מונא יאסין, תושבת יישוב ערבי בצפון, גילתה לאחרונה שבנה הוכה בכיתה על ידי מורתו.  "הוא לא ציפה לזה, היא תקפה אותו מאחור", אומרת יאסין. כשהתלוננה, נתקלה לדבריה בנסיונות טיוח. היא עצמה מורה ותיקה במערכת החינוך, נחושה להיאבק בתופעה שרבים בחברה הערבית מעדיפים להשתיק.

"המורה אמרה שהוא צריך לחשוב למה הוא גרם לה להתנהג ככה"

יאסין מספרת שאף גורם בבית הספר לא דיבר עם בנה לאחר שהותקף, חוץ מהמורה, שהאשימה אותו במקרה. "לאחר התקיפה, בני יצא מהכיתה ואף אחד לא התייחס אליו. אחר כך הוא נכנס לכיתה לקחת את התיק. המורה חיכתה לו, הוא לא רצה לדבר איתה. היא חסמה את דרכו והתעקשה לדבר. היא אמרה שהוא צריך לחשוב למה הוא גרם לה להתנהג ככה. כלומר, זה קרה כי הוא עשה משהו".

מלבד האשמת הבן שהותקף, יאסין נתקלה גם בקוד של שתיקה והשתקה. בנה לא סיפר לה על האירוע החריג, ואף אחד מצוות בית הספר לא יידע אותה על התקיפה, שאירעה מול כל תלמידי הכיתה. מי שסיפר לה הוא בנה הגדול, ששמע על כך מתלמידים אחרים בבית הספר.

מצבו הנפשי של הבן הידרדר מאז המקרה. "הוא היה גאה, והוא נשבר", מספרת יאסין וקולה נסדק, "הוא מתבייש. הוא לא רוצה להיות קורבן, חושש שבבית הספר חבריו יצחקו ממנו. הוא חושש שאם יתלונן, יתנקמו בו בציונים. הם לומדים להוריד את הראש ולהמשיך, להאמין שזה כנראה קרה בגלל טעות שלהם. קשה לו לתפוס את עצמו כקורבן, אז הוא הופך את עצמו לאשם".

"הילד מתוסכל ומדוכדך. שברו אותו, אז הוא רוצה לשבור את הכל. הוא מסתגר, נמנע מקשרים חברתיים ומשפיל מבט. אחרי שהותקף הוא חזר לבית הספר, כדי להוכיח שלא נפגע. אבל הוא לא קם בבוקר, לא משחק. הוא כועס ועצבני, התגובות שלו חריפות יותר מבעבר. הוא לא יודע איך לפרוק את התחושות שלו".

הבן לא זכה לתמיכה גם מהמעגל החברתי שלו. "החברים שלו לא מדברים על כך, הם מתעלמים. חלקם שואלים, למה לא החזרת לה? אבל הבן שלי לא רצה להשתמש באלימות."

"המפקחת אמרה: אתם יכולים לפנות למשטרה"

כשיאסין התלוננה, המורה היא שזכתה לגיבוי. "התגובה של המערכת הייתה לתאר את התלונה כהגזמה, להאשים את הילד", היא אומרת, "נפגשנו עם המפקחת. ציפיתי שהיא תדאג לילד, שלא ארגיש לבד בזה עם הכעס העצב והכאב. המפקחת אמרה לנו: 'אני פניתי לבית הספר ואמרתי כל מה שצריך להגיד. אני מתפלאת על שני אנשים משכילים כמותכם שמבקשים דבר כזה, להשעות את המורה לשבועיים ושהמורה תתנצל מול כל הכיתה. זה לא יהיה. אתם יכולים לפנות למשטרה".

ובינתיים, החיים בבית הספר ממשיכים כרגיל. "לא המנהל, המחנכת או היועצת, אף אחד לא התעניין בשלומו של בני", אומרת יאסין, "ביקשתי מבני שלא ייכנס לשיעורים של אותה מורה למרות הבגרות. אני מלמדת אותו במקום, ואם לא נצליח נמצא דרך אחרת. אני יודעת שלרוב ההורים אין אפשרות כזו, וזה קשה. אבל צריך לאזור כוחות ולהילחם בתופעה”.

