועסקי אמנם ירדה, אבל מרבית הירידה התרחשה דווקא בשנת 2020, ומיוחסת להתערבות המדינה ובנק ישראל בהקלות אשראי. מנגד, המרווח הבנקאי, שולי הרווחה שגוזר על הבנק מכל הלוואה, לא השתנו כמעט בכלל. במילים אחרות: התחרות לא גרמה לבנקים 'לספוג' פגיעה ברווחים על מנת למשוך אליהן לקוחות.
