הנוף לאורך כביש הצפון פסטורלי. ישובים כפריים זרועים בין גבעות מיוערות, ירוקות. רק ריבוי כלי הרכב הצבאיים והאנטנות בבסיסי צה"ל מסגירים את הסערה שעלולה להתלקח. מבט צפונה מזכיר שהכפרים הסמוכים שוכנים מעבר לגבול, בלבנון. 

בכניסה למושב דוב"ב, כמו ברוב המושבים לאורך הדרך, מבחינים מיד במתחם הלולים רחב הידיים. ענף הביצים, המפרנס משפחות רבות ברחבי הגליל, מספר את סיפורם של ישראלים שחיים במשך שנים באזורי קו העימות, אך חשים שבמלחמה על הבית, המדינה מפנה להם עורף.

על הפרק כעת מאבק ברפורמה שמתכנן האוצר, ומאיימת על פרנסתם של הלולנים הקטנים, עם ביטול מכסות הייצור, צמצום הפיקוח על מחיר הביצים ופתיחת השוק לייבוא. "ההרגשה שלי", אומר הלולן דוד יקוטי (68), "היא שאין אלינו מחויבות, למרות שאנחנו יושבים על הגבול ומפרנסים את המשק".

רקע: הביצים עולות צפונה

מושב דוב"ב הוקם ב-1957 על ידי 50 משפחות של עולים מפרס ומרוקו. עם השנים צמח ל-130 משפחות, וכיום הוא מונה כ-500 נפשות. מרבית התושבים עובדים בחקלאות, בעיקר בלולי התרנגולות. במשך שנים רבות התפרנסו מלולי פטם, עד שב-1982 הוסבו כל הלולים ללולי ביצים. "הייתה מדיניות להפסיק עם הביצים באזור המרכז", מסביר יקוטי, בן לדור מייסדי המושב. "אז העבירו לנו את המכסות והמרנו את הלולים מפטם לביצים".

למה הסבו את הלולים שלכם?
"מטעמי התאמה לתנאי מזג האוויר. בגליל קר ולכן משתלם יותר לגדל עופות חזקים ומטילות. עופות לפטם הם רגישים, יש להם הרבה מחלות וצריך לול גדול מאוד. רק קיבוצים או אנשים עשירים יכולים לגדל עופות פטם. למרות שהיום גם הקיבוצים סוגרים לולים. קיבוץ סאסא איחד את הלול שלו עם קיבוץ כפר הנשיא. לא שווה להם". 

מכסות: אפשר לקנות

הוריו של יקוטי הגיעו למושב עם הקמתו, במסגרת תוכנית "מן העיר אל הכפר". "בן גוריון קרא לעולים חדשים וותיקים לעבור לפריפריה. כדי לעודד אנשים לבוא למושבים ולגור בקו העימות המריצו אותם לעבוד בחקלאות". 

התרנגולות בלול של יקוטי: "בחודשיים הראשונים, אנחנו מאכילים את התרנגולות בתערובת מזון, ועדיין אין תוצרת. בשלב הזה יש רק השקעה עד שהתרנגולות מתחילות להטיל" (צילום: מאיה רונן)

במשך שנים הוא עבד במשק של הוריו, וכיום, כבן ממשיך, המשק רשום על שמו. "ירשתי את המכסה מההורים שלי", הוא מספר. "לכל אחד יש לול משלו ויש לו מכסה לכמות ביצים. מכסה זה 2,600-2,500 עופות. מי שיש לו יותר, קנה את המכסה ממישהו אחר".

מחזורים ומספרים

תרנגולות מטילות מגדלים במחזור של שנתיים. מחזור גידול כרוך ברכישה של כ-2,500 עופות ויותר (תלוי במכסה). "זה לבד כ-70 אלף שקלים", אומר יקוטי, "ועוד לפני שהוטלה ביצה אחת, יש הוצאות חד פעמיות". 

