דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי כ"ו בכסלו תשפ"ב 30.11.21
21°תל אביב
  • 14°ירושלים
  • 21°תל אביב
  • 19°חיפה
  • 21°אשדוד
  • 18°באר שבע
  • 19°אילת
  • 20°טבריה
  • 13°צפת
  • 20°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
יום הזיכרון לרצח רבין תשפ״ב

יצחק, אחי

רחל יעקב-רבין. "ההורים תמיד הראו לנו דרך התנהגותם שסיפוק אמיתי מגיע מעזרה לאחרים" (צילום: אוריאל לוי)

26 שנה לרצח יצחק רבין | פגישה עם אחותו רחל (96) בביתה קיבוץ מנרה | על שורשים, אהבת אח, הסתה ופצע מדמם 

אוריאל לוי

מהֹר ההר עליו בנתה את ביתה הקיבוצי, מתבוננת רחל רבין (96) בנוף במבט של געגוע. "בכפרים הלבנונים האלה", היא נזכרת, "היו לנו הרבה חברים. מדי יום היינו יורדים אליהם להביא לקיבוץ מים ואוכל. היו יחסי שכנות. הם אפילו השתתפו במסיבות שלנו".

ממרומי גילה היא נזכרת בפרקים שונים בסיפור חייה, הרקום בהיסטוריה של מנרה – היישוב העברי הראשון ברכס נפתלי, שהיא הייתה בין מייסדיו. "אני כאן על ההר כבר 78 שנים". פרקי חיים בהם המים מכפרי הלבנון הרוו את צימאונה, ופרקי מלחמה בהם חדרו מחבלים לקיבוץ ופגזים נפלו בשטחו; ימים של אבק ואוהלים; ושנים יפות של גמלאות מול נוף עוצר נשימה. 

יצחק רבין ואחותו רחל. "הוא תמיד שמר עלי ודאג לי, אני כמעט ולא זוכרת את עצמי בלעדיו" (צילום: אלבום פרטי)

העברית שלה זכה, הדיבור האיטי מזכיר את זה של אחיה, יצחק. סיפור חייה החלוצי עגול ושלם, עומד בפני עצמו, אך פצע עמוק מדמם בליבה, מאז אותם מוצאי שבת לפני 26 שנה.

הבית, שורשים

"בבית בו גדלתי לא דיברו על ערכים במילים גבוהות, אבל המסרים היו ברורים", היא מספרת. "הורי היו דוגמה חיה לנתינה ודאגה לזולת. המסר היה שעובדים בשביל הפרנסה, וכל הפעילות הציבורית נעשית בהתנדבות לאחר העבודה. הורי היו ממייסדי 'ההגנה', פעילים בוועדי עובדים בהסתדרות, ועסוקים בענייני הציבור מעל לראש, אבל תמיד רק לאחר שעות העבודה.

"לפעמים חושבים שזו בדיחה שההורים שלנו הכירו בהגנה, אבל זה אמיתי", אומרת רחל וחיוך על שפתיה. האם, רוזה כהן, הגיעה ארצה "רק במטרה להימלט מרוסיה, היא עלתה על האניה הראשונה שיצאה מהנמל". בארץ השתלבה במהירות בין החלוצים. היא הצטרפה לקבוצת כנרת, וכשחלתה בקדחת עברה לירושלים לגור אצל דודה. כשפרצו פרעות תר"פ (אפריל 1920) "היא הזדעזעה", מספרת רחל, "אמרה לעצמה: 'היתכן שגם במולדתנו פורעים ביהודים?' ובלי לשאול אף אחד אצה לעזור לפצועים בעיר העתיקה. בלי לדעת את השפה, בלי לתאם זאת עם אף אחד. פעלה מהבטן".

יצחק ורחל עם אביהם נחמיה רבין. "לאחר שיצחק נסע לכהן כשגריר בוושינגטון אבא עבר לגור פה במנרה, הוא מאוד אהב את הקיבוץ"  (צילום: ויקיפדיה)

בשער יפו פגשה את נחמיה רבין, חייל משוחרר מהגדוד העברי, שהסתנן באמבולנס לעיר העתיקה כדי לסייע לתושבים להתגונן. נחמיה, האב, נולד גם הוא ברוסיה, אך בגיל 18 היגר לארה"ב. "בשיקגו הוא עבד כחייט במפעל לבגדים", מספרת רחל, "תמיד סיפר שנתנו לו לעבוד על מכונת תפירה חשמלית, בעבודה שנחשבה פשוטה, אך כל מה שתפר יצא עקום". לארץ עלה בהזמנת פנחס רוטנברג, אצלו עבד בבניית תחנת החשמל בנהריים. "בעקבות הפרעות בירושלים נחמיה החליט להישאר בארץ, הוא חש שיש לו מה לתרום".

