״המאבק המעמדי בישראל מתחיל לקבל מאפיינים של מלחמת דורות״, אומר פרופ׳ דני גוטוויין, היסטוריון כלכלי חברתי מאוניברסיטת חיפה. ״במצב הכלכלי הקיים, הפתרונות שעולים הם בעלי אופי דרוויניסטי, אחד על חשבון השני״.

בישראל יש כיום כ-135 אלף מובטלים בני 34-18. הם מהווים 40% מכלל המובטלים במדינה. רובם מחפשים עבודה ולא מוצאים. הנתונים האלה נחשפו השבוע לראשונה ב"דבר", על בסיס סקר שערכה הלמ״ס. האבטלה בישראל גבוהה מזה שנים ארוכות, והצעירים הם מרכיב מכריע בה.

״אבטלת צעירים היא חלק ממגמה בחברה הישראלית״, אומר גוטוויין. ״מרכיב נוסף זה מאבק המתמחים, שהוא בעיקרו מאבק דורי. מהלך נוסף, וחזק אפילו יותר, זה המאבק של החיילים להעלאת שכרם. יש המון פרסומים על זה ברשתות. הממשלה לא מעלה לחיילים את השכר לעומת תוספת הרמטכ״ל לפנסיות.

״אם אתה לוקח את שלושת המאפיינים האלה של אבטלה כמאפיין דורי, מתמחים וחיילים, אתה מתחיל לזהות תופעה שבעצם לא הכרנו. המחאה ב-2011 שהתמקדה בצעירים שמתקשים לשלם על דיור, מתפשטת לתחומים נוספים כמו שוק העבודה ואבטלה״.

למה המצוקה של הצעירים הופכת למאבק דורי?
״מכיוון שאנחנו חיים במשטר דרוויניסטי. כל הגילויים האלה מקבלים מיד אופי של ׳סלקו את הקשישים׳. הדור הוותיק נתפס כבעיה. הפתרון אף פעם לא נתפס כמתן הטבות לצעירים, אלא תמיד על חשבון מישהו. השיח הדורי בישראל, שמתנהל בתוך הקשר ניאו ליברלי, לובש מיד צורה של מאבק בין הדורות״.

יש האומרים: "זה דור מפונק".
״נכון. זה מוסיף לתמונה הדורית של המילניאלז בעיני הדור המבוגר יותר. מדינת הרווחה ביטלה את המתח הדורי. הרעיון הוא לדאוג לכל אזרח מהעריסה ועד הקבר. המתח הדורי שמתחיל להתהוות בישראל הוא הפנמה של ביטול מדינת הרווחה.

״הרס מדינת הרווחה בישראל יוצר מציאות של או-או. התופעה הזו היא הנשק הגדול ביותר של הימין, משום שזה מאפשר לשסות אוכלוסייה אחת באחרת, וזה מונע מלהגיד את הדבר הכי פשוט: לדאוג לכולם״.

אז הצעירים לא יותר מפונקים?
״מה שנראה לדור הוותיק כפינוק של דור ה-Y, הוא חוקי כלכלה שונים ממה שהכיר הדור הוותיק. הדור הצעיר לא מכיר את מדינת הרווחה, וחי בתנאים של מאבק הישרדותי נצחי.

״אם מותר לפטר אותי תוך חמש דקות, אז גם לי מותר ללכת תוך חמש דקות. אם לי, כעובד, אין שום ביטחון תעסוקתי, אז אני גם לא חייב כלום לאף אחד. ואם אני לא חייב לאף אחד כלום במקום העבודה, זה הולך גם למקומות אחרים. דור ה-Y הוא תוצר מושלם של הכלכלה הניאו ליברלית.

״דור האיקס גדל בתנאים של ביטחון. זו היתה החוויה המרכזית של בני ה-60 פלוס. הדור שלי גדל בידיעה שאתה הולך לצבא, אחר כך ללמוד או לעבוד, יש סדר דברים, בסוף משהו יסתדר. זה מאוד משנה מאיפה באת. יש שכבות יותר מבוססות ופחות, אבל בגדול זה היה ההסדר״.

