"הנערים מסתובבים. הנוער משוטט. ארגוני הפשע נכנסים לוואקום שהמדינה יצרה", כך מתארת ד"ר רג'דה אלנאבולסי, עובדת סוציאלית וחוקרת במרכז האקדמי רופין, את השפעת הפשיעה הגוברת ביישובים הערביים על בני הנוער. "נוער חסר מעש, שאינו עובד ואינו לומד, הוא חסר חזון. לנוער אין אלטרנטיבה, אף אחד לא מראה להם את הדרך האחרת".
מעל 100 אזרחים ערבים נרצחו מתחילת שנת 2021 עקב נסיבות הקשורות בפשיעה ובאלימות, רבים מהם צעירים, חלקם תלמידי בית ספר. בני הנוער הם קורבנות ישירים ועקיפים של האלימות המשתוללת, אך הם גם נמנים על מחולליה. לדברי אלנאבולסי, הגברת ההשקעה בבתי הספר ובחינוך הבלתי פורמלי יכולה לחולל שינוי. "בחברה הערבית אין תרבות של פשע", אומרת אלנאבולסי, "יש אנשים שלוקחים את החוק לידיים בשל ההזנחה, ואי לקיחת האחריות על הביטחון האישי ועל אכיפת החוק. הנוער מאמץ דפוסי התנהגות של אלימות, ונדליזם כלפי נכסי ציבור, כאות מצוקה. אין מי שיהיה שם ויטפל”.
משבר אמון
סקר הנוער הערבי של מרכז המחקר 'רכאז' באגודת הגליל לשנת 2020, שהתפרסם בספטמבר האחרון, חושף משבר אמון בין הנוער הערבי לבין מוסדות המדינה, אך גם לבין גופי ההנהגה של החברה הערבית. לפי הסקר, 68.5% מבני הנוער אינם בוטחים כלל או אינם בעלי אמון מועט בממשלה, 62.9% אינם בוטחים במשטרה, ו-62.5% אינם בוטחים בפרלמנט הישראלי. לצד זאת, 54.8% מבני הנוער אינם סומכים על התקשורת הערבית במדינה, ו-47.9% סומכים מעט או לא על וועדת המעקב הגבוהה לענייני חברה ערבית.
"כדי להבין את מצב הנוער הערבי צריך להבין את ההקשר הכולל", אומרת אלנאבולסי, "החברה הערבית היא מיעוט לאומי בישראל. היא מופלית בכל תחומי החיים. דוחות העוני מהשנים האחרונות מצביעים על עלייה בשיעור העוני בקרב נשים וקטינים ערביים. כיום 53% מהקטינים הערביים חיים בעוני. יש חוסר בתשתיות במקומות היישוב, תחושה של חוסר בטחון".
כשאין חינוך טוב, אין שאיפות וחלומות
אחד משורשי המשבר, שלדברי אלנאבולסי יכולים גם לפתור אותו, הוא הפערים בחינוך. "החינוך הוא דבר בסיסי, והמדינה מזניחה אותו. לפערי השקעת המדינה בתלמיד הערבי לעומת תלמיד יהודי יש השפעות. הנוער מחפש דרכים למלא את זמנו הפנוי. אני גדלתי ברמלה, בעיר מעורבת. ולמדתי בבית-ספר פרטי, כי היה ידוע שהמערכת הציבורית לא טובה. היא מסלילה לחינוך מקצועי ולא לשאיפות גבוהות".
לפי סקר הנוער, 19.9% רשומים להשכלה גבוהה ואילו 17.4% סיימו את לימודיהם האקדמיים וסיימו את לימודיהם. בנוסף, הנתונים מראים כי 10.4% מקבוצת הנוער באופן כללי לא סיימו את לימודי התיכון. בנוסף שיעור ההשתתפות בשוק העבודה הגיע ל -64.7% בקרב בני הנוער.
לדברי אלנאבולסי, הפערים בהשכלה בונים תחושת ייאוש. "השכלה היא כלי למיגור האלימות, אבל יש המון חסמים כבר בגילאים מוקדמים בפני צעירים וצעירות להשתלב בלימודים גבוהים. כשאין חינוך טוב אתה חסר דימוי עצמי חיובי, ואז אין שאיפות. אם אין שאיפות אין חלומות. משם מתחיל הפער”.
לצד הפערים בחינוך, היא רואה גם בעוני בקרב משפחות ערביות מכשול לצמיחה. "המשפחות חיות במעגל הישרדות ראשונית. אין להם את המשאבים. כדי שנוער יצמח, הוא זקוק לסביבה שתצמח איתו".
"בשעות אחר הצהריים אין מה לעשות"
אלנאבולסי מדגישה שגם המענה המצומצם בתחום החינוך הבלתי פורמלי מרע את המצב. "בשעות אחר הצהריים אין מה לעשות. אין מתנ"ס, חוגים, מגרשים. זאת אחריות של המדינה. גדלתי בעיר העתיקה ברמלה, בשביל חוג הייתי צריכה ללכת רחוק. המשאבים מותאמים לחברה היהודית. יש מגמת שינוי, אבל לרוב זו עדיין מציאות החיים. בני הנוער משוטטים, הם הולכים לאיבוד."