כמו מה?
"עד שמכניסים את הלהקה צריך להכין את הלול: שטיפה וניקוי, פינוי זבל, חיטוי. כשמכניסים את העופות צריך לחסן אותם, יש מעקב וטרינרי. בחודשיים הראשונים מכניסת הלהקה, אנחנו מאכילים את התרנגולות בתערובת מזון, ועדיין אין תוצרת. בשלב הזה יש רק השקעה עד שהתרנגולות מתחילות להטיל". 

תערובת המזון היא המרכיב העיקרי בהוצאות הלול. "זה בערך 50 אחוזים מההוצאה שלנו", הוא מסביר, "אנחנו יודעים שעוף אוכל בממוצע 120 גרם ליום. אנחנו מחשבים שנתיים קדימה, וכך יודעים להעריך את ההשקעה שצריכים לעשות. בימים האחרונים מחיר התירס עלה, מה שאומר שמחיר תערובת המזון עולה, אנחנו משלמים יותר, אבל מחיר הביצה נשאר אותו דבר".

וכמובן שיש גם הוצאות שוטפות. טיפול יומיומי בעופות דורש האכלה, איסוף ביצים, בדיקה שהתרנגולות בריאות. "בשנה הראשונה אין רווחים, כי הביצים עוד קטנות מאוד, אז צריך לספוג את ההוצאות של הגידול. בשנה השנייה אנחנו בעצם מכסים את ההוצאות של השנה הראשונה. אבל בשנה השנייה יש תמותה טבעית, לפעמים יש הפסקת מים או חשמל, לפעמים לא שמים לב שתרנגולת ירדה בהטלה, ובינתיים התרנגולות האלה אוכלות ואין ביצים. 

"יש לי בלול 4,000 עופות. אני מגדל את הלהקה הזאת כבר שנה וחצי. בפועל, אחרי תמותה טבעית, נשארו לי 3,200. בעוד חצי שנה אני מחסל. בשלב הזה גם יורדת ההטלה. בשיא ההטלה יוצאות מפה 125 תבניות ביום (כ-3,750 ביצים בממוצע), ועכשיו בערך 90 תבניות ביום (2,700 ביצים בממוצע). זה משמעותי". 

פרנסה: לא קבועה

"ממטילות אפשר להתפרנס, אבל לא משכורת קבועה. לא מצליחים לגזור מזה מיליונים. בממוצע יוצא 7,000-5,000 שקלים בחודש. המשכורת החודשית היא הממוצע החודשי של שנתיים. זה במצב טוב, כשהעופות לא חולים, שלא מתו, שלא היתה ירידה בהטלה. זה גם עניין של מזל".

מחיר הביצה: אין שליטה

"על תבנית של 30 ביצים אנחנו מקבלים מהמשווק 14 שקלים ברוטו. אנשים מגיעים לסופר, רואים שביצים עולות 30 שקלים לתבנית ושואלים: מאיפה זה בא? אז כדאי שיידעו: מרגע שהביצים יצאו מאתנו במחיר של 45 אגורות לביצה, אין לנו שליטה על המחיר".

למי יש עליו שליטה?
"מחיר הביצים מפוקח לפי הגדלים השונים. אנחנו מוכרים את הביצים למשווקים לפני מיון, במחיר אחיד. המשווקים ממיינים ופוסלים ביצים מלוכלכות, סדוקות וכו', אורזים ומוכרים את הביצים לרשתות השיווק. לכל משווק יש הסכם עם רשתות וסופרים מסוימים. לפעמים יש גם משווקי ביניים. 

תבנית ביצים ברשת השיווק. "המשווקים ורשתות השיווק לא מוותרים על החלק שלהם. הם גוזרים את הקופון ואנחנו משלמים את המחיר. נשארים לנו בערך 8-7 שקלים לתבנית, כ-25 אגורות לביצה" (צילום: שרה שומאן/פלאש 90)

"אם מחיר הביצים בסופר יורד, זה יורד מהמחיר שישלמו לנו, כי המשווקים ורשתות השיווק לא מוותרים על החלק שלהם. הם גוזרים את הקופון ואנחנו משלמים את המחיר. אחרי שמחשבים תערובת מזון לעופות, מים, חשמל, ריסוסים, תרופות, טיפול וטרינרי, נשארים לנו בערך 8-7 שקלים לתבנית". בחשבון פשוט: כ-25 אגורות לביצה. 