"הם כל הזמן מוציאים את כל מה שהם מרוויחים"

כועסים על הצעירים שהם לא חוסכים כסף.
״הניאו ליברליזם יצר דור שחי באי ביטחון מתמיד. הדיבור על ה'פינוק' כביכול של דור ה-Y זו היכולת של הניאו ליברליזם להתמודד עם הסתירה שלו עצמו. אם אתה משלם משכורות נמוכות ואם אין ביטחון תעסוקתי, אז אנשים גם לא יקנו. זו בעיה ברמה הכלכלית. לכן, בעצם, צריך לשים לב שהנושא של הפינוק זה משהו שנועד להוצאת כספים מתמדת ואי חיסכון.

״התבנית התרבותית שמהונדסת על ידי תרבות הצריכה מייצרת בני אדם שאין להם ביטחון תעסוקתי ואין להם חסכונות, ומייצרים להם מצב שהם בעצם כל הזמן מוציאים את כל מה שהם מרוויחים.

״בעיני הדור היותר מבוגר אתה אמור לחסוך, לא להוציא את הכסף. אי הביטחון גורם לזה שגרים בשכירות. הצריכה המתמדת של מוצרים ושל אופנה, זה מנגנון שכל הזמן מטופח. אם אתה חי את החיים של הרגע, אתה כל הזמן צריך להוציא.

"מה שנקרא 'פינוק' בפי הדור הקודם הוא ההיגיון הניאו ליברלי שיוצר מצד אחד אי ביטחון תעסוקתי וכלכלי, ומצד שני סוחט מהאנשים את כל מה שהם מרוויחים, ועל ידי זה מוסיף להתקיים״.

יבוא הדור המבוגר ויגיד "תחסכו, אל תשתתפו במרוץ הצרכני".
״בחברה שמחצינה כל כך ערכים חיצוניים, אם תיראה לא עדכני זה יקטין את הסיכויים שלך להתקדם. אם לא תהיה לבוש בקוד הנכון, אף אחד לא יסתכל עליך, תיראה לא שייך. וכדי להיראות שייך אתה צריך כל הזמן להתעדכן. אני רואה בזה מנגנון כלכלי שבו התרבות סוחטת את ההכנסה שלך עד הסוף.

"אתה לא שומע צעירים נאבקים עכשיו על חיסול אגרות החוב המיועדות – הביטוח של המדינה לפנסיות. זה נתפס עניין של קשישים. למרות שבאופן מהותי זה עסק של הצעירים, להם לא תהיה פנסיה מובטחת. כך בדיוק פועל המנגנון הזה״.

"אצלנו יש שחיקה מוחלטת של תכנון העתיד"

במדינות הרווחה התרבות הזו ממותנת?
״במדינות הרווחה לבני אדם יש אופק. אתה יודע שיש לך דיור ציבורי, פנסיה, שהילדים שלך ילכו למערכת חינוך ציבורית טובה. זה אחרת. אצלנו יש שחיקה מוחלטת של תכנון העתיד לרבות הצעירים. זאת המלחמה של הדור שמבין שלא מתכוונים להשאיר לו כלום. הוא מייחס את זה לדור המבוגר ומתקשה לפרש את זה כחלק מהשיטה״.

בעולם יש תופעות דומות?
״בארה״ב זה בא לידי ביטוי בשכר הלימוד. יש שם צרה צרורה של סטודנטים שלוקחים הלוואות מאוד גדולת ומשלמים אותן לאורך שנים. בעבר, החזירו את ההלוואה כשהתחילו לעבוד, והיום אנשים מסיימים את הקולג׳ ולא מסוגלים להחזיר את ההלוואות. שכר הלימוד הולך וגדל, ושכרם של העובדים הולך וקטן. הפער נהיה בלתי אפשרי.

״לפי האנתרופלוג דיוויד גרייבר, חוקר חשוב בארה״ב, האלמנט הדורי הזה הוביל את מחאת 'אוקיופיי וולט סטריט'. מחאה של אנשים צעירים שהסתכלו על חוסר הסיכוי שהם חשופים לו. הרעיון הזה מופיע יפה מאוד גם בתופעה של ברני סנדרס.

״סנדרס לקח את המצוקה הדורית והפך אותה לאלמנט נוכח בתכנית הכלכלית הסוציאל דמוקרטית שלו. זה קורה בניגוד לישראל. כאן המרכיב הדורי הופך למאבק דרוויניסטי. סנדרס שאב את הכוח של הצעירים האלה, ושילב אותו במהלך הרבה יותר רחב של תיקון כללי של מדינת הרווחה האמריקאית – משכר המינימום ועד פנסיה. סנדרס הציע לצעירים במקום מלחמת הישרדות את שינוי הסדר הקיים".