במשך כל הקריירה המקצועית שלו הוא עבד בחברת החשמל, היה חבר בוועד העובדים, ופעיל בארגון ההגנה. במסגרת עבודתו כמפקח הטלפוניה באזור הצפון, עבר לחיפה, שם פגש שוב את רוזה, שהייתה ממייסדות ההגנה בעיר. הם נישאו ורוזה נכנסה להריון. "לפני הלידה", מספרת רחל, "היא ננשכה על ידי כלב, ונזקקה לטיפול רפואי. היא עברה לגור לכמה חודשים בירושלים אצל דודה, ושם יצחק נולד". 

מהארון היא מוציאה גזיר עיתון ישן ובו מודעה. היא מקריאה: "מועצת פועלי חיפה מברכת את החברים רוזה ונחמיה להוולד להם בכור יהי רצון שיגדל להיות לוחם בישראל." (מודגש במרקר).

"כעבור שלוש שנים, ב-1925, נולדתי אני ועברנו לתל אביב", מספרת רחל, וכשהיא נזכרת בילדותם בתל אביב, היא מדגישה את האווירה בבית. "דבר לא היה חסר, אבל לא היו שום דברי מותרות. ההורים תמיד הראו לנו דרך התנהגותם שסיפוק אמיתי מגיע מעזרה לאחרים. שום דבר גדול לא נעשה על ידי אדם אחד, עובדים בצוותא. המסר שלהם תמיד היה שאם אתה חושב שצריך לעשות משהו, פשוט תעשה, אל תחכה שמישהו אחר יעשה. החלום של הורינו היה שנגשים את האידאלים האלה בקיבוץ. שניישב את הארץ ונקים קיבוצים. 

"אמא שלי הייתה לוחמת אמיצה. האישה הראשונה והיחידה בהיסטוריה של 'ההגנה' שמונתה להיות מפקדת עיר. תמיד חושבים ששמרתי על שם משפחתי בגלל יצחק, אבל האמת היא שעשיתי זאת בהשפעת אמי".

האם נפטרה בגיל 47. "רצו לקבור אותה בטרומפלדור, בית הקברות למיוחסים. אבא שלי לא הסכים. הוא הזכיר לנכבדים שהיא אמרה פעם שלא רק שמפלים את האנשים בחייהם, גם במותם מפלים אותם. לכן היא קבורה בנחלת יצחק".

כשאמם נפטרה, רחל היתה בת 12 ויצחק בן 15. "הוא מיהר להגיע מכדורי", היא מספרת, "זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שראיתי אותו ממרר בבכי. היה ביניהם קשר מיוחד מאוד. נותרנו יתומים מאם. עננת היתמות ליוותה אותנו שנים רבות".

יצחק, האח המגן

"אהבתי אותו מאוד", היא אומרת בפשטות על אחיה. "אני זוכרת שבילדות הייתי מנשקת אותו בלי סוף וזה היה מרגיז אותו, אז הוא היה אומר להורים: 'תגידו לה שתפסיק, אחרת אאלץ להכות אותה'. מגיל צעיר נותרנו לבד בבית ויצחק תמיד שמר עלי. הוא ממש דאג לי יפה. אם ילדים אומרים אחד לשני 'אני אגיד אותך לאבא', אז אני הייתי אומרת: 'אני אגיד ליצחק'. הוא תמיד שמר עלי ודאג לי, אני כמעט ולא זוכרת את עצמי בלעדיו. נסחבתי אחריו לחברים שלו, והוא אף פעם לא גירש אותי. היה לי את הביטחון הזה שהוא איתי, הוא דואג לי, זה משהו חזק שנצרב בילדות והמשיך איתי כל השנים. 

