אור עדי קיבלה איום בפיטורים מעבודתה כשליחה בארה"ב בארגון גדול, בעקבות פוסטים שכתבה ברשתות החברתיות בהם הביעה תמיכה במאבק לפתיחת נחל האסי לציבור.
"שלושה ימים לפני ראש השנה קיבלתי שיחה מהמנהל הבכיר שדיבר בצורה נעימה ורגועה, ואמר שהם מקבלים תלונות, ושהרבה זמן רוצים להעיר לי על הפוסטים", היא מספרת ל'דבר', "זה הרגיש כמו מאפיה שאומרת לי בצורה מאוד נחמדה 'תהיי בשקט אחרת דברים לא נעימים יקרו'".
הפוסטים שפרסמה עדי בדף הפייסבוק הפרטי שלה ובדף הפייסבוק של המחאה לשחרור האסי היו אמנם עוקצניים וחדים, אך בגדר שיח נורמטיבי המתנהל ברשת, בטח כשמדובר במחאה. לטענתה, הפוסטים שנדרשה למחוק לא כללו קללות, התבטאויות חריגות או קריאה לאלימות. "אני לא סוג הבן אדם שידבר לא בצורה עניינית. אני אשת חינוך בנשמה שלי, לא מטנפת את הפה שלי, וגם על הכביש כשאני עצבנית, אני משתדלת. יש לי שפה עוקצנית שמוציאה שדים החוצה."
"המנהל אמר שזה חמור מאוד"
מה שככל הנראה היה הקש ששבר את גב המנהלים של עדי, היה פוסט שפרסמה בקבוצת המחאה לשחרור האסי, בו סיפרה שבשיעור עברית בזום שהעבירה במסגרת עבודה בארגון למשתתפים מרחבי העולם, הקדישה שלוש דקות לעדכון אקטואליה כדי להסביר על המאבק, על עדות בישראל, על מהו קיבוץ ומהו חוק המים. את אותו הפוסט סימה באימוג'י צוחק וכתבה 'בקיצור, צפו לתרומות'. משם התגלגל כדור שלג, שהביא אותה לסיים את השליחות בתוך זמן קצר, למחוק את כל הפוסטים בנושא ולא לדבר על הפרשה הזו, עד עכשיו.
הפוסט הזה הוזכר בשיחה עם המנהל הבכיר. "הוא אמר לי שברגע שעודדתי תרומות לגורמים מסוימים, זו הפרת חוזה וזה חמור מאוד. שאלתי מה זה אומר, והוא אמר לי שצריך למחוק את כל הפוסטים, שלא יהיה זכר לזה, ולא לדבר על זה בעתיד."
"כשאתה שליח, הכול עובד בעוצמות חזקות"
למרות שחשה כעס, עדי בחרה למחוק את הפוסטים. "אמרתי לעצמי 'אור, שימי את האגו בצד'. רציתי לצאת על המנהל הזה ב-200 קמ"ש, אבל רק אמרתי 'כן' וביקשתי 'סליחה' ושאני 'מתנצלת'. ניסיתי להגן עלי ועל בן הזוג שלי, לא רציתי להיכנס לעימותים כי הייתי בטוחה שהגורל נחרץ, ושאצטרך לבזבז את כל מה שהצלחתי לחסוך בשנה וחצי על הפרת חוזה".
"אחרי שמחקתי את הפוסטים, נכנסתי ל-24 שעות למיטה ולא הפסקתי לבכות. לקח לי שמונה חודשים של טיפול פסיכולוגי להחזיר את האמון במעסיקים. כשאתה שליח, הכל עובד בעוצמות חזקות. אתה לבד, אין לך חברים ומשפחה, בארץ זרה וזה היה עוד בקורונה – כל אחד בביתו".
עדי סיימה את השליחות לאחר כחודשיים, בהתאם לחוזה שלה. לפני ה'פרשה' היא שוחחה עם מנהליה על הארכה של תקופת השליחות, אך העניין ירד מהפרק. "אחרי המקרה לא היה נעים לעבוד שם, הנמכתי את הראש, הייתי צייתנית, רק להעביר את התקופה. כשהשליחות הסתיימה, לא עשו לי שיחת סיכום או מפגש פרידה בארץ".
אחרי תקופה ארוכה שחתמה אבטלה, היא הצליחה להתקבל למקום עבודה בו היא לא חוששת להביע את עמדותיה. רק אז, שנה אחרי, היא העזה לחשוב איך לספר את הסיפור שלה, וחשפה אותו לראשונה בקבוצת הפייסבוק של המאבק.
מכתב למנהלים מקבוצת הפייסבוק הסודית
לאחר התפוצצות הפרשה, הבינה עדי שהלחץ שהופעל על הארגון היה מתוכנן ומאורגן, ומאחוריו עומדת קבוצת פייסבוק סודית של תומכי הקיבוץ, שבאופן שיטתי פעלו להלך אימים על מי שמביע תמיכה במאבק ובפעילי המאבק, דרך מקומות העבודה שלהם. "הם החליטו מה יהיה הדין שלי, ניסחו מכתב תלונה רשמי ושלחו למנהלים שלי", היא מספרת.