שיעור התלמידים הערבים שדיווחו על פגיעה גדול פי 3 מהיהודים

נתוני משרד החינוך מגלים שיאסין לא לבד: אלימות פיזית של אנשי צוות חינוכי כלפי תלמידים היא תופעה נפוצה יותר בחברה הערבית מאשר היהודית. בשאלוני האקלים של משרד החינוך בשנת הלימודים תש"ף (2019-2020) ציינו 7% מתלמידי כיתות ה'-ו' בחינוך הערבי ש"בחודש האחרון מישהו מהמורים תפס אותי ודחף אותי או הכה אותי בכוונה", לעומת 2% בלבד מהתלמידים בחינוך היהודי. בכיתות ז'-ט', 10% מהתלמידים הערבים השיבו להיגד זה בחיוב לעומת 3% מהיהודים, ובכיתות י'-י"א 9% מהתלמידים הערבים חוו אלימות מצד המורים לעומת 2% מהיהודים.

שאלוני האקלים מאפשרים לתלמידים דיווח אנונימי, ללא תשלום המחיר שבפנייה לצוות בית הספר או למשרד החינוך על מקרה ספציפי. הנתונים בשאלונים עקביים: שיעורי הדיווח על פגיעה פיזית מאלימות מורים בקרב התלמידים הערבים היו גבוהים יותר מהיהודים באופן רציף בעשור האחרון. עם זאת, בכיתות ה'-ו' בחינוך הערבי נרשמה בעשור האחרון ירידה בשיעור המדווחים על פגיעות של מורים, מ-12% ל-7%, שיעור שעדיין גבוה מהחינוך היהודי.

"האלימות נפוצה יותר כלפי תלמידים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך"

"בבתי ספר יהודים יש יותר אלימות מילולית רגשית, ובבתי ספר ערבים יש גם אלימות פיזית וגם אלימות מילולית", אומרת פרופ' מונא ח'ורי כסאברי, סגנית נשיא האוניברסיטה העברית ולשעבר דיקנית בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה, שחקרה את האלימות בבתי הספר. לדבריה, בחברה הערבית קיים קושי לשבור את מעגל השתיקה סביב התופעה: "הורים לא מתלוננים עקב חשש מתגובת המערכת שהילד ייענש, ולא המורה. ביישובים קטנים, מעורבים בכך עניינים משפחתיים".

מונא חורי-כסאברי: "אפשר למגר את האלימות, למורים אין כלים" (צילום: מועתסם זייד)

ח'ורי כסאברי מציינת שבמחקר שערכה, אחד מכל שלושה תלמידים דיווח על אלימות מסוג כלשהו מצד איש צוות בבית הספר. "גם התלמידים היהודים וגם הערבים דיווחו על אלימות. מורים יהודים לא דיווחו, כי הם תופסים זאת כדבר פסול. אך המורים הערבים דיווחו, מכיוון שזה לא נתפס בעיניהם כדבר פסול. מבחינתם, השימוש באלימות מותר כדי למשמע את התלמידים. האלימות נתפסת לטובת הילד". אחת הסיבות לאלימות שהתגלו במחקרה היא גודל הכיתות, והצורך של המורים לשלוט בתלמידים.

התלמידים שמועדים יותר להיפגע מאלימות מורים הם החלשים יותר. "האלימות נפוצה יותר כלפי תלמידים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך", אומרת ח'ורי כסאברי, "לתלמידים אלו יש יותר בעיות התנהגות ובעיות בלימודים. זו הדרך הקלה להתמודד איתם. בנוסף, האלימות מופנית יותר כלפי הבנים. מצאנו כי האלימות מופנית כלפי ילדים שמפעילים אלימות, או כנגד ילדים שמפעילים אלימות והם עצמם גם קורבנות לאלימות."

ח'ורי כסאברי מצביעה על מציאות אלימה שמשכפלת את עצמה, בקרב המורים והתלמידים כאחד. "מורים לא בחרו בהוראה כי הם רוצים להכות. האלימות של הילדים נלמדת מהסביבה האלימה. המורה מפעיל כלפיהם אלימות, והם עונים אלימות“.

