אלכסנדר במשבר. הוא מובטל, חשבון הבנק שלו מוקפא. אשתו, שעזבה לחודשיים, הותירה אותו לבד עם שני ילדיהם הקטנים. נחוש להוכיח את עצמו הוא מתייצב לראיון עבודה בחברת סטארט-אפ צעירה. הוא ממתין לראיון באופן-ספייס. גבר לא צעיר, חם ורגיש, יושב על פוף וממתין לפגישה עם המנכ"ל. סביבו עובדים קופצים על טרמפולינה, משחקים  וזוללים חטיפים – השפע הילדותי שמציעות חברות היי-טק לעובדיהן.

למרבה ההפתעה אלכסנדר מקבל את המשרה. אבל הוא חייב לתמרן בין סודות: לא רק שאין לו מושג איך עובדים ומתנהגים בחברת היי-טק, הוא גם נאלץ להסתיר את העובדה שהוא אבא. "אצלנו המוטו זה בלי ילדים", אומר לו המנכ"ל הצעיר מצדו השני של שולחן הפינג פונג, "חד וחלק… אני רציני. אם אתה רוצה את העבודה אז בלי ילדים". 

עבור מנהלים בימינו, גידול ילדים הוא הרי "אם כל חטאת": צריך לאסוף אותם מהגן, לטפל בהם, לפעמים הם חולים, דברים שמפריעים לחברה לשגשג. כדי לזכות בעבודה, שתאפשר לו לפרנס את שני ילדיו הצעירים, אלכסנדר נאלץ להסתיר את העובדה שהוא מגדל אותם לבדו. 

ארצ'ימבולדו, הנהג (ברונו פודלידס), אלכסנדר (דניס פודלידס) וסברין, מנהלת בחברת ההיי-טק (סנדרין קיברליין). גברים מבוגרים בעולם העבודה של הצעירים (צילום: באדיבות בתי הקולנוע לב)

הגיבור השני של הסרט, ארצ'ימבולדו, הוא גבר רגיש וחינני, העובד בכלכלת החלטורה ומקבל משימות באפליקציה. לכאורה, מאפשרת לו העבודה גמישות בשעות העבודה, אך בפועל הוא עובד סביב השעון: קונה ומוכר מוצרים משונים באי-ביי, אוסף רחפני משלוחים מרחובות פריז ולוקח אותם הביתה להטענה. אם מחליפים רחפנים בקורקינטים, ואת פריז בתל אביב, אפשר בקלות לדמיין איך זה נראה. 

פגישה מקרית בין אלכסנדר וארצ'ימבולדו הופכת אותם לחברים טובים. בחיים הם אחים קולנוענים: ברונו ודניס פודלידס. ברונו (60), במאי הסרט, הוא ארצ'ימבולדו; דניס (58) הוא אלכסנדר. את התסריט כתבו יחד. הסרט, שנקרא בעברית "סודות בחברה", ומוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בארץ, השתתף ב-2020 בפסטיבל קאן (שלא התקיים במתכונת המוכרת בשל הקורונה). 

פרויקט משפחתי

הסרט, כפי שאפשר כבר להבין, מותח ביקורת נוקבת, גם אם בקלילות, על השתעבדותם של בני האדם לעבודה מנוכרת, ועל המחיר הפיזי והנפשי שכרוך בכך. "ככל שאנחנו מכניסים עוד ועוד חלקים אנושיים למכונות אנחנו נהיים יותר רובוטים", אמר ברונו פודלידס בראיון לעיתון צרפתי, שנערך עם צאת הסרט בשנה שעברה. "יום אחד דניס אמר לי שהוא צריך לעשות ריסט, וזה הצחיק אותי. דימיינתי סצנה כזו שמישהו מנסה לפרמט לעצמו את המוח. משם התחילה בינינו שיחה על העולם המוזר שבו אנחנו חיים. הסצינה הזו לא נכנסה בסוף, אבל יצרנו סרט מלא בסצנות מצחיקות כאלה".

וזה אכן כך. הסרט שופע הומור וטכנולוגיה: בינה מלאכותית, רחפנים, חיישנים, אוטומטיזציה שלא בהכרח מסייעת לאדם להשיג את מבוקשו.

אלכסנדר במשרד עם בובת שני האלפרדים. הקופים כמשל (צילום: באדיבות בתי הקולנוע לב)

שמו הצרפתי של הסרט Les 2 Alfred (שני האלפרדים) הוא שמה של הבובה שבלעדיה בנו של אלכסנדר לא יכול להירדם. הבובה היא בעצם שתי בובות קוף מרופטות שידיהן קשורות זו בזו, "בובה שהיא שתי בובות", אומר אלכסנדר. האלגוריה ברורה: שני קופים קשורים, שני גיבורים חמים, מרופטים ושעירים; שני אנשים טובים המנסים לשרוד ולשמור על אנושיותם בעולם העבודה המנוכר.