הרפורמה: תגמור אותנו

הרפורמה לביטול התכנון בתחום הביצים, שמקדם משרד האוצר, תבטל, כאמור, את המכסות שמחלקת מועצת הלול לחקלאים; תצמצם את פיקוח על מחיר הביצים (המתבצע על ידי ועדת מחירים של משרד האוצר ומשרד החקלאות); ותפתח את השוק לייבוא. 

אמנם, בעקבות לחץ שהפעילו חברי כנסת ושדולת החקלאים, הרפורמה לא תיכלל בחוק ההסדרים הקרוב, ובחודשים הקרובים יתקיים דיון בנוגע אליה, אבל לחקלאים ברור שהמאבק על מקור הפרנסה הצנוע שלהם עדיין לא תם.

דוד יקוטי: "המדינה רוצה לעשות רפורמה בלי להציע מענקים או הלוואות בתנאים מועדפים. זה ממש יגמור את הלולנים" (צילום: מאיה רונן)

הלולנים למודי רפורמות. ב-2017 התמודדו עם רפורמת "הלול הירוק", שנועדה להעביר את המשקים הקיימים מתוך מרכזי היישובים אל מתחמי לולים חדשים, מוגנים יותר מבחינה תברואתית ומזיקים פחות מבחינה סביבתית, כאלה שמאפשרים ייצור יעיל ואיכותי יותר של ביצים, כמו גם שיפור רווחת התרנגולות המטילות. הרפורמה הוסיפה גם פיקוח וטרינרי ופיקוח של איכות סביבה. 

יקוטי: "אנחנו מיישמים הכל עד הפרט האחרון. אבל עכשיו יש דרישה לבנות לולי חופש. אלה לולים אחרים לגמרי ממה שיש לנו. הלולים שלנו הם לולי כלובים. בלולים החדשים צריך הרבה יותר מטראז', והלול בנוי כך שהתרנגולות יכולות להסתובב חופשי ויש להן תאי הטלה". 

מה הבעיה בזה?
"אין ספק שלול חופש זה הרבה יותר טוב לתרנגולות, ללולנים ובסוף גם למי שאוכל את הביצה. אבל כדי לבנות לול כזה צריך להוריד את הלול הקיים ולבנות חדש. זה עולה בערך מיליון שקלים. בינתיים, עד שהלול יעמוד, אי אפשר לגדל וצריך להתפרנס ממשהו. אבל אף אחד לא יתן ללולן הלוואה כזאת בשביל להקים לולים חדשים, בטח שלא ללולנים הוותיקים. איך הם יחזירו את זה? והמדינה רוצה לעשות את השינוי הזה בלי להציע מענקים או הלוואות בתנאים מועדפים. זה ממש יגמור את הלולנים". 

יאיר אמירי: "אין פה חלופה כמו מפעל שיחזיק את האנשים שישארו פה ויגדלו את הילדים שלהם" (צילום: אלבום פרטי)

יאיר אמירי (48) נשוי ואב לשלושה, גם הוא לולן, בן לדור מייסדי המושב: "זה סיכון אדיר שאף לולן לא יכול לקחת. יוכלו לעמוד בזה רק הגדולים שקנו משקים ומכסות מאחרים והם גם משווקים. מאיפה יביאו חקלאים את הסכומים האלה כדי להגדיל את הייצור? מי יממן את זה? רוב הלולנים הם אנשים מבוגרים מאוד. וכל זה כשרוצים להוריד את הפיקוח על המחירים ולהוריד את הסכום שנרוויח על כל ביצה". 

