אלמיטו אנגאו הגיעה בפעם הראשונה לחגיגות הסגד שנערכו אמש (חמישי) בירושלים. היא בת למשפחה של יוצאי אתיופיה, אבל רק לאחרונה החלה להתעניין בשורשים ובתרבות. "לא חשתי חיבור לזה עד היום, אבל אמרתי, אעלה לירושלים ונראה על מה כולם מדברים", היא מספרת, "אני מעצבת את הזהות המורכבת שלי עכשיו, בין הישראליות לאתיופיות, ממש ברחתי כל החיים מהאמהרית, והיום אני מבינה כמה זה חשוב לשמור על זה, עכשיו אני מחברת".

קטמה פנטה וירוס קסיה (צילום: יהל פרג')

כמה שעות אחרי שנשבר הצום ותמה ההתכנסות הרחבה בטיילת ארמון הנציב, שטפו את רחובות ירושלים המוני חוגגות וחוגגים צעירים. עבור חלק זוהי הפעם הראשונה שהם עולים בסגד לירושלים, אחרים נשבעו שאחרי הקורונה הם חייבים להגיע להתכנסות ויש את מי שהגיע כי הוא עובר 'סדרת חינוך' אצל החברים שלו מהעדה האתיופית.

"לפחות פעם בשנה תנסו להיות חלק ממני"

"כל ישראלי צריך להיחשף לחג הזה, והוא יבין את הציונות מחדש", אומר נופר עמיר, שזה הסגד הראשון שהוא חוגג, בזכות החבר שלו אופיר. הם יושבים על בירה באחד הברים הקטנים של מחנה יהודה, אחרי יום שלם של התכוונות. "זה מרגש שעדה שלמה, אחרי שעלתה לישראל, עדייו מתייחסת לזה כדבר שהוא לא מובן מאליו. כשרואים את המבוגרים שמנשקים את האדמה זה לא ברור מאליו".

יושבים לבירה אחרי חגיגות הסגד בירושלים: אריאל (מימין), נופר עמיר (שני מימין) ואופיר (משמאל) (צילום: יהל פרג')

אופיר, שהגיע מחולון והביא איתו כמה חברים, שחלקם אינם יוצאי אתיופיה, מספר שהוא פוקד באופן קבוע את ארועי הסגד. "זו הפעם הרביעית שאריאל מגיע בזכותי, וזה כי החג הזה לא רק שלי. כן אני רוצה שאתם תהיו חלק ממני, אני מתאמץ כל הזמן להיות חלק מכם. אני עושה הכל כדי להיות חלק, לפחות פעם בשנה תנסו להיות חלק ממני".

הוא מספר שהאבטחה השנה הייתה מוקפדת יחסית לשנים קודמות, לקח מהאסון במירון. "זה פגם קצת, כי לראות אישה בת 80 שהגיעה להתפלל מתחננת בפני שוטרים שיתנו לה להתקרב לקייסים, זה לא נעים. ".

"צריך לחגוג את הסגד באמצע הרחוב, ככה זה יהיה הכי ישראלי"

"זו היתה הפעם הראשונה שלי בסגד בירושלים, והיה לי מדהים, התרגשתי ממש", מספרת רחל אקלו שהגיעה עם עוד כמה חברות מקריית מלאכי. "היו נקודות אור", אומרת אסתר באייך, גם היא מקריית מלאכי, על הנאצ'ים, הלא אתיופים, שהגיעו לחגוג את הסגד. "צריך לחגוג את הסגד באמצע הרחוב, לא רחוק בטיילת, ככה זה יהיה ישראלי. אני מקווה שנזכה להיות מאוחדים, ושבשנה הבאה נגיע יותר".

בשלב הצילומים, רחל מסבירה על הנטלה, הבד הלבן שהמבוגרים האתיופים עוטים גם בסגד, "אם הנטלה מונחת על כתף שמאל זה אֶבֶל, אם היא מונחת על כתף ימין זה שמחה. בזכות זה שהלכתי עם הנטלה היום, המבוגרים שאלו הבת של מי אני, זה כיבד אותם".

רחל אקלו (מימין) עטופה בנטלה, ואסתר באייך. "בזכות זה שהלכתי עם הנטלה היום, המבוגרים שאלו הבת של מי אני, זה כיבד אותם" (צילום: יהל פרג')

גם אלמטו אנגאו מספרת על החיבור המשמעותי שיוצר הסגד בין הדורות השונים בעדה. "שמחתי ממש לראות שיש חיבור בין הצעירים למבוגרים, ובין העדה למסורת. ביום-יום יש הרבה נתק בין מבוגרים וצעירים, אז זה חשוב.

"הרמתי ידיים לשמיים עם האימהות האתיופיות והתחברתי"

קטמה, ירוס ואלמיטו הגיעו יחד מאשדוד, "היה לי עוצמתי ומרגש זו הפעם הראשונה בסגד בירושלים", מספרת קטמה. "אחרי הקורונה היה דחף להיות בזה. אצלי בבית היה פחות חיבור לחג והיה לי חשוב להבין מה הרעש. לקחתי יום חופש מהעבודה, ולראות את כולם קרובים ורחוקים, בנסיבות משמחות כאלו זה היה משמעותי. בלי נדר, אני לוקחת על עצמי לבוא כל שנה", היא אומרת בכוונה אמיתית.

"החלטתי להגיע ברגע האחרון, ממש אתמול בעשר בלילה, והשנה לעומת שנים קודמות היה לי עוצמתי ומרגש", מספרת ירוס קסיה מאשדוד. "לא הבנתי כלום מהתפילה של הקייסים, אבל עמדתי ליד חבורה של אימהות אתיופיות, הרמתי ידיים לשמיים כמוהן, והתחברתי מאוד".

דוד נגס. "שמח שהצלחתי להבין לפחות חצי מהתפילה" (צילום: יהל פרג')

"עכשיו כשאני מבוגר יותר, אני יותר מחובר לתכנים של הסגד", אומר דוד נגסה מנתניה, שיושב עם כמה חברים על בירה. "אני שמח שהצלחתי להבין לפחות חצי מהתפילה של הקייסים. זה מדהים איך התפילה שלהם עובדת בסנכרון כזה. אין חזרה גנרלית, והם לא מפריעים אחד לשני".

"יש לאנשים ספק אם אנחנו יהודים"

אורלי ועדן הגיעו מהצפון (יקנעם וקריית מוצקין) כדי לציין את הסגד, וחבל להן שהחג עדיין לא הגיע לרמה של המימונה בתפוצה הרחבה שלו בחברה היהודית בישראל. "כרגע זה חג רק של העדה, חבל שזה לא רחב יותר ומושרש יותר", אומרת אורלי. "לא כולם עלו, יש עוד יהודים שמחכים באתיופיה והיינו רוצים שייעלו, שכולם יעלו. גם בגלל זה הסגד עדיין רלוונטי, יש עדיין מי שחולם על ירושלים".

"חלק מזה שהסגד עדיין לא לגמרי ישראלי, זה בגלל שיש לאנשים ספק אם אנחנו יהודים", אומרת עדן. "לא ישאלו אותך את זה בראיון עבודה, אבל בקשרים עם אנשים זה עולה. ככה בשאלות, אם אנחנו חוגגים פסח למשל. אני לא נבהלת, אני יודעת מי אני ולאן אני שייכת".