בחברת ההיי-טק של אלכסנדר אסור, כאמור, להביא ילדים לעולם, אבל בחיים זה עדיין מותר. ארבעת ילדיהם של שני האחים משחקים בסרט, שהוא פרויקט משפחתי. האהבה ביניהם, בסרט ובחיים, היא הכוח שלהם מול הניכור של הטכנולוגיה ויחסי העבודה. "נהייתי אבא 20 שנים אחרי ברונו", אמר דניס בראיון, "ככה שלא זכינו לשתף חלק גדול מחוויות ההורות שלנו. כל הילדים שלנו השתתפו בסרט, בילינו שעות רבות יחד, אז יש פה חוויה של תיקון". ואילו ברונו אמר: "היה לי נעים מאוד לשחק לצד דניס. אני רגוע יותר כשהוא לצידי".

גברים מבוגרים בחברה של מילניאלז 

את הביקורת החברתית שלהם שתלו האחים פודלידס בשני היפוכים. היפוך הדורות והיפוך מגדרי. שני הגיבורים, גברים בשנות החמישים פלוס לחייהם, משתלבים בעולם העבודה של המילניאלז, בני דור ה-Y. מצד אחד משרות נחשקות בהיי-טק, בהן העובד רשאי לקבוע את שעות העבודה, ובסרט גם את שכרו; ומצד שני עבודות החלטורה שבהן העובד, התלוי באפליקציה כזו או אחרת, אינו מועסק באופן מסודר וחשוף לפגיעות גופניות ונפשיות מבלי שאיש אחראי עליו. החסרונות של העבודות האלה, המבוצעות בימינו על ידי צעירים, בולטים כשמועסקים בהן אזרחים ותיקים. 

הרבה מהרגעים המצחיקים בסרט נובעים מההיפוך הזה. אנשים מבוגרים נאלצים להשתלב בעולמם של הצעירים, שאותו הם לא תמיד מבינים. התכונות שנדרשות מהם בעבודה מנוגדות למה שהיה מוכר ומקובל בעבר: במקום ידע דרושה גמישות מחשבתית; את הניסיון מחליפה תעוזה (שלא לומר יהירות); והתכונה החשובה ביותר הנדרשת מהם היא לדעת לשקר, לזייף, להסתיר.

להיפוך הדורות יש רובד נוסף: מרחב העבודה בחברת ההיי-טק מלא באטרקציות ילדותיות: פינג-פונג, כדורגל שולחן, ג'ימבורי, פופים, פחיות שתייה וממתקים, אבל על העובדים נאסר להיות הורים. "רציתי להביע את זה שאנחנו המבוגרים הופכים יותר ויותר ילדותיים, ומצד שני מרחיקים את ילדינו מהעולם שלנו", אמר בראיון דניס, "האם זה סוג חדש של פטרנליזם?"

אב יחידני זה לא אופייני

ההיפוך המגדרי בא לידי ביטוי בכמה אופנים. אשתו של אלכסנדר, קצינת צוללת בחיל הים, מותירה אותו לבדו עם עול גידול הילדים. "היא תגיע עוד חודשיים", הוא אומר, וארשת פניו סלחנית ומאוהבת. כיוון שהיא לא נמצאת, האבהות היחידנית מחייבת אותו לעשות את הג'אגלינג בין קריירה לגידול ילדים, שבעולם האמיתי נדרשות לבצע בדרך כלל רק נשים. לשם כך הוא מסתייע בחברו ארצ'ימבולדו. איפה רואים את זה בעולם האמיתי? 

אלכסנדר עם שני בניו בסרט וגם בחיים האמיתיים. כאן הגבר צריך לג'נגל (צילום: באדיבות בתי הקולנוע לב)

ולא רק זה. אלכסנדר מתקבל לחברת ההיי-טק לא בזכות כישוריו, אלא בשל ניסיונה של החברה לזכות במכרז בעיירה הנידחת שבה הוא גדל. כלומר, בזכות הלקוחות הפוטנציאליים שיביא. הדרישות הראשונות ממנו נוגעות באיך שהוא נראה. זה קומי כי הוא גבר. אם זו הייתה אשה, זה היה נותר לצופים שקוף. 

צ'רלי צ'פלין דור 0.2

אלכסנדר וארצ'ימבולדו הם מה שקראו לו בתחילת המאה הקודמת "פועל יום". במקום לעבוד על פס הייצור בתעשייה של המאה הקודמת, ולהפוך לעוד בורג במכונה, כמו צ'רלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים", הם הופכים לרובוטים.

"זמנים מודרניים". מה השתנה?

