דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי כ"ו בכסלו תשפ"ב 30.11.21
21°תל אביב
  • 14°ירושלים
  • 21°תל אביב
  • 19°חיפה
  • 21°אשדוד
  • 18°באר שבע
  • 19°אילת
  • 20°טבריה
  • 13°צפת
  • 20°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

לגדל תמרים בערבה

תמרי מג'הול לקראת גדיד. "את התמרים הלחים, הכי גדולים והכי עסיסיים, אנחנו מוכרים במכירה ישירה" (צילום: אלבום פרטי)

נעמה ויהל אבני, חקלאים ממושב עין יהב, מספרים על גידול התמרים; המים המלוחים והגניבות; הייצוא שנעצר בקורונה, המחירים שהתרסקו, וגם המכירה הישירה מהקרון המצויר שלהם, שהחזיקה אותם כלכלית בתקופה הקשה

כשנעמה (42) ויהל אבני (45), מגדלי תמרים ממושב עין יהב בערבה, החליטו לפני כמה שנים לנסות למכור את התמרים שלהם במכירה ישירה, הם הפכו את בני משפחתם המורחבת לשפני ניסיון. "הגענו לבקר בבארי (הקיבוץ שבו מתגוררת משפחתו של יהל) והיה יריד ראש השנה", מספרת נעמה, "הבאנו כמות קטנה ואמרנו שננסה. התמרים עפו בכזאת מהירות. המשפחות, החברים בקיבוץ וכל מי שאכל עף על זה".

בניסיון השני באותה שנה אמרו להם הטועמים שהתמרים מאוד טעימים, אבל רוצים את הרטובים האלה שהיו בסבב הראשון. "נדלקנו על זה", מספרת נעמה, "ובשנה השנייה כבר מלכתחילה גדדנו קצת יותר מוקדם, שהתמרים יהיו קצת יותר עסיסיים, וזאת הנישה שלנו.

"בתמרים", הא מסבירה, "יש מנעד של לחות, וכל אחד מחליט למה הוא מתחבר. את התמרים הלחים, הכי גדולים והכי עסיסיים, אנחנו מוכרים במכירה ישירה". מרבית היבול שלהם הולך לייצוא, ועל פי הסכם שלהם עם חברת הייצוא, הם יכולים למכור בארץ מעט ממנו. "אבל אנחנו לא רוצים למכור דרך משווקים", אומרת נעמה, "המכירה הישירה היא הדרך להרגיש מחוברים לפרי שלנו".

נעמה ויהל אבני ליד קרון התמרים: "אם אפשר למכור פלאפל מקרון, אפשר למכור גם תמרים" (צילום: מאיה רונן)

נעמה ויהל אבני ליד קרון התמרים: "אם אפשר למכור פלאפל מקרון, אפשר למכור גם תמרים" (צילום: מאיה רונן)

את המכירות הישירות הם עושים בכמה נקודות ("על בסיס משפחתי וחברי"), בירידים, לפעמים בדוכן על כביש הערבה, או בביתם במושב, ומעגל הלקוחות הולך ומתרחב. "רוב המכירה שלנו מבוססת על חברים ובני משפחה שעוזרים לנו בהפצה", אומרת נעמה, "בהחלט התברכנו".

יהל: "כשהתחלנו, היינו מקימים גאזיבו וסוחבים שולחן. בשלב מסוים אמרתי: 'אם אפשר למכור פלאפל מקרון, אפשר למכור גם תמרים'. נסענו לנתניה ושכנענו מישהו שימכור לנו את הקרון". צייר שהכירו, שמצייר בדרך כלל על מיגוניות בעוטף עזה, הסכים, לאחר שכנוע, לתת יד. "השארתי אצלו את הקרון לשלושה ימים עם תמונה של הילדים שלנו בשקיעה", מספר יהל, "והוא צייר. מאז אנחנו מסתובבים ככה ברחבי הארץ. אנשים אוהבים את הקונספט".