"המאבק חשף את הנתק של השמאל"
עדי מספרת על עצמה שגדלה בצפון ת"א, והתגובות של הסביבה הקרובה – חברים ומשפחה, לעמדותיה בנוגע לאסי, הפתיעו והעציבו אותה. "היו ימים מאוד סוערים בפייסבוק שלי, רוב החברים שלי בפיד הם אנשי שמאל, כמוני, וקל להם יותר להתחבר לכיבוש מאשר לזה. הייתי בהלם כמה במרחב הפייסבוקי שלי, הנאור והשמאלני תוקפים אותי על התמיכה במאבק. גם הגרעין המשפחתי הקרוב היה בהלם מהתמיכה שלי ב'צד השני', זה גרר המון שיחות טלפון זועמות. המאבק על הנחל זה הרבה מעבר לנחל – זה תפס את השמאל עם המכנסיים למטה. חשף את הנתק של השמאל, איפה הוא נכשל, מהניתוק שלו מהעם והערכים שלשמם הוא קיים".
"אני הקלישאה של הבועה התל אביבית, ביקרתי בבית שאן אולי בטיול שנתי", מספרת עדי על עצמה. על המאבק שמעה בפעם הראשונה בתכנית רדיו, והיא מספרת שככל שהעמיקה בפרטים ובתגובות, צפה בה דמותו של אביה, שנפטר לפני 24 שנים, והיה ילד חוץ מזרחי בקיבוץ בצפון הארץ. "הוא היה חבר קיבוץ עד גיל 35, והקיבוץ פתח לו המון דלתות, הוא היה אמן ופעיל חברתי והמקום הזה היה קרוב לליבו, והוא מעולם לא התלונן על הקיבוץ, אבל לפי הסיפורים תמיד הזכירו לו מאיפה הוא בא ומה מקומו. אני גדלתי בצפון תל אביב, קיבלתי חינוך מאוד פריבילגי, אבל ברגע שדיברו על הנחל באופן העדתי, זה הציף דברים".
"הכניסו יותר מדי פוליטיקה לתפקיד השליחות"
היא נזכרת בשיחת טלפון עם אחיה, יום אחרי השיחה בה איימו עליה בפיטורין, בה הציע לה לוותר. "הוא שאל מה אני מצפה שיקרה. 'את חושבת שתשני את העולם? שאת גיבורה גדולה? הארגון אותו ארגון. השליחים אחרייך יסבלו מבריונות ולא תשני כלום'. אמרתי לו שהוא צודק, יש סיכוי גדול מאוד שזה לא ישנה כלום, ושהמערכת תישאר אותה מערכת ויתנהלו אותו הדבר".
ובכל זאת, יש משהו שהיא מקווה שישתנה: המוסר הכפול שמאפיין לדבריה את ההתנהלות בארגון בו עבדה. "המנהלים שלי לא חסכו מעצמם התבטאויות. הם התבטאו בעמוד שלהם בעד ההפגנות בבלפור, הקולגות שלי דיברו על המחאה באסי רק מהכיוון השני. זה לא ראוי. בשיחות זום, עוד לפני הקורונה, לא פעם בכירים במחלקה הביעו עמדות פוליטיות. זה לא הציק לי באותו הזמן, כי בסך הכל הדעות הפוליטיות שלי תאמו, אבל אמרתי לעצמי אם הייתי ימנית, איך זה היה גורם לי להרגיש שמביעים דעות ציניות על ראש הממשלה?".
לדבריה, שליחים בעבר ובהווה שותפים לדעתה שנדרש שינוי ביחס לשליחים. "אני בעולם השליחות מ-2015, אנשים שהולכים להיות שליחים לא עושים את זה כדי 'להתחרע' על הקניון. עושים את זה בשביל השליחות. קיבלתי כמה וכמה הודעות משליחים שעדיין בתפקיד ושליחים לשעבר שאמרו לי שצריכים להתאגד ולעשות תביעה ייצוגית על דברים שעברו. משהו רקוב שם, אני לא מתביישת להגיד את זה. הכניסו יותר מדי פוליטיקה לתפקיד. נכון שאי אפשר בכלל בלי, אבל צריך למתוח גבול ולעשות סדר במוסדות האלה."
"אין לי רצון ופנאי למאבק משפטי", אומרת עדי, "אני לא מחפשת נקמה או מרירה. אני מעריכה את מקום העבודה הקודם, למדתי בו המון ועשיתי הרבה והייתי עושה את זה שוב, אבל הוא לא חף מטעויות. והייתי רוצה שייעשה בדק בית. הייתי רוצה לראות שמנקים את כל המניירות הפוליטיות הישנות, הבריונות, מדיונת ההפחדה ומתמקדים בעיקר שזה ציונות, אהבת ישראל וגשר ליהדות התפוצות שמתרחקת מאיתנו".
