גופים ירוקים, בנקים, ופוליטיקאים מקשים על חברות דלקים להשיג מימון להשקעות חדשות. חברות הדלקים מעדיפות כעת משיקוליהן העסקיים, לא להרחיב השקעות, מה שמבטיח שהמעבר לאנרגיות נקיות יהיה רצוף משברי אנרגיה, מחסור וסבל אנושי, מכיוון שהביקוש לאנרגיה רק גואה. לא ניתן לטפל במשבר האקלים או במעבר האנרגטי תוך הסתמכות על השוק הקפיטליסטי, שצפוי דווקא להפריע.
משבר האקלים הוא איום משמעותי על איכות החיים של מרבית האנושות, אך אינו פוגע באופן שווה בכולה. בחלק מהמקומות – "הנקודות החמות" על פני כדור הארץ, עצם החיים האנושיים עלולים להפוך לבלתי נסבלים או בלתי אפשריים, כמו באיים נמוכים. במקומות אחרים, למשל כמו המזרח התיכון החם ממילא, ההתחממות הנוספת תגיע לפחות ל-3 מעלות בממוצע, תוך יצירת איום משמעותי על מקורות המים והמזון.
אחד המאבקים המשמעותיים שיזמו ארגוני סביבה, שהולך וצובר תאוצה גם בקרב פוליטיקאים ובנקאים, הוא חסימת דרכי המימון להשקעות בתשתיות ובהפקה של דלקים פוסיליים. בטווח הארוך, אין ספק שעצירת המימון תעצור גם את השימוש בדלקים, אלא שהנתיב המהיר הזה לגמילה מדלקים ומחממים, עשוי להיות כואב במיוחד והרסני בפני עצמו.
המאמץ להסיט השקעות אכן נושא פרי. יותר קשה לחברות דלקים להשיג מימון, וההשקעות אכן יורדות. אבל למאמץ הזה יש שתי השלכות שלא בהכרח באו בחשבון. האחת, היא שמי שבכל זאת נותר למממן השקעות כאלו, נהנה מרווחי מימון גדלים, לאור ירידת ההיצע.
ההשלכה השניה, היא שבטווח הקצר וגם מעבר לו, אין לקשיי המימון שום השפעה על הביקוש לאנרגיה. בסין, בהודו, באירופה וגם במזרח התיכון, עסקי הדלקים הפוסיליים משגשגים, מחיריהם עולים. נכון שאפשר לייחס חלק מהעליה במחיר, למניפולציות מכוונות של הקטנת היצע מצד רוסיה או מצד קרטל אופ"ק, אבל העליה בביקוש לדלקים אינה מניפולציה, היא פיסת מציאות מוצקה וקשה.
מפגש אינטרסים בין חברות הדלקים וארגוני הסביבה
בדומה לדרישת ארגוני הסביבה, גם חברות הדלקים נוטות כעת לצמצם השקעות בהגברת כושר הייצור לדלקים משיקוליהן העסקיים. הגאות הנוכחית במחיר מפצה את המשקיעים על הירידה במחירי הדלקים בתחילת משבר הקורונה. ההעדפה של חלק גדול מהחברות בעת הזו היא לממש רווחים ולחלק אותם לבעלי המניות על פני השקעות חדשות, שיכולות לתת מענה על הביקוש.
סביר להניח שבשלב מסויים, יאותו החברות להגדיל השקעות, אולי בתקווה שממשלות ואזרחים יתחננו לתוספת אספקה של נפט, גז ופחם, כשיתברר שלא ניתן להדביק את החוסר בעזרת אנרגיות נקיות באותם טווחי זמן.
הטענה שיש לנטוש את התשתית הקיימת של דלקים מזהממים ומחממים לפני שתשתיות האנרגיה הנקיה ערוכות למשימת אספקת האנרגיה לאנושות עלולה להיות הרסנית, וגם לעכב את המעבר עצמו בשל תגובת הנגד.
בסין למשל, הדבר כבר התרחש. אספקת החשמל צומצמה בכדי לעמוד ביעדי פליטות מחמירים, אך משנוצרה תופעה של הפסקות חשמל רחבות היקף, הממשלה המרכזית שינתה את המדיניות ועברה להבטחת אספקת הדלקים המזהמים בטווח הקצר, תוך השהיית יעדי הפליטות.
המאבק הסביבתי נגד מימון דלקים, עשוי "להיחטף" באופן קבוע על ידי יצרני דלקים בכדי לייצר משברי אנרגיה תדירים, שיקנו לאנרגיות הישנות, המזהמות והמחממות חיים מחודשים.
פיתוח מואץ של חלופות האנרגיה יפחית את הביקוש
הפתרון, ובכן, איננו מצוי באיסורים גורפים על מימון דלקים או בתיקונים פיננסיים, אלא בשני מאמצים מהצד ההפוך: פיתוח מואץ של חלופות האנרגיה הנקיה לצד פיתוח דרכים יעילות יותר לשימוש באנרגיה, שיפחיתו את הביקוש בסך הכל.
יותר ממערכת תמריצים בשוק הקפיטליסטי, דרוש מימון ממשלתי נרחב דרוש לביצוע המעבר עצמו – מחקר ופיתוח, השקעה בתשתיות ומימון למגזר הביתי והעסקי לביצוע מעבר לשימוש חסכוני באנרגיה נקיה.
השוק הקפיטליסטי לבדו לא כשיר לביצוע המעבר האנרגטי, וצפוי דווקא לחבל בו. האידיאולוגיה הקפיטליסטית תובעת מממשלות לצמצם את השפעתן הכלכלית ולכבול עצמן לתפקידי רגולציה מינימליים.
מוסדות כלכליים עולמיים כבר שינו את עמדתם, ומכירים בצורך הכביר בהשקעות ממשלתיות כדי לבצע מעבר אנרגטי מוצלח. ברווחי העתק של חברות הדלקים לא צריך לטפל רק ברגולציה ובתמריצים או בחסימת מימון, אלא למסות אותם באופן מוגבר ולהקדיש את הכסף הנוסף למימון ציבורי של המעבר לאנרגיה נקיה.
