"האוכלוסיה הערבית לא תוותר על הלאומיות שלה הערבית הפלסטינית. זה הוכח באירועי אוקטובר 2000, אירועי הדמים בעכו ביום כיפור 2008 ובאירועי מאי 2021", אומר זוהיר בהלול בראיון ל'דבר'.
בהלול, בן 70, היה סמל להשתלבות ערבית במיינסטרים הישראלי, אחד מגדולי שדרי הספורט בארץ שכל אוהד ישראלי הכיר את קולו בעחקר מהתכנית 'שירים ושערים, וחבר בכנסת ה-20 מטעם מפלגת העבודה, עד שהתפטר ב-2018 במחאה על חוק הלאום.
למרות זאת, ולמרות העובדה שרע"ם חברה בקואליציה ותכנית החומש החדשה שאישרה הממשלה אמורה להעביר משאבים ניכרים לחברה הערבית, בהלול לא אופטימי. לדבריו, בלי הכרה בזהות הייחודית של ערביי ישראל כציבור, ולא רק כיחידים, לא יהיה שילוב אמיתי והמתח יתפרץ שוב ושוב.
למרות החשיבות של הזהות הלאומית, לאחרונה גובר דווקא השיח האזרחי בחברה הערבית.
"מנצור עבאס העלה שיח אזרחי, הוזרם כסף לחברה הערבית. זה חשוב. אבל יש לשמור על הרגישויות של החברה הערבית. המדינה יכולה לעשות הרבה דברים, אבל יש קווים אדומים בזהות הדתית, אל אקצא למשל. אני כורך את העניין הדתי והלאומי.
"השיח האזרחי הוא חשוב, אבל חשובה גם ההגדרה. המדינה לא הצליחה לקלוט את האוכלוסיה הערבית כאוכלוסיה שונה מבחינה אתנית.
"הדבר השני הוא השאלה אם הרגיעה היא באמת רגיעה או שיש זרמים מתחת לפני השטח ותנועות טקטוניות. האוכלוסייה מתוסכלת, יש התפרקות של הערכים, יש אובדן דרך. המנהיגות הקלאסית נעלמה ועלתה מנהיגות של כנופיות של אנשי פשע. השד כבר יצא מהבקבוק.
"מחברה מלוכדת היום הכל מתפרק: עליית הכנופיות, בני נוער שנושרים ממסגרות . הדור האבוד. נערים שמחכים לכסף קל כדי לקנות מכוניות ולמנף את המאצ'ואיזם שלהם. אלה הנערים, שהכנופיות מגייסות, אלה שיושבים בבתי הקפה בלי מעש".
איך ההתפרקות הזאת משפיעה על הקבוצות השונות בחברה הערבית?
"יש דיון על למה אנו לא מחבקים את הנוצרים. גם על המעמד של הדרוזים יש ויכוח. אנחנו חברה מגוונת. יש חלוקה אבל יש תחושת התלכדות ואחדות מול חציית קווים אדומים.
"במהומות מאי הוקמו ועדות עממיות מגוונות כדי לטפל באסירים, שעד היום לא כולם שוחררו. כשזה נגמר חזרנו להטרוגניות".
מה דעתך על השינויים הפוליטיים? מה הם משקפים?
"אין ואקום. נכנסה הרשימה המשותפת ויצרה חלום מסוים שסחף את ההמונים, חלום של אחדות, שאנו יכולים להוביל את עצמנו. היה שביב תקווה. גם אני חשבתי וניסיתי להשתלב בפוליטיקה הישראלית.
"המשותפת קיבלה 15 מנדטים אבל היא לא נכנסה לקואליציה, היא גם לא הוזמנה. זה יצר אכזבה ותסכול
"ההתפרקות היתה מהירה ביותר. תוכנית החומש 922 לא הביאה סכומים שיכלו לשנות את המציאות החיים של הערבים. הסתבר שהרוב היה בתקציב. הערבים עדיין גרים בסלאמס ונשארו בלי תעסוקה, בלי השפעה על סדר היום".
אבל האוכלוסייה הערבית לא עמדה במקום כל השנים.
"המשפחה הערבית עדיין רוכשת יותר ויותר השכלה. בעיקר הבנות. אנחנו דוחפים את הבנות לרכוש השכלה. היום אני חושב ש-60% מהסטודנטים הערבים הן בנות.
יש השתלבות במגזר הציבורי, אבל לא ברמות הגבוהות. יש גם בהיי טק, אבל זה בשיעורים נמוכים. זה עדיין חלום רחוק".
האם אתה רואה שינוי ביחס המדינה לאוכלוסיה הערבית מאז אירועי אוקטובר, למשל?
"היחס היה ונותר גזעני. במשך 12 שנות נתניהו עלתה הגזענות. יש החמרה וזה יוצר תחושות רעות.
"השילוב של חוסר תקווה ויחס משפיל יוצר אנטגוניזם. יש הדרה ומנגד התרסה. יש תחושה שכל עוד האלימות היא של 'ערבים נגד ערבים' אז שיישאר ביניהם.
"המדינה עכשיו מנסה להשקיע, מה שלא עשתה עד עכשיו, אבל אין תחושת שייכות. אין תחושה של יחס לאזרח הערבי.
"גם ההתפרקות של העולם הערבי משפיעה. פעם חשבנו על מאזן אימה, יש לנו על מי להישען אם המצב יחמיר. העולם הערבי מתפרק. ישראל נותרה מעצמה יחידה ולנו אין על מי להישען".
ומה בין הערבים ליהודים?
"יש פער בין יהודים לערבים. יש תופעה חמורה שלא נותנים עליה את הדעת, יש קבוצות שלא נפגשות.
"בני הנוער שיושבים על הברזלים מחליפים מבטי שנאה וזעם. הם לא נפגשים. זה אחד הכשלונות הגדולים. דור המחר בערים המעורבות לא נפגש. איך לא פוגשים בני נוער מאותה העיר?
"יש מפגשים בקונסרבטוריון, אבל אלה לא בני הנוער שברחוב, שנוסעים נגד כיוון התנועה בהתרסה. אתה מכיר את זה, כשהערבים באים היהודים הולכים.
"אלה חיים בצד אלה ולא נפגשים. הדור שקובע לא נפגש. אנו מאבדים אותם".