"היקף המכירה הישירה גדל משנה לשנה"

קרון התמרים שלהם נוסע, ועם הזמן החלו בני הזוג, הורים לשלושה ילדים, למכור ממנו לא רק תמרי מג'הול לחים מהמטע שלהם, אלא גם דבש מהמכוורת של השכנים מעין יהב;  סילאן שמייצרים בעלי בית המיון והאריזה במושב מהתמרים שלא משווקים לאכילה; "ועכשיו חדש, גם שקדים מבת דודה של יהל". בשנה שעברה פתחו גם ליין של תמרים יותר קטנים, שהם קוראים להם מיני מג'הול. "הם מתאימים יותר לספורטאים, או לאנשים ששומרים יותר. יש לנו גם תמרים יותר יבשים, למי שאוהב. מצאנו נישה שאותה אנחנו מטפחים".

כל עץ שלהם נותן, הם מספרים, 120-100 קילו תמרים בעונה, והיקף המכירה הישירה, מתוך כל היבול, גדל משנה לשנה. "כל שנה אנחנו מגדילים קצת את הכמות. בודקים את היכולת שלנו", מספרת נעמה, "בשנה שעברה מכרנו במכירה הישירה 8 טון תמרים מתוך 52 טון שגדדנו בעונה. שזה בערך 15 אחוזים מהתוצרת. זה נחשב הרבה מאוד. הרוב מוכרים טון-שניים. זה גם הודות למאמצים שלנו וגם הודות לשטח הגדול שלנו".

התמרים שלהם נמכרים באריזות קרטון. קילו תמרים ג'מבו ב-40 שקלים ו-5 קילו ב-175 שקלים (35 שקלים לקילו).

"יש פה לא מעט גניבות באזור"

הם הכירו במהלך לימודיה של נעמה לתואר שני בפקולטה לחקלאות. תחילה התגוררו בבארי וב-2008 עברו לעין יהב, להיות קרובים להוריה המבוגרים של נעמה, ממקימי המושב. הם עבדו כשכירים וב-2014 החליטו להתמסר לחקלאות, ובחרו בגידול תמרים. "נטענו את החלק הראשון של המטע", משחזר אבני. "30 דונם. החלטנו שאנחנו הולכים על תמרים כי לא רצינו להמשיך את המסורת של החממות. החלטנו לא לתקוע ברזל באדמה, אלא לטעת צמחים".

עובדים תאילנדים גודדים תמרים במטע של בני הזוג אבני. "כל יום עושה סיבוב, בודקת, מעשבת. אני שומעת מהעובדים מה הם רואים כשהם עולים על העצים ודואגת לטפל בזה" (צילום: אלבום פרטי)

בחלוקה ביניהם, נעמה אחראית על הניהול, ויהל אחראי על המים, על ההגמעה (מהילת דשן או חומרים נגד מזיקים במי ההשקיה) ועל הטיפול השוטף. "אני מגיע למטע פעמיים ביום", הוא מספר, "בבוקר אני עובר בין העצים, בודק את ההשקיה, מוודא שהמטע במצב תקין ויוצא לעבודה כשכיר בחברת נטפים. לפני שהגעתי לעין יהב לא גידלתי כלום", הוא מחייך, "לא הייתי חקלאי. כשהגעתי לפה התחלתי ללמוד. גם היום אני לומד כל הזמן, שומע מאנשים מנוסים. אצל נעמה זה אחרת, זה המקצוע שלה".

נעמה: "אני מתעסקת רק במשק. בכל הלוגיסטיקה והבירוקרטיה, בצד הניהולי, וכמובן גם במה שצריך במטע. כל יום עושה סיבוב, בודקת, מעשבת. אני שומעת מהעובדים מה הם רואים כשהם עולים על העצים ודואגת לטפל בזה. אנחנו אלה שמחליפים את ההשקיה והצינורות. לאחרונה לקחנו את הבן הגדול שיעבוד איתנו. אני עוסקת גם בכל הפרסום והשיווק הישיר".

חוץ מכל אלה היא אחראית גם על השמירה במטעים. "יש פה לא מעט גניבות באזור", היא מספרת, "בסביבה של המטע שלנו יש הרבה שטחים חקלאיים, אז התארגנו ביחד לשמירה. אני דואגת לכל הלוגיסטיקה מאחורי זה כבר שלוש שנים".