אלכסנדר הופך לתוכנה (צריך לעשות לו מדי פעם עדכון גרסה), וארצ'ימבולדו הופך לחומרה המשלימה את היכולות שהרובוטים טרם פיתחו (לחבר רחפנים למטען). הם לא מבינים את התמונה הגדולה, והיא גם לא מעניינת אותם. הם רק רוצים לשרוד. בדומה לצ'פלין, הם אנשים של אנשים, אוהבים, דואגים, חברים מסורים. בשוק העבודה של ימינו הם חסרי ערך. 

העתיד כבר כאן

הסרט אינו חזון עתידני קומי. דבר בו לא לקוח מהעתיד. אין בו טכנולוגיות שלא קיימות כבר, ולא מוצגות בו צורות חדשות של דיכוי עובדים. כבר בדקות הראשונות של הסרט מופיע שליח מיוזע – ביד אחת חבילה, ביד שנייה אופניים – בדירה בקומה גבוהה בבניין מגורים. נראה שבעוד רגע ייאבד את ההכרה. 

האבסורד של העבודה הנצלנית מוכר לצופים מחייהם: ישיבות הזום שבהן קשה שלא להירדם (וקשה עוד יותר להסתיר מעיני המצלמה את הילדים); המבנה המסועף של תאגידי ההון הבינלאומיים השולטים בחברה ומרחיקים אותה מהעובד הפשוט; והצדדים האנושיים שצריך להעלים כדי לפתח קריירה.

אהבה ורוח האדם

ככל שהסרט מתפתח, מתברר שאלכסנדר אינו העובד היחיד בחברה המסתיר את ילדיו. עובד אחר מפוטר לאחר שמוצץ נופל לו במקרה מהתיק, וכך נחשף הסוד שהוא הורה. יש לו חיים מחוץ לחברת ההיי-טק, וזו עילה לפיטורים. 

הדרך של הסרט לפתרון הקונפליקט היא בהתאגדות, שתאפשר לעובדים להכניס את אנושיותם למקום העבודה. אלא שאף עובד לא מעז לדבר על כך עם עמיתיו. כאן נכנסת לתמונה האהבה. המשפחתיות המופתית שבין אלכסנדר וארצ'ימבלודו, והרומן שנרקם בין ארצ'ימבולדו לסברין, המנהלת של אלכסנדר,  מובילים לגילויים של סולידריות בין העובדים. אבל כדי להפוך גילויים של סולידריות להתאגדות של ממש נדרש צעד ארגוני נוסף. 

התפקיד הזה שמור בסרט לנציגת דור ה-Y, החכמה מכולם. המילניאלית מבינה את אפשרויות השחרור הטמונות בטכנולוגיה החדשה, אם העובדים רק יידעו לדרוש את הכלת צרכיהם האנושיים. המילניאלית לבושה בבגדים פשוטים, מדברת בשפה שדורות אחרים לא מבינים, אך כל דבריה הם שיר הלל לרוח האדם. היא מבינה את המצב ומנהיגה את העובדים לשתף את סודותיהם בחברה. 

שפת הכוח והשליטה

ויש גם עניין של שפה. יוצרי הסרט, שהם בנים למהגרים מיוון ואלג'יריה, שקדו על שפה קלילה מלאה בכפלי משמעות ומלווה בעקיצות על "שפתם של הצעירים" ועל ריבוי ראשי התיבות בימינו. הם גם הכניסו משפטים רבים באנגלית, "צרפנגלית" כפי שקרא לזה ברונו בראיון. 

ישיבה במשרד ההיי-טק. מדברים ב"צרפאנגלית" (צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)

"התכליתיות והפרקטיות של האנגלית", הסביר, "לא ניתנת לביטוי בצרפתית. לא בכדי האנגלית הטכנוקרטית חודרת לשפה הצרפתית דווקא בביזנס, לומדים אותה במכללות לניהול. זו שפה של כוח, של שליטה, שפה קרה, שהתפשטה בתקופתו של הנשיא מקרון". 

בתרגום לעברית של הסרט, הביקורת הזו, שמובעת באמצעות השפה, נעלמת. התרגום, אם מותר הערה, כאילו נלקח מגוגל טרנסלייט. לדוגמה, שמה של חברת ההיי-טק בסרט הוא The Box. המילה קופסה בצרפתית (Boîte) משמשת לתיאור מועדוני ריקודים, ולאחרונה גם חברות סטארט-אפ צעירות. בתרגום לעברית התבלבלו המושגים לכדי ג'יבריש כמו "מועסק בקופסה". ועוד דוגמה: ראשי התבות הידועים לקהילת הלהט"ב, LGBT, תורגמו בעברית ל"לגב"ט". אז יש עוד סיבות לחייך באולם הקולנוע.