והצעירים הצביעו לו?
״כן. צעירים בוגרי קולג׳ מאוד תמכו בו. הקהילה השחורה לעומת זאת תמכה בו בשיעורים נמוכים יותר״.

"לגור אצל ההורים זו מלכודת, לא חיים"

הדור הוותיק שיש לו פנסיה וחלקו מחזיק דירות להשקעה, הוא בעצם ההורים של אותם צעירים שלא עובדים ומשלמים הון תועפות על שכר דירה. המתח הזה מתקיים בתוך המשפחה. מצד שני, ההורים נותנים רשת ביטחון לילדיהם.
״זה שילדים יכולים לחזור הביתה להורים שלהם זה לא רשת ביטחון. אדם בן 30 שהולך לגור אצל ההורים שלו, לא הייתי מגדיר את זה רשת ביטחון. זו יותר מלכודת של משהו. אדם בן 30 רוצה לחיות אצל ההורים שלו? אתה יכול להגיד שהוא מקבל שכר דירה ואוכל וכד׳, זה נכון. אבל זה חיים? זה מה שרוצים?״

התופעה הזו נכונה יותר למעמד הגבוה?
״ההורים במעמד הסוציו אקונומי הגבוה יותר יכולים לעזור יותר. אבל השחיקה נכונה לכל המעמדות״.

"האבטלה היא שדה מאוד פורה לאנטי מערכתיות"

גוטוויין נותן שם לתופעה של חפיפה בין צעירים למעמד הפגיע יותר – פרקריאט. זה מושג שחדר לתודעה ב-2011, עם פרסום ספרו של הכלכלן גיא סטנדינג: "המעמד החדש המסוכן" (The Precariat: The New Dangerous Class). המושג הוא הלחם של המילים מעמד פועלים בלתי יציב, והוא מתאר את דור העובדים הפגיע, שעלה לכותרות בין היתר אחרי המשבר העולמי של 2008.

״יש את התיאוריה של סטנדינג על הפרקריאט", מסביר גוטוויין, "אנחנו מדברים על שינוי דרמטי בהבנייה החברתית. מה שהיה פעם מעמד העובדים המסודר, עם הפנסיות, הביטחון תעסוקתי וכד׳, קורס.

״השחיקה של עולם העבודה, התפיסות הכלכליות והתרבות יוצרות עולם חדש שנקרא הפרקריאט. הצעירים בישראל הופכים להיות הפרקריאט. המעמד המסוכן, שהולך ומסתכן, ורואה את המבוגרים ולא אוהב אותם. זה בקלות יכול להפוך לטראמפיזם, וזה בקלות כבר הפך בצרפת ללה-פן. אבל זה גם יכול להפוך לסנדרס וביידן בארה״ב.

״תחושת הנואשות הזו של היעדר תקווה היא פוטנציאל פוליטי – פופוליסטי, פרו פשיסטי, או סוציאל דמוקרטי. בכל מקום בעולם זה מקבל צורה אחרת, ותלוי בכוחות הפוליטיים שפועלים בו. בישראל יש למפלגות השמאל עיוורון עצום לעניין, וזה מסוכן מאוד״.

איך אתה תוחם את הפרקיריאט?
״הפרקריאט הוא רב דורי. גם נהגי משאיות שלא יודעים מה יהיה מחר יכולים להיות שם. אבל כעקרון יש חפיפה בין הפרקריאט לאותם 40% מובטלים צעירים עד גיל 34. זה כל אותם אנשים שבבוקר הם שליחים של וולט, בערב ממלצרים ומרוויחים גרוש מפה וגרוש משם. הם יודעים שבסוף הם ייצאו לפנסיה, אבל לא יודעים מה יהיה להם, כי אף אחד לא יודע מה הבורסה תעשה״.

והמעמד הזה ישנה את המערכות הפוליטיות בשנים הבאות?
״יש כאן שכבה דורית שחווה אי שביעות רצון, וזה יכול להיות מתורגם לפעולה פוליטית. האבטלה היא שדה מאוד פורה לאנטי מערכתיות. הימין הכלכלי בישראל מתרגם את זה לאיבה למדינת הרווחה, לאיגודי עובדים, לפנסיה תקציבית, והבעיה שמפלגות השמאל לא עושות עם זה כלום״.