נעמה ויהל במטע. "לא הייתי חקלאי. כשהגעתי לפה התחלתי ללמוד. גם היום אני לומד כל הזמן, שומע מאנשים מנוסים. אצל נעמה זה אחרת, זה המקצוע שלה" (צילום: מאיה רונן)

נעמה ויהל במטע. "לא הייתי חקלאי. כשהגעתי לפה התחלתי ללמוד. גם היום אני לומד כל הזמן, שומע מאנשים מנוסים. אצל נעמה זה אחרת, זה המקצוע שלה" (צילום: מאיה רונן)

יהל: "יש לנו שומר בדואי שדואג שלא יתקרבו לכאן. לפני שנה התגנבתי, באתי בחושך והוא ישן. הערתי אותו, אמרתי לו שזה לא בסדר, שהוא לא שומר כמו שצריך. אז הוא אמר לי: 'עזוב, אתה לא מבין, אני מטפל בגניבות עוד לפני שהגנבים מגיעים'".

שיעור קצר בגידול תמר

בכל ענף שיוצא מקודקוד של עץ התמר יש פוטנציאל לצמיחה של חוטר (ענף עלים) או ידה (ענף עליו גדל פרי). על הידות מתפתחים פרחים שעוברים הפרייה. עצי התמר במטע הם כולן נקבות. מעל העצים מפזרים אבקנים זכריים, ואז מתחילים להתפתח, על הידה העטופה בשק, חנטים (ניצני תמרים), שעוברים דילול. טבעי וידני.

ענפי הפרי (ידות) מוגנים בשקים. "כדי שהעץ יוכל להשקיע יותר בכל פרי ממש עושים תספורת לענף ולפירות" (צילום: אלבום פרטי)

ענפי הפרי (ידות) מוגנים בשקים. "כדי שהעץ יוכל להשקיע יותר בכל פרי ממש עושים תספורת לענף ולפירות" (צילום: אלבום פרטי)

"השלב הכי חשוב בגידול הפרי הוא שלב הדילול", מסבירה נעמה, "כי אם לא מדללים את הידות כמו שצריך מקבלים פרי קטן, ופרי קטן זה פחות כסף. בדילול מורידים חלק מהפרחים או הפירות הצעירים. ממש עושים תספורת לענף ולפירות, כדי שהעץ יוכל להשקיע יותר בכל פרי שנשאר עליו והפירות יהיו גדולים ויפים". מראה הפרי המדולל על האדמה עושה לה כאב לב. "בא לי לבכות, אבל זה הדבר הנכון לעשות כדי לקבל יבול יותר טוב".

הפרי מתפתח ובאיזשהו שלב מתחיל להפוך מצהוב לחום בהיר, אבל לא באופן אחיד. כשמגיע הרגע הנכון לגדוד, מכניסים את היד לשק, שעוטף האת הידה, ומלטפים את הפרי. הפירות הבשלים נופלים לשק ואותם אוספים. הגדיד מתבצע בסיבובים מדי כמה שבועות, 3 או ארבע פעמים בעונה, תלוי איך מזג האוויר משפיע על התפתחות הפרי וההבשלה.

"אנחנו נחשבים מטע בוטיק"

יהל: "אנחנו לא מגדלים בשיטה אורגנית, אבל אם מסתכלים על תפריט הריסוסים של העצים מהיום הראשון שנטענו אותם, הוא לא ממלא דף אחד. כל ריסוס שהעץ מקבל וכל טיפול נרשם. כמובן שאנחנו לא עושים שום טיפול עם חומרי הדברה או ריסוס בשלב שיש פרי. תמרים צריכים לרסס מעט מאוד".

במטע של אבני יש 644 עצים. "אנחנו מכירים כל עץ ויודעים לעקוב אחר כל שורה במטע. אם יש משהו שצריך לטפל בו בעץ, אנחנו מעדכנים זה את זה" (צילום: אלבום פרטי)

במטע של אבני יש 644 עצים. "אנחנו מכירים כל עץ ויודעים לעקוב אחר כל שורה במטע. אם יש משהו שצריך לטפל בו בעץ, אנחנו מעדכנים זה את זה" (צילום: אלבום פרטי)

נעמה: "גם אם הפרי שלנו לא אורגני, חשוב לנו לגדל פרי איכותי ובריא. אנחנו נחשבים מטע בוטיק. אנחנו מכירים כל עץ ויודעים לעקוב אחר כל שורה במטע. אם יש משהו שצריך לטפל בו בעץ, אנחנו מעדכנים זה את זה. כמובן שגם בודקים דגימות של הפירות שלנו. אם הפרי לא עובר את הבדיקות על פי התקנים באירופה, לא יקבלו את הפרי שלנו.