"פעם באיזה ראיון שעשו איתו ברדיו שאלו אותו על הילדות, והוא דיבר על תחושת הבדידות שחווה בבית לפני שיצא לכדורי, לפני שאמא נפטרה. אמרתי לו שזה נורא משונה, 'אתה מדגיש את הרגשת הבדידות, ואני אף פעם לא הרגשתי בדידות'. ניסינו להבין למה זה כך ומהר מאוד הבנו. לי היה אותו, וכנראה אני לא יכולתי לספק לו מה שהוא סיפק לי. פתאום הבנתי כמה ביטחון הוא נתן לי לאורך השנים.

יצחק ורחל בוועידת הקיבוץ המאוחד, 1976. "כשהוא אמר לי שהוא נבחר לשמש כשגריר בוושינגטון, אמרתי לו: 'אבל מה תעשה בכל הקוקטיילים האלה? זה לא בשבילך'" (צילום: אלבום פרטי)

"הרגשתי שהוא שומר עלי גם כשהיינו במרחק אלפי קילומטרים. מי שחי במקום כמו מנרה חווה על בשרו את ההחלטות של הדרגים הבכירים. להחלטות הפוליטיות והביטחוניות יש תרגום בחיי היומיום. וכל הזמן שיצחק היה בין מקבלי ההחלטות הייתי שקטה. ידעתי שהוא שקול, סמכתי עליו".

יצחק השקט והמופנם שיתף את אחותו גם בסודות. "יום אחד הוא בא לבקר אותי בבית הספר. היו לו נעלים אדומות, שונות מהנעלים השחורות שתמיד נעל. שאלתי אותו: 'איזה נעליים יש לך?' הוא אומר לי: 'חדרתי ללבנון'. אני אומרת: 'מה?!' והוא אומר: 'אבל אסור לך לגלות לאף אחד'". 

רבין היה, כידוע, מראשוני הפלמ"ח. בתחילת הדרך (1941) פעל הפלמ"ח תחת הבריטים, נגד תשתיות של משטר וישי בלבנון. רבין נשלח לחדור ללבנון ולנתק קווי טלפון בין בינת ג'בייל לצור ולמרג' עיון. "בגלל שהוא היה הצעיר שבחבורה", מספרת רחל, "הוא שטיפס על עמודי הטלפון וחתך את הקווים". 

"יצחק ואני התחתנו בהפרש של שלושה ימים. זה היה בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, ניצלנו את ההפוגה בקרבות כדי לערוך חתונות. קודם הייתה החתונה שלי ושל רפי, בה נכחו ההורים של רפי ואבא שלי, יצחק לא הצליח להגיע. לאחר שלושה ימים היתה חתונתם של יצחק ולאה בה נערכה מסיבה". 

יצחק, פרס נובל

במשך השנים הקפיד יצחק לעדכן את אחותו במה שניתן. "כשהוא אמר לי שהוא נבחר לשמש כשגריר בוושינגטון, אמרתי לו: 'אבל מה תעשה בכל הקוקטיילים האלה? זה לא בשבילך'. הוא השיב לי: 'אם את חושבת שכל מה שעושים בשגרירות זה קוקטיילים, אז את לא יודעת כלום'. אני באמת לא ידעתי, מאיפה אני אמורה לדעת?" 

יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת בטקס קבלת פרס הנובל. "הבטתי בו שם נבוך, סמוק וגאה וחשבתי לעצמי כמה גאים היו הורינו אילו ידעו שבנם יגיע למעמד הזה" (צילום: לע"מ)

הוא הזמין אותה לבקר אותו בוושינגטון. "ממש לחץ שנבוא", היא זוכרת, "ניסיתי להסביר לו שזה מסובך ויקר, אבל הוא התעקש. היה אומר: 'תבואו, אני אטפל בכל העלויות'. כשהגענו לוושינגטון הוא הראה לנו את כל מה שצריך לראות. אמרתי לו: 'יצחק, אם לא תמצא עבודה, תמיד תוכל לעבוד כמדריך טיולים. אתה מדריך נפלא'.

"התרגשתי מאוד שהוא הזמין אותי לאוסלו, לטקס פרס נובל. הבטתי בו שם נבוך, סמוק וגאה וחשבתי לעצמי כמה גאים היו הורינו אילו ידעו שבנם יגיע למעמד הזה. ניגשתי אליו והודיתי לו מכל ליבי שהזמין אותי. אמרתי שזה לא ברור מאליו, והוא בשלו: 'את אחותי רחל, זה ברור לי מאליו'".

