מתוך 90 הפינויים שיצאו לפועל במהלך השנה האחרונה, בחלק לא מבוטל לא ניתן מענה רווחתי הולם למפונים. משרד השיכון אינו אמון על המפונים ושולח אותם למשרד הרווחה והרשויות, והם נותרים בלי דירה ובלי תמיכה. במהלך תקדימי, איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים פנה בשבוע שעבר לוועדת הכלכלה בכנסת והביע את תמיכתו בקריאה לעצור לאלתר את פינוים של משפחות ודיירים מדירות הדיור הציבורי.
"הבעיה והמצוקה לא נגמרות בפינוי עצמו או ביום למחרת", אומרת ל'דבר' אפרת רותם, מנהלת חטיבה ארצית באיגוד העובדות והעובדים סוציאליים בהסתדרות. האיגוד פנה לוועדה מתוך תחושה שאין כלל התייחסות לזווית הרווחתית של המפונים וההשלכות ארוכות הטווח של הפינוי. "אפילו אם לא יהיה פינוי בסוף, משפחה שנמצאת בחוסר ודאות כזה במשך כל כך הרבה זמן שמה את עצמה ואת ילדיה במתחים נפשיים בלתי נסבלים".
במכתב שנשלח לוועדת הכלכלה, שאמורה לדון בעניין הפינויים מחר (שני), האיגוד מבקש לשים מעצור סוציאלי בפני כל פינוי ולבחון מה המענה הרווחתי שכל משפחה שתפונה תזדקק. "קשה לצפות באופן מדויק לאן יתגלגל כדור השלג שיחל בפינוי", נכתב במכתב שעליו חתומה רותם.
לתפיסתה, המצב המקדמי של פינויים חייב להיות מוחלף במנגנון אחר, בגלל הנזק ארוך הטווח שהוא גורם למשפחות. "כשאנחנו מסתכלים לעתיד, אנחנו צריכים להגיד איפה זה התחיל. תמיד אם נשקיע במניעה בשלבים הראשונים למדינה יעלה פחות מאשר לטפל בהם מאוחר יותר. במקרה הזה, מניעה היא לתת לאנשים תנאי מחיה שניתן לחיות בהם".
הפינוי גורם לפגיעה היקפית רחבה, פרט לאובדן הדירה. פגיעה בסביבת החיים, פגיעה במקום העבודה וכך גם בסביבת החיים של שאר בני המשפחה. "הורה שכל כך עסוק בהישרדות היומיומית שלו, בשאלות של איפה הוא יישן מחר בלילה, לא פנוי לילד שלו", אומרת רותם.
היא מוסיפה שמניסיונה הילדים שחיים בבתים שנמצאים בצל פינויים לא אדישים למתחים, ומוצאים את עצמם בקשיים בבית הספר וברחוב: "יש סכנה משמעותית להחמרה בהתנהגויות. גם אם יגידו שאין פינוי בסוף, גם אם זמני, בין אם הייתה התערבות ובין אם מסיבות אחרות, יש לנו כאן משפחות שעברו תקופה ארוכה של חוסר ודאות נוראי. אי אפשר לבטל חודשים שלמים שבהם אנשים לא ידעו איפה הם יהיו מחר. אנחנו, העובדות הסוציאליות, נפגוש את הילדים של המשפחות האלו עוד חמש או עשר שנים עם מצוקות שקשורות למה שקורה ממש כרגע".
רותם מספרת שעם השנים עובדות פונות לרשויות או למוסדות המדינה כדי לנסות לעזור למשפחות, אבל תמיד באופן פרטני. פעמים רבות המדינה לא נותנת מענה מספק, אם בכלל, למשפחות. האמון של המשפחות במוסדות המדינה רק נחלש.
באיגוד מבקשים לדרוש בחינה פרטנית של כל מקרה שמועד לפינוי לפני שנשלחים צווים: "אם יש פינוי, הוא צריך לקרות בצורה מסודרת, מציאת מקום חלופי, מעורבות של המחלקה לשירותים חברתיים ברשות, אם המשפחה צריכה מטפלים וכו'", אומרת רותם. "בסופו של דבר, המדינה משלמת את הכספים האלו במקומות אחרים, שום דבר לא ישכנע אותי שאין קשר בין ילד שבמשך עשור חי בין דירות מועדות לפינוי לבין ההתנהגויות שלו אחר כך, שעל כולן המדינה תוציא כסף בטיפול בפשע, בהתמכרויות וכו'".
