ארבעים סטודנטיות בדואיות ויהודיות יצאו למסע משותף בן ארבעה ימים ביפו. הן טיילו ופגשו מקרוב את רבדי העיר המעורבת מנקודות מבט שונות: השתתפו בסדנאות, קיימו משחקי משימות, הכירו את הלהקה המעורבת "סיסטם עלי", ביקרו במרכז "נא לגעת" ובבית פרטי של זוג מעורב, המנהל בעיר גן ילדים מעורב, דו-שפתי.

בשוק הפשפשים. "התחלקנו לקבוצות מעורבות, חמש בנות מהמגזר היהודי וחמש מהערבי, ויצאנו למשחק 'המירוץ'. היה מרתק" (צילום: לירון יפרח)

המסע, שהתקיים בסוף חודש אוגוסט השנה, הוא קורס בחירה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי, והוא מתקיים זו השנה הרביעית, במסגרת "תקווה ישראלית", יוזמה לקידום שיח בין המגזרים בחברה הישראלית; יוזמה שנולדה בעקבות נאום השבטים של הנשיא לשעבר ראובן רובי ריבלין. הקורס, במימון קרן אדמונד דה רוטשילד, מועבר בצורות שונות באוניברסיטאות נוספות.

"מכללת קיי היא מכללה מעורבת שלומדים בה יחד בדואים ויהודים", אומרת המנחה תמר מילשטיין, "אבל המפגש המשותף של הסטודנטים הוא לרוב לצורך הלימודי בלבד. במסגרת המסע חשפנו את הסטודנטיות לסגנון חיים ותרבויות שלא הכירו, ביקשנו מהן לפתוח את הראש ולהיות נכונות לצאת מאזורי הנוחות שלהן". 

"פעם ראשונה ישנתי בחדר עם בנות יהודיות"

"בחרתי בקורס כדי לפתח את העניין החברתי, את תחושת השייכות", מספרת אמנה אלג'מעין (21), סטודנטית שנה ג' לחינוך גופני. "רציתי חוויה עם סטודנטיות יהודיות. אבא שלי תמך בי. הוא התלהב. במסע הזה, בפעם הראשונה בחיי, ישנתי באותו חדר עם בנות יהודיות. חלקנו חדר, חלקנו ארוחת בוקר, אפילו חלקנו צחצוח שיניים. הדברים הקטנים האלה משנים את התפיסה. כולנו עם נשמה, גוף ולב. השנאה וההבדלים נוצרים בעיקר מסטריאוטיפים ותקשורת שמבליטה תמיד את הרע. אם אנחנו יכולות לחלוק חדר, למה שלא נחלוק חיים במדינה שלנו?"

"בסוף היום הראשון", מספרת שרון נבעה (25), סטודנטית שנה ב' לחינוך גופני, "נכנסנו לחדרים – 4 בנות ערביות ו-4 בנות יהודיות בחדר אחד. בהתחלה דיברנו היהודיות עם היהודיות והערביות עם הערביות. אני וחברה שלי ישבנו על אחת המיטות, ואמרתי שהמצב הזה לא הגיוני, הרי הגענו כדי להכיר וללמוד. אז פשוט ניגשנו לבחורה שישבה על המיטה מולנו והתחלנו לדבר. הבנות הערביות הורידו את כיסוי הראש, ופתאום הבנתי שאנחנו די דומות". 

מנחות המסע, דינה שחאדה ותמר מילשטיין: "ביקשנו מהסטודנטיות להיות נכונות לצאת מאזורי הנוחות שלהן" (צילום: לירון יפרח)

"התלבטנו אם להפגיש אותם בחדרים או שישנו בנפרד", מספרת המנחה דינה שחאדה, "התלבטנו, אבל החלטנו לעשות חדרים מעורבים. זו חוויה מאוד מיוחדת. הן דיברו על דברים מאוד אינטימיים, הן שיתפו בתחושות כמו איך היא מגדלת את הילדים". 

מילשטיין מספרת ששמעה מהסטודנטיות, היהודיות והערביות, שהן התפללו בבוקר זו לצד זו בחדר הקטן. "כל המעשה החינוכי שלי מצטמצם לרגע הזה של המפגש", היא אומרת, "מבחינתי זו שליחות ליצור חברה מכילה וסובלנית".