תמרי המג'הול אחרי הגדיד. "אם הפרי לא עובר את הבדיקות על פי התקנים באירופה, לא יקבלו את הפרי שלנו" (צילום: אלבום פרטי)

תמרי המג'הול אחרי הגדיד. "אם הפרי לא עובר את הבדיקות על פי התקנים באירופה, לא יקבלו את הפרי שלנו" (צילום: אלבום פרטי)

"אנחנו באמת נזהרים מחומרים, ומאמינים שאפשר לעשות את הטיפולים בזמנים הנכונים, כך שלא יגיעו לפרי שאריות של חומרי הדברה. יש לנו גם מלכודות. טפו טפו, אלינו לא הגיעה חדקונית הדקל האדומה (חרק שהורג את העצים), אבל אנחנו יודעים שמגדלים שיש להם עצים שנפגעו מטפלים בהם באופן ספציפי, ואת הפרי שלהם לא גודדים באותה השנה. צריך לדעת שיש את הסיכון הזה".

"המליחות עולה, המים בעייתיים"

הדקל, למרות תדמיתו כמדברי, זקוק למים. להרבה מים. "בפיק הגבוה של גידול הפירות", אומרת נעמה, "עץ תמר צורך קוב מים (אלף ליטר) ליום. יש לנו 644 עצים, החשבון פשוט: 644 אלף ליטר ליום".

סוגיית המים, גם האיכות וגם המחיר, דרמטית בגידולי שדה, במיוחד בערבה. החקלאים מקבלים מכסות, שמכתיבות את היקף וסוג הגידולים, והחקלאות בערבה מתבססת על השקיה במים מליחים מקידוחים באזור. "פעם אלה היו גם המים שהיינו שותים", אומרת נעמה, "אבל עם השנים, עם העלייה ברמת המליחות, הם הפכו פחות ופחות מתאימים לשתייה".

יהל: "זה דבר שרק ילך ויחריף, כי יש שאיבת יתר. כיום גם לחקלאות המים כבר מאוד בעייתיים. אנחנו אמנם משלמים על המים פחות מאשר על מים שפירים, אבל אנחנו צריכים להשתמש בהרבה יותר מים כדי להתגבר על המליחות. המדינה משקיעה כיום בקווים של מים מותפלים שמביאים בצינורות לאורך כביש הערבה. בהמשך ימהלו את המים המליחים במים המותפלים, אבל אנחנו נשלם יותר".

"מקבלים את הכסף רק אחרי שנה"

המים מלוחים מדי, העבודה תובענית, והקורונה עשתה את החיים עוד יותר קשים. "נפגענו מכל הכיוונים", אומר יהל. "בסגר הראשון התבטלו ירידי המכירות, אנשים פחדו לצאת. הכל נסגר. הייצוא נפגע. המוסלמים הם הצרכנים הכי גדולים בעולם של תמרים. בכל מדינות ערב אוכלים את המג'הול הישראלי. גם במדינות שאין לנו יחסים דיפלומטיים איתן. ערב הסעודית מקבלת את התמר הישראלי דרך מדינה שלישית. אבל לא היו טיסות. השוק התורכי,  שהוא מאוד אינטנסיבי מבחינת צריכה של תמר ישראלי, נסגר כמעט לגמרי. מוסלמים מכל העולם לא הגיעו למכה. לא היו שם התכנסויות של משפחה מורחבת. תמרים הם מאכל חברתי, זה הכיבוד, זה מתנה. אז היתה נפילה במכירת תמרים.

"זאת תופעה כלל עולמית. המחירים התרסקו, וגם עכשיו שהמצב השתפר והייצוא חזר, המחירים עדיין ברצפה, עוד יותר נמוכים מהשנה שעברה. ידרשו שנים כדי לחזור למחירים שהיו לפני הקורונה. חברות הייצוא מדווחות על כך שברשתות השיווק הביקוש גדל, אבל השווקים עצמם עוד לא התאוששו מהעצירה".

בבית האריזה. "ידרשו שנים כדי לחזור למחירים שהיו לפני הקורונה" (צילום: אלבום פרטי)

בבית האריזה. "ידרשו שנים כדי לחזור למחירים שהיו לפני הקורונה" (צילום: אלבום פרטי)

לחקלאים ישראליים נוספה על כל אלה השחיקה של הדולר והיורו מול השקל. "איבדנו בערך 8-6 שקלים במחיר", אומר יהל, "היום אנחנו ב-20 שקלים לקילו תמרים ג'מבו, לעומת 28 שקלים לקילו. כל החקלאים שמייצאים תוצרת סופגים את זה".