השוק: כוחם של המשווקים הגדולים

יקוטי ואמירי מוטרדים מהשתלטות המשווקים הגדולים על הענף. אמירי: "הגדולים יחסלו את המגדלים הקטנים ויישארו בלעדיים. יש להם כסף. מי שיש לו כסף, מלך. זה גם עניין פוליטי של המנכ"לים והשרים. יש אנשים שיש להם אינטרס שאנחנו נצא מהתמונה. המגדלים הגדולים, שהם גם משווקים, מעדיפים לקנות את כל הלולים פה ושאנחנו נעבוד אצלם. כל המטרה של הרפורמה הזאת היא לתת להם יותר כוח ושליטה בענף".

יקוטי: "יש היום מגדלים שהם גם משווקים. יש משווק אחד שקונה משק בכל מושב ולא גר בו בכלל. הוא קונה משקים שיש להם זכות למכסות ומזה הוא בונה עוגה גדולה. הם יחסלו אותנו. ולא רק המשווקים. גם בכל ישוב, מי שיש לו יותר כסף יוכל לשכור מכל אחד את המכסות". 

למה שלא תהיו שכירים של המשווקים הגדולים?
"אם אהיה שכיר שלהם, למה אני צריך לשבת פה בגליל על הגבול? מה יש לנו כאן? אחרי חמש בערב אין פה כלום. שומעים את השועלים מייללים, שומעים את המואזין, ואומרים לילה טוב. כולם בבתים. מי שעושה פה סיבוב בבוקר מוצא רפאים. הצעירים עובדים בחוץ.  

"למה אני צריך להישאר פה אם אני שכיר של משווק, לשמור על הגבול? יש פה כל הזמן חדירות: אנשים שמחפשים עבודה, הברחות סמים, יריות. המשווק גר במרכז הארץ, ישן טוב בלילה, אנחנו לא. אז למה שנישאר פה אם לא יהיה לנו משק? 

"הממלכה של כל משפחה פה, מפעל החיים שלה, זה הלול. ממש עצוב לשמוע שרוצים לקחת את זה. אם יקרה הדבר הזה, אין תכלית למושב. אין מה להישאר פה. זאת אחריות על הגליל? אנחנו לא רוצים לעזוב. גם לא שווה לנו לעזוב. התבגרנו, הזדקנו, לאן נעזוב? איפה נעבוד? זאת הפרנסה היחידה שלנו. בשורה התחתונה, אומרים לחקלאים: 'אתם לא מעניינים אותנו יותר'. כשהיו צריכים אותנו, העבירו את המכסות לגליל. עכשיו קם כל פוליטיקאי שיש לו עניין ומקדם אותו על חשבוננו". 

הדאגה להורים: אין פנסיה

הם גם דואגים להוריהם. דאגה כפולה. ההכנסות שלהם נמוכות מלכתחילה והפנסיה לא מובטחת. "כולם פה עוסקים עצמאיים, אז כמובן שאין דמי אבטלה. אנשים לא חסכו לעצמם פנסיות, ולא נשאר להם שום דבר. הם ריקים מכל הכיוונים. זה לא הגיוני ולא מכבד מה שהמדינה עושה. משאירים אותנו רחוק ומשאירים אותנו מאחור".

עתיד הילדים: אין חלופות

היעדר אפשרויות תעסוקה נוספות בסביבה מדיר שינה מעיניהם.
אמירי: "אם יקחו את המטילות, אין לנו מה לחפש פה. אין פה חלופה כמו מפעל שיחזיק את האנשים שישארו פה ויגדלו את הילדים שלהם. הבנים כבר מתחילים לעבוד בחוץ".
יקוטי: "הילדים שלנו עוקרים מפה. מי שמתחתן הולך מפה. האפשרויות פה מצומצמות, איפה יבנו בית? אין עוד שטחים לבנייה ואין בשביל מה, כי לך תמצא פה פרנסה. היום לא שווה להם לגור פה אם גם ככה הם עובדים במקום אחר. למה להם להשקיע את הכסף שלהם בבנייה של בית במקום שכוח אל?" 