"יש שיטה אחת, אילוף"

את המסקנות ממחקרה של ח'ורי כסאברי, יאסין מכירה מנסיונה האישי כמורה. "אני מחנכת עשרים שנה, וכל השנים נלחמתי בתופעה. ראיתי מורים שנותנים סטירות לחי לילדים, ראיתי מנהל שסוחב נער בשערות ראשו. הבן שלי נחשף לכך. זה נמצא בבית הספר. המורים לא מעיזים לצאת נגד זה, כדי לא להיות מפוטר. זה שובר את הקוד בבית-הספר. ואם האלימות נתפסת כלגיטימית, אז למה להפסיק?"

לדברי יאסין, הבעיה מתחילה כבר בשלב הכשרת המורים הערבים. "אין כבוד לנוער ולילדים, זה שדר שעובר גם במכללות למורים, מפעילים כוח. לא מדברים על זה במכללות למורים. לא כל בן אדם מתאים להיות מורה. המורים רוצים את העבודה, ויעשו הכול להיות בה. צריך לבדוק את הסטודנטים, אם הם מתאימים להיות מורים".

יאסין מציינת שגם לאחר ההכשרה, המורים הערבים מתמודדים עם בעיות היום יום בכיתה ללא ליווי מתאים. "אין תמיכה חינוכית למורים. בכיתה יש 36-42 ילדים. שעות המחנך מנוצלות להספיק את החומר. היועצות עוסקות בניירת. המורים לא יודעים כיצד להתנהג עם התלמידים. התוצאה היא שהם ממוקדים בטובת הילד, אבל רק מבחינה לימודית. אם המורה לא מצליח להעביר שיעור, ומצד שני הלחץ על הציונים, אז יש תחושת איום. פוחדים להיראות לא סמכותיים, ומפעילים כוח. ילד שמדבר בלי רשות נחשב כילד עם בעיות התנהגות. יש שיטה אחת, אילוף”.

מעבר לתלמידים שנפגעו ומסיפורה האישי, יאסין מודאגת מההשפעה החינוכית ההרסנית של מקרי האלימות על כלל התלמידים. "המסר הישיר שעובר לתלמידים הוא שכל בעיה שתיתקלו בה, ניתן לפתור עם הפעלת כוח".

"ניתן למגר את האלימות, למורים אין כלים"

חו'רי כסאברי מדגישה שאפשר גם אחרת, והדרך לכך עוברת בעבודה עם המורים. "יש בתי ספר בהם אין אלימות. מורים שהאמינו ביכולת שלהם לחנך את הילד השתמשו פחות באלימות. ניתן למגר את האלימות, אבל למורים אין כלים. על בית-הספר לתת הכשרות וכלים למורים ולטפל באלימות בין הילדים. יש לתת למורים כלים חלופיים. מצאנו גם מקרים בהם מורים הפעילו אלימות כלפי תלמידים שלא מעורבים באלימות. בהם צריך לטפל בצורה אחרת”.

משרד החינוך: "מחויבים לשלומם ולביטחונם של כלל תלמידי מערכת החינוך"

ממשרד החינוך נמסר בתגובה לפניית 'דבר': "המשרד רואה בחומרה רבה תופעה של אלימות כלפי תלמידים וכלפי אנשי חינוך. המשרד מחויב לשלומם ולביטחונם של כלל תלמידי מערכת החינוך ושל כלל אנשי החינוך. המשרד מבצע בדיקת רקע על כלל המועמדים להוראה, כדי לוודא שאין להם עבר פלילי. במקרים של אלימות, המשרד פועל בהתאם להוראות חוזר מנכ"ל במקרים של חשד לנקיטת אלימות".

הנהלים המפורטים בחוזר אליו הפנה המשרד כוללים הרחקה של איש הצוות שלגביו יש חשד לאלימות מהתלמיד, בדיקת המקרה על ידי מנהל בית הספר או מפקח במקרה שהחשד הוא כלפי המנהל, וכן חובת דיווח לשירותי הרווחה או למשטרה. נהלים אלו חלים על כל מקרה של אלימות פיזית, גם אם אינה מוגדרת כאלימות חמורה.