"לאלו שאין להם דבר/ לאלו שאין להם דבר". במילים אלו נפתח הלהיט החדש של סטרומאה, שיצא רק בשבוע שעבר (ב-15 בחודש) וכבר זכה ליותר משישה וחצי מיליוני צפיות ביוטיוב. השיר,  "בריאות", הראשון שלו שיוצא לאחר שלוש שנות שתיקה, מציג עובדים ועובדות במגוון מקצועות, במיוחד בתחום השירות, אנשים פשוטים, הנושאים בנטל הסיזיפי של החיים, ולומדים לרקוד בקצב השיר הסוחף. 

הקליפ מחמם הלב מזכיר בסגנונו את להיטיו הקודמים של סטרומאה (שם הבמה של היוצר הבלגי פול ואן-האבר, שיכול אותיות "מאסטרו"). הצבעים העזים והתנועה השמחה מחפים על שגרת חייהם האפורה של גיבורי מעמד הפועלים להם מוקדש הלהיט החדש, שכולו הצדעה לאדם העובד (והפעם רוקד).

סטרומאה שר (בתרגום חופשי):
 "רוזה, רוזה/ כשאנחנו עושים בלגן, את מנקה // ואתה אלברט, כשאנו שותים לשוכרה אתה אוסף את הכוסות/ סלין סלין, בטייר בטייר, אתן שלוקחות אפודות לחייט / ארלט ארלט, שאת המסיבות מעבירה בשירותים // אז אולי נחגוג למי שלא חוגג/ בואו נרים כוס לאלו שאין להם דבר/ לאלו שאין להם דבר // 

"איזה נימוסים טובים? למה שאעמיד פנים? / בכל מקרה, משלמים לה עבור זה, את חושבת שאת אמא שלי? / אחזור עוד שעה, שיהיה נקי, שנוכל לאכול על הרצפה, שלוש שעות אני מחכה / למען האמת, הם מייצרים אותן או מה? מזל שמדובר בשתי כוסות בלבד / תקראי לאחראי המשמרת ומהר, יש וסיימת לעצמך עכשיו את הקריירה// אז אולי נחגוג למי שלא חוגג…/ 

"תשפשפי, תשפשפי, עדיף שלא תשפשפי, אם את לא מכירה אותי/ תברישי, תברישי, תמיד תוכלי להבריש אם לא תכבדי אותי // אז אולי נחגוג למי שלא חוגג…/ טייס או אחות, נהג משאית או דיילת / אופה או דייג, נרים כוסית לאלופי השעות הגרועות ביותר / להורים צעירים שספגו בדמעות, לנדודי שינה מקצועיים/ וכל אלה שסובלים מכאב לב, שאין להם לב בחגיגות/ שאין להם לב לחגיגות // אז אולי נחגוג למי שלא חוגג…".

"אז אנחנו רוקדים"

פול ואן-האבר נולד לפני 36 שנה בבריסל, לאם בלגית ממוצא פלמי ואב רואנדי ממוצא טוטסי. כשהיה ילד, אביו נסע לבקר את משפחתו ברואנדה ונרצח שם ברצח העם נגד בני הטוטסי (1994). 

סטרומאה עסק במוזיקה כבר מילדותו, אך הפריצה הגדולה שלו הגיעה כשהיה בן 24 עם הלהיט Alors on danse (אז אנחנו רוקדים) – שיר ביקורתי נוקב על הריקנות במירוץ אחר הפרנסה, והפורקן במועדונים. 

גם בלהיט החדש, שמתפרסם בימים אלה 12 שנים מאוחר יותר, הנימה דומה. הריקודים שוב מושיעים את גיבורי מעמד הפועלים, אלא שבמקום ביקורת ופסימיות חברתית יש כאן הצדעה, שהולמת לאווירה באירופה בתחילת מגיפת הקורונה. אז הצדיעו ההמונים לצוותים הרפואיים. אצל סטרומאה ההצדעה היא לכל המעמד העובד.