מנרה, הר הטרשים

"אני פה מהיום הראשון, ינואר 1943. הר טרשים קרח. קור שחודר לעצמות. כמה אוהלים. הקבוצה המקורית שלי בנוער העובד הלכה להקים את קיבוץ רביבים. עברתי לקבוצה אחרת ויצאנו להכשרה בכפר גלעדי. יום אחד אמרו לנו שקק"ל רכשה אדמות על הר מנרה ומחפשים גרעין שיתיישב שם. אמרנו: אנחנו! אנחנו כבר כאן ורק מצפים שישלחו אותנו להתיישבות.

ימים ראשונים במנרה. "יום אחד אמרו לנו שקק"ל רכשה אדמות על הר מנרה ומחפשים גרעין שיתיישב שם. אמרנו: אנחנו!" (צילום: אלבום פרטי)

"עוד לפני שעלינו לקרקע הכשירו אותי כאלחוטאית. למדנו להפעיל את שדר הרדיו ולשדר במורס. היינו שני אלחוטאים. זה היה סודי, יתר החברים לא ידעו שאני אשת הקשר. האלחוטאי השני הועבר לאניית מעפילים כך שנותרתי היחידה. התגוררתי בצריף ששימש כמחסן הבגדים של הקיבוץ. באחד הקירות של הצריף הזה הייתי מחביאה את המזוודה של משדר הרדיו, כדי שהבריטים לא ימצאו. 

"זה קירקע אותי למנרה. הייתי חייבת להיות פה כל הזמן. באותם ימים לא היה פה מספיק מקום לכל הגרעין המיישב, אז היו עולים לפה בתורות, כל פעם כמה חברים מגיעים לשבועיים, ויתר הזמן היו יושבים בכפר גלעדי. אני נאלצתי להישאר פה ברצף כל הזמן. זה נורא הפריע לחברים. קינאו בי: 'למה היא אף פעם לא מתחלפת'. אסור היה לי לגלות להם את הסיבה".

כבר בראשית הדרך צירפו להם קבוצה של עליית הנוער מכפר גלעדי, אחד מהמצטרפים לחבורה היה רפי יעקב, לימים אישה של רחל. הוא הספיק לברוח מגרמניה ב-39' ועלה עם עליית הנוער לכפר גלעדי. הם נישאו, כאמור, בהפוגה של מלחמת השחרור, כששניהם מגויסים להגנה וחיים בקיבוץ שהפך למוצב קדמי.

בתים ראשונים במנרה, 1948. "פעם בשבוע היינו הולכים להתקלח בכפר גלעדי. הדרך חזרה ארכה כשעתיים בהליכה, עם זיעה ואבק. היינו חוזרות מהמקלחת מלוכלכות יותר משיצאנו" (צילום: אלבום פרטי)

החיים במנרה המבודדת היו קשים. כביש לא היה, רק שביל רועים צר היורד לכפר הערבי אל-חלסה, שעל חורבותיו הקימו בהמשך את קרית שמונה. "את המים היינו מביאים בחביות מהכפרים הלבנונים הסמוכים. מים שהספיקו רק לבישול. פעם בשבוע היינו הולכים להתקלח בכפר גלעדי. הדרך חזרה ארכה כשעתיים בהליכה, עם זיעה ואבק. היינו חוזרות מהמקלחת מלוכלכות יותר משיצאנו. 

מנרה ב-1955. רישום שתלוי בדירתה. "אני אומרת: 'אם אני מאמינה שיהודים צריכים לחיות על הר הטרשים הזה, אז למה שלא אחיה פה אני'" (צילום: אלבום פרטי)

"לקח עשר שנים עד שצינור המים הגיע אלינו, ורק כשהוא הגיע יכולנו לנטוע מטעים כמו שצריך. אבל מה שהיה לי קשה זה לא התנאים הפיזיים, היה לי קשה עם העזיבות. כל הזמן עזבו אותנו וזה עשה אותי עצובה. אני זוכרת חברה שסיפרה לי שהחליטה לעזוב, אמרתי לה: 'את נוטשת אותי כאן?', היא אמרה: 'אני לא נוטשת, תבואי איתי'. אבל בחרתי להישאר. רפי רצה לעזוב, הוא הציע כמה פעמים שנעבור לקיבוץ אחר. סרבתי. אני אוהבת את המקום, ואני מאמינה גדולה בציונות. אני אומרת: 'אם אני מאמינה שיהודים צריכים לחיות על הר הטרשים הזה, אז למה שלא אחיה פה אני'".