"בקורס רגיל לא מגיעים למקומות כאלה"

במהלך המסע נערכות סדנאות על רב תרבותיות והכלה, על אמפתיה, יחסים בין קבוצות ועוד. "אבל המיוחד", אומרת שחאדה, "זה על מה מדברים בערב, בארוחות, בחדרים. התרגשתי מאוד לראות אותן מפטפטות ביחד ליד שולחן האוכל וצוחקות. בקורס רגיל לא מגיעים למקומות כאלה. הקרבה, השיח, פתיחת הלב והדיבור הלא מתוכנן והחופשי מגלים את התפיסות השונות של האחר ומדברים בשפה של ערכים וכבוד". 

רואא אלהוזייל (19), סטודנטית שנה ב' לחינוך גופני, מתלהבת: "אחרי ארוחת בוקר", היא מספרת, "נסענו באוטובוס לשוק הפשפשים. בחיים שלי לא נכנסתי לשוק הזה. הייתי עם הרבה רגשות, מלאה אנרגיה. התחלקנו לקבוצות מעורבות, חמש בנות מהמגזר היהודי וחמש מהערבי, ויצאנו למשחק 'המירוץ'. רצנו לשוק לפתור את כל מה שביקשו מאיתנו. הבנות דיברו בעברית, ואני תרגמתי לערבית. אחרי התחרות טיילנו בשוק, ראינו מקומות מיוחדים, בניינים עתיקים, יצירות אמנות. אחר כך אכלנו ארוחת צהרים במסעדה שאנחנו בחרנו. הסיור בשוק היה מדהים ומעניין, מרתק".

"ביום הראשון היו עדיין סטריאוטיפים"

היו גם רגעים אחרים. ביום השני למסע נפגשו הבנות עם זוג מעורב בביתו, בהשתתפות ילדיהם. "זה היה אירוע מסעיר, מרתק", מספרת מילשטיין, "המארחים סיפרו על התנגדות המשפחה. הסטודנטיות שאלו שאלות קשות. מבחינתי היה צריך ללכת למקום הזה, כדי לקפוץ למים עמוקים ולהיחשף למציאות שונה ולאפשרויות נוספות במרחב החברתי. 

"עצם החשיפה למציאות הזו היא דבר מרחיב לב, במובן שיש עוד אפשרויות לגיטימיות, אפילו שהן לא מדמיינות עצמן בזה. מבחינתי", היא מוסיפה, "המסע כולו הוא יציאה מאזור הנוחות. הפגשנו אותן עם דברים שהן לא חוו. יש כאלה שזה סיקרן והפעים אותן ועורר אמפתיה, והיו כאלה שגילו התנגדות". 

"ביום הראשון", מודה סטאר סוויסה (24), סטודנטית שנה ב' לספרות ומקרא, "היו עדיין סטריאוטיפים. החלטתי להתנתק מהם ומהמטען שיש לי כתושבת הנגב, ונחשפתי לדברים דומים לי. הפוליטיקה מעמיסה על המפגש. גם הם רוצים לחיות בכבוד ולמות בכבוד. צריך להקשיב ולדון אדם לכף זכות. אבא שלי עלה ממרוקו, שמעתי סיפורים על החיים ביחד. 

"ביומיום אני רואה סטודנטיות ערביות, אבל במסע הכרנו לעומק. מחוץ לכיתה, קילפנו את הקליפות ופגשנו אדם. נחשפתי לבני אדם, לא לקבוצה. בסוף היום היו שם בנות שלא זיהיתי כשהורידו את כיסוי הראש. הורדנו את המגננות. החלפנו מתכונים, למדתי להכין עלי גפן. אולי היינו שקופות זו לזו, והיום אנחנו לא שקופות. אם אני הסתדרתי עם הבנות, למה שההנהגה לא תוריד את המסכות ותדבר בגובה העיניים? 

ובכל זאת היו לה גם רגעים לא קלים. "הפריע לי שביפו הם נאחזים בנכבה", היא אומרת, " קשה לדבר בגלל זה. עד גיל 23 לא שמעתי על הנכבה. בשביל דו קיום צריך ללמוד על הקיום שהיה פה, ללמוד את שני הצדדים. הרגשתי שנחשפתי לעולם שלהם, אבל הם לא נחשפו לצד שלי. 

"אנחנו מגדלים דורות על שנאה. צריך לזכור את ההסטוריה, אבל צריך לבחור את נקודת המבט. לדעתי, צריך לנהוג ביותר סבלנות וסובלנות. צריך להקשיב, לאו דווקא להסכים, אבל להקשיב. אם אתה פוגע בבן אדם פגעת בבן אדם, לא משנה מי הם אבותיו. אני חושבת שזו מדינת היהודים, אבל לא מדינת רק היהודים". 