"אף אחד לא יודע איך עושים אבא"

סטרומאה פרץ כמעט בן לילה, והפך לאחד האמנים המוכרים והשפיעים ביותר בזמננו, לפני שמונה שנים, עם צאת אלבומו השני Racine Carrée (שורש ריבועי). מחמאות מפרשני תרבות, מכירות אלבומים ומילארדי הצפיות להם זכו שירי האלבום מעידים כי זהו אחד האלבומים המצליחים והפופולריים ביותר במאה ה-21. 

השירים עוסקים בנושאים לא אופייניים לתרבות הפופ: מחלת הסרטן, איידס, נראות טרנסג'נדרית, השפעתם המזיקה של הרשתות החברתיות וגם היעדר אב. 

הלהיט "Papaoutai" (אבא, איפה אתה?) מדבר על גורלם של סטרומאה ואחיו שגדלו ללא אב. "כולם יודעים איך עושים ילדים", זועק סטרומאה בשיר, "אף אחד לא יודע איך עושים אבא".
מאז לא הוציא אלבום נוסף. 

"מוזיקה היא כמו תרופה" 

כשנשאל ב-2017 מתי יחזור לבמה, השיב סטרומאה לערוץ טלויזיה בלגי, כי הוא לא בטוח שיחזור. מלווה ברעייתו הסטייליסטית, קורלי ברבייה, הסביר כי אור הזרקורים לא עושה לו טוב, הוא סובל מהתקפי חרדה ולכן פועל כרגע רק באולפן. דבריו איששו סברות על מצבו הנפשי המעורער, שנשמעו בתקשורת גם לפני כן. 

בתחילת 2018, לאחר היעדרות ממושכת מהמרקעים, הוא השתתף בשיר של הזמרת הבריטית דואה ליפה, ובספטמבר אותה שנה נולד בנו הבכור. לפני פרוץ מגפת הקורונה פרסם סינגל, שהפיק עם אחיו, לוק ג'וניור טאם, ואף התארח בשיר של קולדפליי "Arabesque". אך מאז פרוץ המגפה הוא נעלם שוב ולא שחרר ולו רמז על המשך פעילותו כאמן, עד לשבוע שעבר.

סטרומאה ממעט להתראיין. "…אני רוצה לשיר על כל נושא", אמר ב-2014, בראיון ל"טיים אאוט ניו יורק", "מוזיקה היא המקום היחיד שבו אין טאבו… כשאתה משווה אמנות להורה, לרופא, לשף, מקצועות קריטיים, אתה רואה שאמנות היא לא ממש חיונית. ההבנה הזאת הייתה שיעור חשוב עבורי". 

ב-2015 סיפר לספוטיפיי האוס, על דרכו המוזיקלית: "בהתחלה נחשפתי למוזיקת היפ-הופ, אחרי זה הבנתי שמאחורי ההיפ-הופ ישנה המוזיקה, ומאחורי המוזיקה ישנה אמנות, ומעבר לאמנות ישנה היצירה, ולכן אני אוהב לתפוס תפקידים שונים על הבמה".

פול ואן-הבר ב-2011. "אתה יכול ליהנות מלרקוד את הבעיות שלך" (צילום: ויקיפדיה)

ואן-האבר הוא יוצר נדיר המשלב ביקורת חברתית בשירים שהוא כותב, מלחין ומעבד, ובקליפים לשיריו הוא מופיע גם כרקדן וגם כשחקן של דמויות שונות, נשיות וגבריות. כשנשאל באותו ראיון מאיפה מגיעות דמויותיו רבות הפנים, השיב כי זו הדרך שנראית לו הפשוטה ביותר להביע את דעותיו, שעוסקות תמיד בעניינים חברתיים.

"מוזיקה היא כמו תרופה", אמר בראיון ההוא ל"טיים אאוט", "אני מעדיף לדבר על הבעיות שלי. למעשה אלה הבעיות של כולנו, הבעיות האנושיות שלנו, ואני מעדיף להציף אותן ולא להחביא אותן. כולם חושבים שהדרך היחידה לשכוח מהצרות שלך זה ליהנות, אבל מה שאנשים לא מבינים זה שאתה יכול ליהנות גם מדיבור על הבעיות שלך. מלרקוד את הבעיות שלך".