הצעירים: נוהרים למרכז

ארז יקוטי (33), אחיינו של דוד, נשוי ואב ל-2, נולד וגדל בדוב"ב. בגיל צעיר יחסית ידע שירצה לחיות במושב וקנה בו בית. לדבריו, יש נהירה של החבר'ה הצעירים מהצפון למרכז. בעיקר של בעלי השכלה שמעוניינים לעבוד בתעשייה. "הרבה צעירים שואלים את עצמם אם יש טעם לקנות משק או בכלל להשקיע בחקלאות, אם יש סיכוי גדול שההשקעה שלך תלך לטמיון. אין אצלנו הרבה מקומות עבודה קרובים לישוב. כדי לעבוד בעבודה נורמלית אתה צריך לנסוע חצי שעה מינימום". 

ארז יקוטי: "אדם כמוני יקבל במרכז משכורת כפולה או משולשת. הצעירים, נאחזים בשיניים להישאר בצפון" (צילום: אלבום פרטי)

הוא עצמו, אקדמאי והנדסאי, עובד בתחום הרובוטיקה. "קרוב ל-10 שנים אני בתעשייה, וכל מקומות העבודה שלי עד עכשיו היו במרחק של מינימום 40 דקות נסיעה. במקום העבודה הקודם שלי, חברה שמפתחת ציוד רפואי, צברתי ניסיון, הובטח לי תפקיד, אבל החברה החליטה שהיא עוברת קרוב יותר למרכז, בערך שעה וחצי נסיעה מהמושב. התפטרתי ועברתי למקום אחר. זה פגע לי בקריירה, הייתי צריך לבנות את עצמי מחדש מאפס. 

"אדם כמוני יקבל במרכז משכורת כפולה או משולשת, ובכל זאת אני בוחר להישאר פה. אני חושב שביום מן הימים אצליח לקנות פה משק, אבל אם המדינה אומרת לי שהחקלאות כבר לא רלוונטית, אז מה עשינו בזה? אנחנו, הצעירים, נאחזים בשיניים. אנחנו רוצים להישאר בצפון".

החיים: חשש בקו העימות

על קשיי התעסוקה נוסף הקושי הבטחוני. "הבן שלי, בן ארבע", אומר ארז, "שומע את המוזיקה מהכפרים השכנים, מעבר לגבול, בלבנון. בכל מוצאי שבת יש שם חגיגה, ואני צריך להסביר לו שהחגיגות האלה מתקיימות במדינה אחרת, מדינת אויב. שלא לדבר על הפחד הממשי שיש פה מבחינה בטחונית. לא מדווחים על המון ניסיונות חדירה שלא צולחים, אז אנשים לא מבינים את המציאות שלנו כאן. זה עדיין קו עימות. 

"אנחנו שומעים את הכריזה מהמוצבים לידנו, את התרגילים, את מנועי הטנקים במוצבים. שומעים כל הקפצה. שומעים יריות או הפגזות מעבר לגבול, ולא יודעים למה לצפות. גם כשאנחנו הולכים במושב ואנחנו לוקחים בחשבון סכנה של חדירת מחבלים. אנחנו יודעים שיש סיכוי שבצד השני מתצפתים עלינו. יש סיכוי שבשעה שתיים לפנות בוקר נראה את השמים מוארים, נשמע יריות ונגלה אחר כך שהיתה הסתננות". 

להישאר: למרות הכל

"לנו, הצעירים, יש יכולת לקום וללכת. אז למה אני נשאר? משתי סיבות: קודם כל ציונות. אם נעזוב את המקום הזה הוא כבר לא יהיה רלוונטי למדינת ישראל. והשנייה: בשביל ההורים. כשהם יזדקנו אצטרך לטפל בהם. גם אם אעבור למרכז, בשלב מסוים אצטרך לחזור כדי לטפל בהם". 

הרפורמה: מה רע בה

לדברי יקוטי הצעיר, רפורמת הלולים המתוכננת, אם לא תשתנה, תפגע ב-3 רמות: כלכלית, חברתית ובטחונית. 