השכלה היא כוח עבור הנשים, אבל יש חסמים
סקר הנוער מעלה שהצעירות הערביות רוכשות יותר השכלה גבוהה מאשר גברים: 21.5% מהבנות הן בעלות תואר אקדמי, לעומת 12.9% מהבנים. "השכלה וחינוך חשובים לנשים כי זה משאב של כוח בעבורן", מסבירה אלנאבולסי. "לצד זה יש חסמים. מצופה מהנערות להיות שותפות בנטל עבודות הבית ובגידול האחים הקטנים. זה משפיע על הפניות שלהן לממש את עצמן, במיוחד במשפחות חסרות משאבים. כשיש מסגרות אחה"צ לנערות, לרוב זה לא נגיש ולא מותאם להקשר התרבותי. זה משמר את חוסר השוויון”.
"הגיע הזמן להתייחס אלינו כאזרחים שווי זכויות בעלי זהות ייחודית"
על רקע הקצאת משאבים רבים לחברה הערבית ולמאבק בפשיעה, אלנאבולסי מדגישה שנדרשת גם הכרה מצד החברה היהודית בזהותם המורכבת של אזרחי ישראלי הערבים. "אני תוהה האם יש רצון אמיתי מצד המדינה לעשות שינוי בדרך שמכבדת את החברה הערבית" אומרת אלנאבילסי. "כאזרחית אני מרגישה נרדפת, כמי שמהווה איום, כפחות שווה. אני לא רוצה להסתובב בקניון לעורר בהלה כשאני מדברת בערבית. אבל המצב כיום הוא שכשהזהות שלי נוכחת, מתעוררת חשדנות כלפיי."
"תפיסת ההפרדה בחברה גורמת נזק", אומרת אלנאבולסי, "החברה היהודית מוזנת מסטראוטיפים, וכמובן גם לחברה הערבית יש עמדות ודעות קדומות כלפי החברה היהודית. זה משפיע על ההתנהלות בכל הרמות, ברחוב, בשירותים הציבוריים, במרחבים המשותפים. יחסי הכוחות משתחזרים שם. הגיע הזמן להתייחס אלינו כאל אזרחים שווי זכויות בעלי זהות ייחודית, כבני אדם".
החברה הערבית צריכה להבין את הזהות ואת הייחוד של דור הצעירים
לצד השינוי שנדרש במדיניות הממשלה, אלנאבולסי מסמנת גם ההתמודדות פנימית שנדרשת בתוך החברה הערבית: הבנה ופתיחות של דור המבוגרים לחוויות ולאתגרים הייחודיים לצעירים כיום. "אנחנו חברה במשבר, יש פערים בין הדורות. הדור הצעיר חשוף לעולם שההורים שלי לא הכירו. להורים אין כלים לחנך. צריך לגשר על הפערים האלו. הילד שלי מזמן אותי להתמודד עם דברים שלא הכרתי, ללמוד על חייו כנער. יש המון עבודה על השינויים האלה. זה שבר שמשפיע על בני נוער. אין הקשבה לצרכים שלהם. זו מערכת פנים תרבותית שלא מספקת אותם. ההורים נותרים חסרי אונים”.
"הגיע הזמן להבין את הזהות ואת הייחוד של הדור הזה, צריך לתת לו את ההכרה. זה נמצא במקום משברי בחברה הערבית. עדיין הדגש הוא על החברה ולא על האינדיבידואל. זה מבלבל את הנוער. מצד אחד אומרים להם 'לכו תצמחו', ומצד שני 'אתם שייכים לנו, עליכם להיות נאמנים לערכים ולנורמות'. עבודה משותפת והכרה ממסדית יכולות להוביל למציאות אחרת”.
לחזק ולהצמיח את הכוחות הפנימיים, לא במקום המדינה
אלנאבולסי אינה מוותרת על האפשרות לשינוי. “כאשר תשתנה הראייה של המדינה את החברה הערבית, לצד האחריות הפנים-חברתית ולצד המשפחות, ניתן יהיה לשנות את המצב. על החברה להשקיע משאבים בהכוונה ובחינוך של דור העתיד, ועל המשפחות להתמודד עם בעיות ומשברים, לתת לנוער כלים מותאמים. אם יש נקודת התחלה אחרת, מכבדת, הרבה בני נוער יכולים להגיע רחוק. במקום להשקיע במיגור האלימות, נוכל להשקיע בהצמחת דור שתורם ומגשים את עצמו”.
היא משרטטת אתגרים רבים להתמודדות הנדרשת בתוך החברה הערבית. "בפן הפנים חברתי-תרבותי אנו מנסים לאגם את המשאבים כדי ליצור מציאות אחרת ולתת מענה למצב. יש כל הזמן קולות המתנגדים לאלימות ורצח, אבל הם לא נשמעים. אנחנו צריכים לפעול למען הזכות של הפרט בחברה לממש את עצמו. יש לנו הרבה מה לעשות בתחום הזה. צריך לקחת אחריות על אופי החינוך והייעוץ לבני נוער, לא רק ציונים, אלא גם להצמיח דור שמאמין בעצמו, שיכול לתרום באופן חיובי ולהתמודד עם משברים באופן חיובי. אלה סוגיות שאינן מטופלות”.
"יש משאבים פנים תרבותיים וחברתיים בחברה הערבית, ארגוני חברה אזרחית בכל מיני תחומים שמנסים להוביל תהליכי שינוי. אבל הם לא יכולים לבד. צריך לפעול בכמה רמות. עבודה משותפת של כל המערכות תוביל למצב הרבה יותר טוב. צריך לחזק ולהצמיח את הכוחות האלה, אבל לצד המדינה, לא במקום".
