דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
23.2°תל אביב
  • 21.8°ירושלים
  • 23.2°תל אביב
  • 21.6°חיפה
  • 22.7°אשדוד
  • 26.0°באר שבע
  • 32.8°אילת
  • 30.0°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 24.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

דעה / השיכונים שנבנו בשנות ה-50 מתמוטטים, והגיע הזמן שהמדינה תיקח אחריות

הקריסה הפתאומית בחולון מציפה בעיית עומק: אלפי בניינים שנבנו בשנות ה-50 וה-60 אינם בטוחים למחייה | במקום להפקיר את הציבור הישראלי לסכנת חיים ואינטרסים מסחריים, הגיע הזמן שהמדינה תכיר בבעיה הלאומית

הבניין שקרס ברחוב סירלין בחולון (צילום: פלאש90)
הבניין שקרס ברחוב סירלין בחולון (צילום: פלאש90)
דוד טברסקי

חודשיים עברו מאז התמוטטותו הפתאומית של בניין המגורים ברחוב סרלין בחולון ונדמה שלא עובר יום ללא הודעה על בניין נוסף שמקבל צו הריסה. לאחר שנקבע כי הוא מסוכן למגורים, נאלצים הדיירים בבניין להתפנות בחופזה, ולהתחיל חיים חדשים מהיום למחר. אפשר להתפלא על ריבוי המקרים או לחילופין, לחשוב שמדובר בהיסטריה המונית, אבל האמת שונה.

בנייה חפוזה ללא תקנים

עשרות בניינים מקבלים צווי הריסה בישראל מדי שנה, לאחר שמהנדסים ואנשי מקצוע, לרוב מטעם העיריות, מכריזים עליהם כמסוכנים. הגל הנוכחי זכה לחשיפה תקשורתית רחבה, בגלל קריסתו הפתאומית של הבניין בחולון שאף הונצחה במצלמה, אבל מדובר בתופעה שגרתית.

בניינים מסוכנים רבים כלל לא נהרסים ונשארים לעמוד ריקים עם סרטי משטרה במשך שנים. אחרים נותרים לעמוד בגלל מאבקים עיקשים של תושביהם, שחוששים מהרעה בתנאי מחייתם. בעלי דירות שהשקיעו הון רב ברכישתן ושיפוצן, אינם ששים לעזוב ומבקשים לשכנע את העיריות שהבתים מספיק בטוחים, או דורשים חיזוקים בדמות עמוד תומך נוסף או טיפול מקומי.

כמעט כל הבניינים המועדים לקריסה, מראשון לציון ועד קריית שמונה, הם מבני שיכונים, בעיקר של חברות השיכון הגדולות של חברת העובדים, עמידר, עמיגור, ושיכון ובינוי, שנבנו בחופזה, ללא תקנים, בעשורי העלייה הגדולים עם קום המדינה.

כ-80% מהבנייה באותן שנים, כ-100 אלף יחידות דיור, הייתה ציבורית ונועדה לאכלס כמות גדולה של אנשים באופן היעיל ביותר. לדברי פרופסור יעקב בלוך, מומחה להנדסה אזרחית, הבניינים לא נועדו לעמוד יותר מכמה עשרות שנים ובעשור הקרוב צווים כאלו צפויים להינתן לעוד אלפיי בניינים בתקווה שלא יקרסו על דייריהם לפני.

הבעיה המרכזית בפריפריה

הבעיה המרכזית בטיפול בבעיה מתרכזת בפריפריה. בתים רבים שנבנו בשיטת הרכבות והעמודים של שנות ה-50 וה-60 באזורי גוש דן כבר פונו, במסגרת תכניות התחדשות עירונית שחיזקו ושיפרו אותם, או לחילופין הרסו אותם ובנו בנייני חדשים בתקנים מחמירים.

הסיבה להצלחתה, היחסית, של התכניות להתחדשות עירונית באזור גוש דן נעוצה בערך הקרקע הגבוה באזורי הביקוש שהפכו את תהליכי ההתחדשות לכדאיים מאוד ליזמים והקבלנים שקיבלו זכויות בנייה נרחבות על הקרקע ופועלים נמרצות להוצאת דיירים מהבתים כדי שיוכלו לבנות שם מבנים גבוהים יותר.

גם בפרויקטים במרכז יש בעיות: הדיירים מקבלים לעיתים פיצוי נמוך משמעותית מהנכסים שבבעלותם, נעקרים מאזור מגוריהם ולא תמיד מקבלים מענה הולם, ועוד. במקרים של קריסה כמו בחולון מצטרפת לכך התמודדות עם חברות הביטוח, שמתאמצות להסיר אחריות ולשלם כמה שפחות. אבל באזורים אלה מספיק פיקוח של המדינה, בשילוב מערכת המשפט, כדי להבטיח פגיעה מינימלית בציבור.

אבל גבולות ההסתמכות על השוק כמענה לבעיה הלאומית הזו מסתיימים בגבולות חדרה-גדרה. אם מצפינים לטבריה, חצור הגלילית או קריית שמונה, רואים מאות בנייני רכבת הבנויים על השבר הסורי-אפריקאי, בהם תכניות הפינוי-בינוי לא יוצאות לפועל בגלל שהן פשוט לא כדאיות ליזמים. בקרית שמונה למשל, בנייני הרכבת שעברו תהליכי תמ"א, לאחר שיחידות הממ"ד שלהם שנבנו בשנות ה-70 החלו להתנתק מהם, עשו זאת בשילוב עם תקציבים של משרד הביטחון.

מענה לאומי לבעיה לאומית

המענה לבניינים בסכנת התמוטטות אינו יכולה להישאר ברמה הפרטית ואף לא ברשות המקומית. הבעיה הלאומית חייבת לקבל מענה גם ברמה הלאומית.

המדינה צריכה להעמיד מקור תקציבי שמאפשר כרית ביטחון בסיסית לתושבים שמפונים בבית בצו פינוי מיידי מחשש לקריסה. כמו שתושב ישראל שביתו נפגע בזמן מבצע צבאי יודע שיקבל מענה מקרן מס רכוש, גם תושב שדירתו שנבנתה בחופזה כחלק ממדיניות ממשלתית צריך לדעת שהמדינה ערבה לו, לפחות ברמה הבסיסית. כך גם ימנע מצב של דיירים שמסרבים להתפנות מחשש שיופקרו לגורלם.

בנוסף לכך, יש לשקול רגולציה חמורה וקפדנית יותר של המדינה על חברות הביטוח כדי שבעלי הדירות ידעו היטב מה יש להם ומה אין להם ביד, במידה וכל רכושם יאבד.

וברמה האסטרטגית: המדינה חייבת להתערב בעצמה בחיזוק מבנים ובפרויקטים של פינוי בינוי בפריפריה. השיכונים בטבריה ובחצור הגלילית לא יכולים לחכות לטיפולה המסור של היד הנעלמה של השוק החופשי.

ממבט ראשון נראה שמדובר בפרויקט שאפתני ללא תאריך סיום אבל יש לזכור שמדובר בכמות מוגבלת של בניינים. אחרי מלחמת ששת הימים סטנדרט הבנייה בישראל השתפר משמעותית, ורוב הבניינים בישראל יחזיקו מעמד שנים רבות. אבל קבוצה לא מבוטלת של בניינים מהווה כבר עכשיו סכנת חיים.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!