מבחינה כלכלית: תאבד השליטה על המחיר
"ביטול המכסות יפרוץ את השוק. ייבוא ביצים יביא לסגירה של לולים, ובסופו של דבר גם המשווקים שישתלטו על תחום הגידול לא יעמדו בביקוש. ואז – או שיעלו את המחיר, או שייבאו יותר. לא משנה כמה השוק ייפרץ, הצרכן לא יהנה מזה. המחיר לצרכן לא ישתנה. מי שיהנה הוא המשווק שישיג ביצים בזול. ומי מבטיח לנו שיבואני ביצים ימכרו במחיר נמוך יותר מהמחיר היום?

"יכול גם להיות שבעוד כמה שנים המחירים בחו"ל יעלו, ואז מחיר הביצים לא יהיה בידיים שלנו, אלא בשליטת מדינות אחרות. היבואן יעלה אתה מחיר ולא נוכל לעשות שום דבר בנידון. 

מטע תפוחים בגליל העליון. "התפוחים שגדלים בישראל הולכים לייצוא והישראלים אוכלים תפוח שעבר את כל הדרך מארצות אחרות" (צילום: תקשורות יעל שביט)

"אנחנו, החקלאים, מצהירים בכמה אנחנו מוכרים את הביצים למשווקים, ואנחנו מחויבים לשמור על המחיר הזה על פי חוק. למרות שמחירי החשמל עולים, מחיר התירס עולה, מחיר הביצים נשאר קבוע. הצרכנים בארץ קונים במחיר קבוע שמנותק מעלויות היצור. לצערי אין מודעות לזה בקרב האזרחים. אין באמת צורך לייבא ביצים מחו"ל. אין שום סיבה להציף את השוק בביצים. 

"זה למשל מה שקרה עם התפוחים. עד לפני כמה שנים גידלו פה תפוחים. היו פה מטעים גדולים. יום אחד המדינה פרצה את השוק הזה. עד אז אנשים שילמו 3 שקלים לקילו וקיבלו מוצר ישראלי איכותי. כיום מייבאים תפוחים מחו"ל ומשלמים עליהם מאות אחוזי מס. התפוחים שגדלים בישראל הולכים לייצוא. האיכות הטובה יוצאת לחו"ל והישראלים אוכלים תפוח שעבר את כל הדרך מארצות אחרות, אחרי יותר זמן של קירור והובלה. זאת התפשרות על טיב ואיכות, במחיר יותר יקר".

מבחינה חברתית: יהיו יותר נזקקים
"יש פה פגיעה בהתיישבות החקלאית בלי סיבה. חושבים שהחקלאים חמדנים, אבל זה עסק עם מתח רווחים מאוד נמוך. אדם בן 80 יש לו רק את הלול וביטוח לאומי. תיקח לו את הלול, והוא יהיה בסוף נטל על שירותי הרווחה, על הכיס של כולם. זה לירות לעצמנו בשתי הרגליים: גם יחסל את החקלאות שלנו וגם יותר אנשים יהיו נטל על המדינה בזקנתם.

"חוץ מזה, אני רואה את מצב מגדלי הביצים כחלק מהמרקם של המשק והחברה הישראלית. אני רוצה שהצרכן הישראלי יבין שכשהוא חושב על החקלאי, הוא חושב על עצמו ועל טובתו. לא עדיף לנו לקנות את הביצים היותר טריות שמגדלים בארץ? אם אתה, כאזרח, מעדיף את התוצרת הישראלית, אתה דואג להתיישבות בארץ, לכך שלעוד משפחות ישראליות תהיה פרנסה, ולמשפחה שלך יגיע מזון טרי". 

מבחינה בטחונית: מי יגור בגליל?
"הכי מפחיד אותי שלא יהיה לאף אחד אינטרס לגור בגבול. ברגע שהמדינה משנה גישה וסוגרת את החקלאות, זה יוריד את הזקנים פה מתחת לקו העוני. משפחות שלמות יקרסו. לא יהיה מה לעשות בצפון. באזור הזה אין יותר מדי בתי אבות. אם הבן עבר למרכז, הוא יקח את ההורים והצפון יתרוקן.

