כמו בכל משבר, גם עכשיו אופנתי "להסביר את הדור", והפעם – הדור הצעיר בעולם העבודה: הם מתפטרים, הם מחליפים, הם רוצים, הם לא רוצים, הם חיים ברשתות החברתיות. כבר האשימו את המיליניאלז בעצלות, בתזזיתיות, במעבר מהיר בין מקומות עבודה, במרדף אחר תנאים, בהסתפקות בעוד שורה בקורות החיים.

אבל, אם חושבים על זה, איזו ברירה יש להם? מה מחלקים להם המבוגרים? הקפיטליזם פורח והמדינה נעלמת. המחירים מטפסים, והמשכורות ממש לא. ואם מישהו ממש חולם להתמיד, לפתח קריירה של 30-20 שנה במקום אחד, איפה המקום הזה? ומה הוא מבטיח לו? שיוכל לקנות דירה? השכר הרי אף פעם לא משיג את יוקר המחיה.

שכר המינימום בישראל מגוחך. ההסתדרות הצליחה רק לאחרונה להעלות אותו אחרי מאבק ממושך. מדרגות השכר בישראל מבטיחות, אם בכלל, שיפור שכר זניח משנה לשנה. עבודה במשרה אחת לא מאפשרת לגמור את החודש. אז מחפשים עוד אחת. גם בגלל זה מתפטרים.

אי אפשר להגיד "תחרות" רק כשנוח. בעולם תחרותי גם העובדים מתחרים, לא רק המעסיקים. בשוק העבודה הקפיטליסטי, העובד הצעיר הוא סחורה, והדרך היחידה שלו להשתכר יותר היא לחשוב על עצמו כמוצר, כדי שהמעסיק הבא, שמתחרה במעסיק הקודם, יציע יותר כדי לקנות אותו. הדבר הכי "יקר" שיש כיום לעובד להציע הוא ניסיון בעבודה הקודמת. זה נדרש כיום יותר מתואר. אבל איך מתחילים לצבור ניסיון?

ומה עם משמעות? בני אדם, גם צעירים, רוצים עיסוק משמעותי, רוצים ביטוי אישי והכרה; וכן, רוצים גם לחיות ברווחה. אז כל הפרשנים ומנתחי הדור, לפני שאתם קופצים למסקנות על הצעירים, עצמו לרגע עיניים ודמיינו מה זה אומר לחיות ברווחה. מה אתם צריכים כדי לחיות ברווחה. אם "בטחון תזונתי", ו"לא לחיות ברחוב" לא מספיקים לכם, אז אולי תבינו את הצעירים. אפילו לא צריך טיקטוק בשביל זה.