מפעל חייה, חינוך

היא תפסה תפקידי הנהגה בקיבוץ כבר מראשית הדרך, וכיהנה חמש פעמים כמזכירה. אך מפעל חייה הוא חינוך. תחילה עבדה כגננת עם ילדי הקיבוץ הראשונים. בהמשך הייתה המורה של הכיתה הראשונה. כשהילדים הגיעו לכיתה י', עברו תלמידיה לגור בכפר סאלד. כשהכיתה השנייה הגיעה לגיל התיכון ייסדה את בית הספר האזורי "הר וגיא". "התלמידים בחרו את השם לבית הספר".

בדומה לאמה, שהקימה את בית הספר האזורי בגבעת השלושה, לאחר שיצחק סיים את בית הספר היסודי, גם רחל חשה צורך להקים בית ספר אזורי. "מנרה תמיד הייתה קיבוץ קטן. בגלל הריחוק לא הצלחנו להיהפך לקיבוץ גדול. היו לנו מעט תלמידים בכיתה. הרגשתי שמוכרחים לפתוח בית ספר אזורי, גם אם זה נגד את דרכו החינוכית של 'הקיבוץ המאוחד', שדגל בכך שבכל קיבוץ יהיה בית-ספר. 

רחל עסקה ועוסקת עד היום בחינוך. כשביקשו לשלוח אותה לכנסת, אמרה: "תעזבו אותי, את זה אני משאירה לאחי" (צילום: אלבום פרטי)

"פניתי לקיבוצים השכנים מ'הקיבוץ המאוחד', ויחד ענינו על הצרכים זה של זה. לקיבוץ הגושרים היו הרבה בני נוער, אבל חסרו מורים. אצלנו היו הרבה מורים ומעט תלמידים. לדפנה היו כיתות ריקות, כי עם השנים נולדו שם פחות ילדים. אז פתחנו את בית הספר בדפנה, ואני נכנסתי ללמד ביולוגיה ובהמשך לנהל את בית הספר".

היא מילאה תפקידי הנהגה גם ב'קיבוץ המאוחד', ומנהיגי התנועה בקשו לשלוח אותה לכנסת. "אמרתי להם 'תעזבו אותי, את זה אני משאירה לאחי'". בהמשך (1981) מונתה להיות רכזת הפיקוח באגף לחינוך התיישבותי במשרד החינוך, המופקד על כל בתי הספר התיכוניים של ההתיישבות העובדת, וב-1994 מונתה ליושבת לוועד המנהל של עמותת המכללות האקדמיות לחינוך של התנועות הקיבוציות, מכללת אורנים וסמינר הקיבוצים.

הבנים, המלחמות

תרצה, הבת הבכורה, נולדה ב-1950. ארבע שניים לאחר מכן אימצו רפי ורחל את ביניה ג'דידי, ילד בן 6, שעלה עם משפחתו מפרס, התייתם מאביו, ואמו התגוררה עם אחיו הקטנים במעברת קדימה. לזוג נולדו עוד שני בנים: יפתח וגדי. 

רחל עם בנה התינוק גדי (צילום: אלבום פרטי)

ביניה, מספרת רחל,  "היה לוחם גיבור במלחמת ששת הימים ולאחר מכן יצא לקורס קצינים". לאחר שחרורו חזר למנרה, התקבל לחברות בקיבוץ, וריכז את ענף הפרדס. במלחמת יום הכיפורים פיקד על יחידה שלחמה בגולן ונהרג מאש ארטילריה. "קצין בעל ידע מקצועי וניסיון, קר רוח, בעל כושר מנהיגות ואהוב על הכל", כתב עליו שר הביטחון דאז משה דיין. "בכל הפעולות בהן השתתף ביצע את תפקידיו מעל ומעבר למקובל", ספד לו מפקדו מתן וילנאי. 