"מפחיד אותי שאינטרסים כספיים של מעטים יגברו על האינטרס של כל הציבור, ושהמדינה תתפשר על איכות המזון שלנו לטובת בצע כסף. אנחנו נשלם על זה מחירים כבדים לדורות. אני אוהב את ישראל ודואג לחיים שלנו פה".

הכעס: לא אכפת מאיתנו

דוד יקוטי: "אני שואל את ממשלות ישראל, 'למה הבאתם אותנו לפה? מה אנחנו, כלבי שמירה שלכם על הגבול?' שלחו אותנו לפה בן גוריון וגולדה ובגין. למה שלחתם אותנו לפה? אנחנו ממשיכים את ההורים. או קי, קחו את המכסות, כבר לא נהיה חקלאים, תביאו לנו מדים ונשק ותנו לנו משכורת קבועה לשמירה על הגבול. ההורים שלנו לא באו לפה בגלל הנוף היפה. אנחנו כמו עוטף עזה. שאזרחי ישראל יתארו לעצמם מה יקרה אם יתפנו החקלאים מעוטף עזה".

אמירי: "אנשים מסתכלים על הארנק שלהם ולא רואים מעבר אליו. הכסף שלהם לא הולך אלינו. הם משלמים הרבה ואנחנו מקבלים מעט. זה חיילים פצועים שמשאירים אותם בשטח".

הלול במושב דוב"ב. "אני מצפה שהמדינה תעמיד מענקים לטובת שדרוג הלולים, צריך לעודד ולשכלל את החקלאות בארץ" (צילום: מאיה רונן)

דוד יקוטי: "הכל פוליטיקה, לא באמת אכפת להם מאיתנו. הם ממש מוכרים אותנו. רואים את זה בבריאות, בתעשייה, בחינוך. הפוליטיקה הרסה את המדינה. מסתכלים עלינו ועל שאר האנשים במדינה כבוחרים. יותר מעניין אותם לפרנס את הטייקונים שמצביעים להם, שמממנים אותם. לנו אין לובי חזק, מאיתנו אין להם רווח. זה המצב. זה מזכיר לי את הלהקה שיש פה בלול. אחרי שנתיים מחסלים אותה. רק שאת התרנגולות לא משתלם להחזיק כלכלית, ולנו יש עוד הרבה כוח לעבוד, יש לנו עוד הרבה מה לתת. למה מחסלים אותנו?"

ארז יקוטי: "חשוב לי לפקוח לאנשים את העיניים. שאנשים ישאלו את עצמם מה מנסים לעשות פה? איזה אינטרס המהלך הזה בא לשרת? את מי? סגירה של החקלאות הישראלית תביא לכך שמישהו אחר ירוויח – יבואנים, מגדלים במדינות אחרות. יכול להיות שהאוצר רוצה לחזק אותם ולא את הציבור בישראל? מישהו נהנה מזה, אחרת זה לא הכיוון שהיו דוחפים אליו".

 מה לעשות: טכנולוגיה בחקלאות

דוד יקוטי: "אפשר לשמור את החקלאות פה עצמאית וגם להוריד את מחיר הביצים. אפשר לעשות שישתלם לנו לגור פה. אפשר לתת לחקלאים מענקים להקמת לולים חדישים".

ארז יקוטי: "הייתי מצפה שהמדינה תעמיד מענקים לטובת שדרוג הלולים, כדי להשאיר את הייצור בארץ. צריך לעודד ולשכלל את החקלאות בארץ. המקצוע שלי הוא טכנולוגיה. שם נמצאת התשובה גם לחקלאות. אם למדינת ישראל יש אינטרס לשמור על מקומות עבודה ולשמור על עצמאות ושליטה על מקורות המחירים, צריך לתת מענקים לפיתוח טכנולוגיה בחקלאות. אוטומציה תוכל לשפר מאוד, גם בהיבטים הסביבתיים וגם ביעילות העבודה. יש לנו את היכולות, לא חסר לנו שכל במדינה. פעם היינו במקום הזה ובאו מכל העולם ללמוד מאיתנו".