"בעיוורון של השמאל טמונה סכנה מרחיקת לכת״

מרצ והעבודה הן חלק מממשלה שמובילה כיום תקציב שמרני ורפורמות ניאו ליברליות.
״העובדה שהמפלגות בישראל, שמחויבות כך או אחרת לאיזה סדר יום סוציאל דמוקרטי, לא מציבות שום אלטרנטיבה, היא מסוכנת. כי זו חוויה של אין מוצא.

״אפשר לדבר על שכר חיילים כן או לא, אבל אין קול שאומר: ׳אתם יודעים מה, ניתן גם פנסיות תקציביות, וניתן גם לצעירים׳. זו התפיסה של הרחבה תקציבית. או הצעה של 'בייסיק אינקם', הכנסה בסיסית, למשל.

״כל ההתפתחות של ממשלת השינוי היא התפתחות מאוד ליברמנית. ליברמן ביטל את החל״תים. זה דרמטי. זה יצר מציאות של אי בטחון. אפשר להתווכח אם היה צריך או לא היה צריך מנגנון של חל״ת, אבל ברור לגמרי שלהשאיר אנשים בלי שום ביטחון תעסוקתי זה פטנט רע. 8% מובטלים בישראל אומר שאין גם מספיק משרות. הממשלה לא מציעה משרות טובות יותר לצעירים.

״העובדה היא שהממשלה, ומפלגות השמאל הסוציאל דמוקרטיות בתוכה, מנהיגות מדיניות של חוסר ביטחון כלכלי. יש עיוורון. הממשלה פועלת באופן תאצ׳ריסטי על ידי ליברמן, זה ברור, אבל יש עיוורון של מפלגות השמאל לחשיפה בין הפרקריאט לדור הצעיר.

״מפלגות השמאל לא מבינות שהן יכולות להיות כתובת לצעירים. הם יכולים ללכת לימין ולימין העמוק מתוך תיעוב של כל הסדר הישן. והם יכולים ללכת לכיוון של שינוי טוטאלי, כמו בארה״ב. מפלגות השמאל כיום דוחפות את הצעירים לימין הפופוליסטי כשהן לא מציעות להם אף חלופה״.

למה השמאל מנהל מאבק לצמצום הפגעים, אבל לא מציב אלטרנטיבה קוהרנטית למדיניות הכלכלית?
״כי הוא מפחד לפגוע במצביעיו המבוססים. שזה גם דורי. מצביעי העבודה ומרצ יותר מבוגרים ומבוססים. המלכוד הדורי הזה מוביל את מפלגות השמאל לפעולה נגד הצעירים״.

גוטוויין מזהה בסנדרס כיוון שהשמאל הישראלי יכול ללכת בו: ״סנדרס עשה פוליטיזציה של הלכי רוח קיימים. גם אצלנו יש הלכי רוח. אבל אין בישראל פוליטיקה שיודעת להגדיר את המהות המטריאלית שלהם, ולהפוך אותם לתוכנית פוליטית.

״סנדרס דוחף את המפלגה הדמוקרטית בארה״ב למקום שביידן נמצא בו עכשיו, לכיוון הסוציאל דמוקרטי. ביידן מביא גם דברים משלו כמובן, אבל הוא יכול לעשות את זה בזכות סנדרס. הוא תומך בשוויון כלכלי, בחיזוק האדם העובד ובצמיחה דרך עבודה מאורגנת.

״זה מה שכל מפלגות השמאל בעולם עושות. בישראל השמאל לא עושה את זה ונגרר אחרי ליברמן. הימין יודע ליהנות מהמצב של חוסר היציבות ולתעל אותה למטרותיו. לכן בעיוורון של השמאל טמונה סכנה מרחיקת לכת״.

היה מצב דומה בהיסטוריה למצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו?
״מהפך 77' גם הוא היה מהפך של צעירים. הצעירים ילידי הארץ לא הצביעו למערך. בגין קיבל הרבה מאוד קולות של יוצאי עדות המזרח ושל צעירים ילידי הארץ״.

למה?
״מאותה סיבה. המיתון פגע באנשים שהיו צריכים להיכנס לשוק העבודה. מפא״י לא נתנה להם מענה, והמהפך ב-77' לבש היבט דורי מובהק״.