"אנחנו נמנעים מלהיכנס לפוליטיקה"

"צריך להכיל את התחושות הרעות של הסטודנטיות", אומרת שחאדה, "ולהפוך אותן לנקודת יציאה למקום טוב יותר. התלבטנו רבות איך להביא את המציאות למסע. אנחנו נמנעים מלהיכנס לפוליטיקה. המניע שלנו הוא היכרות מעמיקה. המניע הוא לפתח את האישיות של הסטודנט, שיכול לבנות קהילה מגוונת ויוזמת; קהילה שיכולה לשנות דברים ולהוביל לשלום. כל אחד מביא את הזהות שלו כבן אדם, כאזרח, כסטודנט. מדברים על הקושי. מביאים את הזהות האישית ומרחיבים את השיח לזהות הקבוצתית. מה שחשוב לנו זה החינוך לשותפות".  

מילשטיין: "במהלך המסע נתקלנו במורכבות שקיימת בין ערבים ויהודים. לא תמיד זה היה נוח, לעתים אפילו מאוד לא נוח, אבל ההפתעה האמיתית הייתה לגלות שבניגוד לתפישה הרווחת על פערים שאינם ניתנים לגישור, המשותף בינינו רב על פני השונה". 

עבור הסטודנטיות הבדואיות מסע כזה הוא חוויה יוצאת דופן. שחאדה ערה לכך. "זה לא קל לישון בחוץ", היא אומרת. "אני יוצרת קשר עם ההורים ומסבירה את המטרות והמאפיינים. ההורים מתלהבים. הם יודעים שהחשיפה תחזק את הבנים והבנות. המטרה נותנת להם חיזוק. 

"הבנות מגיעות לכאן אחרי בית-הספר סגורות וביישניות. במפגש עם היהודי הן קצת חלשות. יש חשש מהשפה. כשהסטודנטית רוצה להביע את עצמה ורואה את התמיכה שלנו המרצים, זה יכול לשנות את התפיסה שלה. היא רואה איך היא יכולה להשתלב ומתחילה לדרוש את ההשתלבות. ההשתייכות גוברת. המסע מרחיב אופקים ומלמד חוויות שלא חווים ביומיום באקדמיה". 

"גיליתי כמה אנחנו דומים בהרבה דברים" 

במסדרונות האקדמיה הסטודנטים נפגשים, "אבל לא מדברים", אומרת שחאדה, "היהודים חוששים מהמפגש עם הבדואים. ופתאום יש שיח, יושבים אחד ליד השני, יש היכרות. הרבה סוגיות נפתחות. כשפוגשים מתחיל השיח הראשוני". 

אלהוזייל: "הקורס הזה נתן לי הזדמנות להתחבר ולהכיר, לראות שכולנו באנו עם  מטרה אחת:  להצליח בלימודים ובחיים ולחיות ביחד ובשלום. גיליתי כמה אנחנו דומים בהרבה דברים. על מנת להכיר צריך להתחבר אחד לשני, בלימודים או בעבודה,  ולהיות שותפים בכל דבר טוב". 

נבעה: "הבנתי שהדרך הטובה ביותר להפסיק לפחד זה להכיר, והתמסרתי לתהליך. החשוב הוא להיות מסוגלים להפוך את המסע לדרך חיים, לחשיבה אחרת, ולהגיע להבנה שהבחירה אם להפוך את הארץ שלנו למקום טוב יותר נמצאת בידיים שלנו".

בטיילת יפו העתיקה. "במסע הכרנו לעומק. מחוץ לכיתה, קילפנו את הקליפות ופגשנו אדם" (צילום: לירון יפרח)

בזמן שחלף מאז המסע, נפגשות המשתתפות באופן ספונטני ברחבי הקמפוס. ב-23 בנובמבר יערכו מפגש מסכם של החוויה. "המסע המשותף הזה הוא צעד נוסף בהעמקת הדיאלוג בין סטודנטים ממגוון תרבויות", אומרת פרופ' לאה קוזמינסקי, נשיאת מכללת קיי, "אנחנו פועלים כל העת לקדם את החיים המשותפים ולהעמיק את ההכלה והסובלנות בקרב הסטודנטים שלנו".