רחל עם הילדים: תרצה, יפתח וביניה. במלחמת יום הכיפורים ביניה נהרג ברמת הגולן, יפתח נפצע קשה בחווה הסינית (צילום: אלבום פרטי)

בגזרה הדרומית של המלחמה, יפתח, הבן השני,  נפצע באורח קשה בקרבות בחווה הסינית. "יפתח היה מפקד מחלקת טנקים ובקושי חילצו אותו מהתופת ההיא. הוא היה פצוע קשה מאוד: שבור ושרוף וקרוע. הוא שכב ארבעה חודשים וחצי בבית החולים. הוא נפצע כאשר חילץ צוות של טנק אחר. הוא היה בצריח וקיבל פגיעה ישירה ועף מהטנק. באותו מקום היו פזורים גופות ופצועים של מצרים ושלנו. ברטי אוחיון שהגיע לשם, עבר מאחד לאחד ושאל: 'אתה יהודי? יהודי?' כשהוא הגיע ליפתח, יפתח ענה: 'אני יהודי, אבל קשה להיות יהודי'. ברטי סחב אותו החוצה. בלילה ההוא, באותו מקום, נהרגו 122 מאנשינו".

אביה של רחל,  נחמיה, הצטרף למשפחת יעקב-רבין בערוב ימיו. "לאחר שיצחק נסע לכהן כשגריר בוושינגטון אבא עבר לגור פה במנרה, הוא מאוד אהב את הקיבוץ וביקש להיקבר פה".

השמאל והמצב

רפי יעקב נפטר לפני תשע שנים ורחל עדיין מתגוררת בדירה הקיבוצית הצנועה. בשתי הקומות שמעל חיים כמה מצאצאיה. ברבות השנים נולדו לה 11 נכדים ו-14 נינים ("שניים נוספים בדרך"). כששאלתי אותה לגילה היא הרימה ארבע אצבעות ואמרה: "זה מה שנותר לי לגיל 100 המיוחל". אמרתי: "נותרו לך עוד 24. היא השיבה שזה בסדר, היא מסתפקת ב-100, היא הספיקה הרבה בחייה והיא מסופקת.

עם בעלה רפי יעקב. "יצחק ואני התחתנו בהפרש של שלושה ימים. זה היה בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות" (צילום: אלבום פרטי)

בענייני אקטואליה היא מפגינה אופטימיות מהולה בביקורתיות. "בתקשורת תמיד מקצינים את הכל", היא אומרת, "מציגים את הדברים הרעים כי זה מה שמושך, אבל המצב בארץ טוב. יש לנו נוער נפלא". היא נוהגת להיפגש עם תלמידים בבתי ספר, תנועות נוער וחיילים. ומאמינה גדולה בנוער. 

על מצבו של השמאל היא מצרה. "השמאל איבד את דרכו. השמאל לא מביא את התכנים שהוא אמור להביא לקדמת הבמה, הוא בגד בערכי הסוציאליזם, ולכן הוא אינו אטרקטיבי".

הבריכה, ההסתה

רגע לפני הבחירות לכנסת העשירית, לפני 40 שנה, התראיין חבר מנרה לחדשות בטלוויזיה מתוך בריכת השחייה. כשנשאל למי יצביע, השיב 'למערך', ובעל כורחו הפך למושא לעג של ראש הממשלה, מנחם בגין: "קיבוצניק מתנשא שמדבר מתוך מדשאות בריכת השחייה כמו מיליונר אמריקאי". שאלתי על כך את רחל. היא חייכה ואמרה: "נו בוודאי, אתה לא רואה שאנחנו מיליונרים?" 

כיצד בניתם את הבריכה? "היינו נוסעים כל שבת במשאית, הורים וילדים, לבריכה בכפר גלעדי. הבנו שאנחנו מוכרחים לבנות פה בריכה, אבל כסף לא היה. פניתי לחברת החשמל וביקשתי מהם שיתרמו לנו. הם הסכימו לעזור, ודרשו שהבריכה תיקרא על שם אבא שלי, שהיה מראשוני העובדים בחברת החשמל.