נעמה: "העבודה מול חברת הייצוא מאוד מורכבת. אנחנו מוסרים את הפרי בספטמבר-אוקטובר. בעיקרון, לפי החוזה, אנחנו אמורים לראות את הכסף עד ספטמבר הבא. זאת אומרת אחרי שנה. את התשלום על הגדיד של 2020 נקבל רק בדצמבר הקרוב, ורק אז נבין מהם המחירים הסופיים".

איך מסתדרים במצב כזה?
"לקחנו הלוואות, פתחנו חסכונות ששמורים לנו לבניית בית, כי היינו צריכים לתחזק את החיים. אנחנו מחזיקים תזרים מזומנים בהקפדה גדולה. צריכים לשלם לספקים את הכסף שעדיין לא קיבלנו. כרגע למשל, סיימנו גדיד, אבל בית האריזה עוד לא מיין. עד שלא ימיינו לא נוכל לשלוח לחברת הייצוא, עד שלא נשלח להם פרי לא נוכל לקבל מקדמה, אבל אנחנו צריכים לשלם לספקים".

נעמה ויהל בביתם. "לא רוצה להיות במירוץ התל אביבי. אני אוהב החקלאות וכל מה שמסביב. יש פה ערבות חברתית גבוהה. אני אוהב את הקהילתיות. אין לזה תחליף" (צילום: מאיה רונן)

נעמה ויהל בביתם. "נכון שהחום פה מתיש ובלתי נסבל, אבל אין מקום אחר שאני רוצה להיות בו" (צילום: מאיה רונן)

יהל: "אנחנו מנסים להתנהל כמה שיותר באחריות. ההורים והסבים שלנו הלכו עם האידיאולוגיה שלהם, הקימו ישובים, הקימו חקלאות ותשתיות, אם אנחנו היינו צריכים להתמודד עם מה שהם התמודדו בתקופתם, כנראה שהמדינה לא היתה קמה. בתקופתם היו אתגרים פיזיים, אנחנו צריכים להתמודד עם ממשלה שלא תומכת בחקלאים, עם מחיר המים הגבוה".

נעמה אבני בקרון. נמכרים בו גם דבש מהמכוורת של השכנים; סילאן מבית המיון ושקדים מבת הדודה. "המכירות הישירות מצילות אותנו" (צילום: אלבום פרטי)

נעמה אבני בקרון. נמכרים בו גם דבש מהמכוורת של השכנים; סילאן מבית המיון ושקדים מבת הדודה. "המכירות הישירות מצילות אותנו" (צילום: אלבום פרטי)

נעמה: "המכירות הישירות מצילות אותנו. הן מכניסות לנו כסף קבוע במהלך החודש, וכך אנחנו לא תלויים אך ורק בחברת הייצוא, ויש לנו הכנסה מעבר למשכורת של יהל. זה נותן לנו אוויר לנשימה".

ילדי משפחת אבני והשקיעה בערבה. "אם עומדים במטע בשקט, אפשר לשמוע את הרשרוש המרגיע של הדקלים. יש פה שקיעות מהממות. מה צריך יותר מזה?"

ילדי משפחת אבני והשקיעה בערבה. "אם עומדים במטע בשקט, אפשר לשמוע את הרשרוש המרגיע של הדקלים. יש פה שקיעות מהממות. מה צריך יותר מזה?"

"יש פה ערבות חברתית גבוהה"

למרות הקשיים הם לא רואים את עצמם חיים בשום מקום אחר. "אני לא בן אדם שיישב בתל אביב", אומר יהל, "לא רוצה להיות במירוץ התל אביבי. אני אוהב החקלאות וכל מה שמסביב. יש פה ערבות חברתית גבוהה. אני אוהב את הקהילתיות. אין לזה תחליף.  נכון שהחום פה מתיש ובלתי נסבל, אבל אין מקום אחר שאני רוצה להיות בו. היו לנו אפשרויות אחרות, אבל כאן המקום שבחרתי לחיות. חוץ מזה, אם עומדים במטע בשקט, אפשר לשמוע את הרשרוש המרגיע של הדקלים. יש פה שקיעות מהממות. מה צריך יותר מזה?"

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
תגובות

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!