רחל עם הנכד טל וולנטיין למרגלות מבני המגורים במנרה. "בגין לא ידע שבמנרה אין בכלל מדשאות רחבות" (צילום: אוריאל לוי)

"בגין לא ידע שהבריכה הזו נקראת על שם אבי, הוא גם לא ידע שבמנרה אין בכלל מדשאות רחבות. הטופוגרפיה ההררית לא אפשרה לנו להצמיח כרי דשא". במנרה יש בנייני קומות ואין בה מדשאות רחבות. "בקיבוצים אחרים יושבים עם הילדים על הדשא, ומי שעובר יכול להצטרף, או לפחות לומר שלום. אצלנו, כשרוצים לשוחח עם מישהו, צריך לבוא לביתו. הטופוגרפיה משפיעה על היחסים החברתיים".

הבריכה של מנרה יושבת על צוק עם נוף שלקוח מגלויה. היא נבנתה לפני 50 שנה אך עם השנים, בשל הזדקנות הקיבוץ, הוזנחה ונסגרה. רק בשנים האחרונות חזר הקיבוץ לצמוח, משפחות של בנים חזרו עם ילדיהם, ובקיץ האחרון נפתחה הבריכה המפורסמת לראשונה מזה שנים.

מוצאי השבת הנוראה

"היתה בינינו טלפתיה", מספרת רחל על הקשר עם אחיה. "פעם אחת הוא נפצע בתאונת אופנוע (בדצמבר 1945, בדרך להכנת פעולה לפיצוץ משטרת ג'נין), אני כבר הייתי במנרה. הדואר היה מגיע לכפר גלעדי והיה חבר שיורד כל יום עם פרדה להביא דואר. באותו בוקר אמרתי לחברה שיש לי הרגשה שמשהו קרה ליצחק. היא אמרה לי: 'תפסיקי, מה את מכניסה לך לראש דברים'. בצהריים אמרו לי שהחבר שמביא את הדואר מחפש אותי, ניגשתי אליו וישר שאלתי: 'מה קרה ליצחק?' ידעתי. 

מדף הספרים בדירתה של רחל. "השמאל איבד את דרכו" (צילום: אוריאל לוי)

"גם לפני הרצח פחדתי. חשבתי שלא שומרים עליו מספיק. שבועיים לפני הרצח, בסוכות, הקימו סוכה בבית התק"ם בתל אביב. ביקרתי שם במצב רוח רע. באו המזכירים של התנועה, ואני בדאגה אמרתי להם שהפקירו את דמו של יצחק. 'הרחוב משתולל', אמרתי, 'ולא עושים כלום, לא שומרים עליו כמו שצריך'. אמרתי להם שצריך לקחת חבר'ה, גברתנים, שאיפה שהוא נמצא גם הם יהיו. אמרו לי: 'יצחק לא מסכים'. אמרתי: 'מי שואל אותו בכלל. אתם לא רואים מה קורה?' שבועיים אחרי זה הוא נרצח".

בדירתה במנרה עם הנכד. "במוצאי שבת ישבנו פה בבית וצפינו בטלוויזיה. אמרתי לרפי: 'תראה איזה יופי, איך שהעצרת הצליחה'. ואז אמרו: 'עוד מעט הודעה מיוחדת'" (צילום: אוריאל לוי)

שאלתי מה זכור לה מפגישתם האחרונה. "היינו מדברים כל שבת", היא מספרת, "הוא היה חוזר מהטניס ומתקשר אלי. בגלל שידעתי שזו תהייה שבת עמוסה, התקשרתי אליו בשישי. הוא חשש שלא יבואו מפגינים לעצרת וניסיתי לעודד אותו. במוצאי שבת ישבנו פה בבית וצפינו בטלוויזיה. אמרתי לרפי: 'תראה איזה יופי, איך שהעצרת הצליחה'. ואז אמרו: 'עוד מעט הודעה מיוחדת'. חשבנו שזה קשור ללבנון, כי באותו יום שמענו הרבה פיצוצים. ואז הודיעו מה שהודיעו. אני תכף ניסיתי לעשות טלפונים לכל המספרים שהיו לי, אבל לא ענו. וכבר לא יכולתי, אז ביקשתי מרפי לנסות. הוא תפס את איתן הבר. איתן אמר לנו: 'תבואו מיד לאיכילוב'. בדרך שמענו ברדיו שהוא איננו".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
תגובות

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!