באחד מכל חמישה גני תקשורת בחינוך המיוחד בישראל אין קלינאי תקשורת, וללא התערבות משמעותית, המחסור צפוי לגדול בשנים הקרובות – כך עולה מדו"ח שערך משרד ראש הממשלה ובחן את פערי כוח האדם במקצועות פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת בשירותים הציבוריים. הדו"ח שהופק בשיתוף משרדי הבריאות, הרווחה, החינוך והאוצר מצביע על פערי כוח אדם, שמתבטאים בעיקר בשירותים לילדים במוסדות החינוך ובקופות החולים, וצפויים להימשך גם בעוד 15 שנים.
נתוני הדו"ח, שפורסם לפני כחודש, חושפים תת איוש שקיים כבר היום לבעלי מקצועות טיפוליים במערכת החינוך. הם מתבססים בין היתר על סקר שערך משרד החינוך בבתי ספר של החינוך המיוחד ובמרכזי מתי"א (מרכז תמיכה וייעוץ אזורי, גוף שמספק מענה לתלמידי החינוך המיוחד באזור מסוים) העלה ש-21% מהמשרות בפיזיותרפיה אינן מאוישות, וכן 20% מהמשרות בריפוי בעיסוק ובקלינאות תקשורת. על בסיס הסקר הזה העריכו מחברי הדו"ח שבמשרד החינוך קיים כבר היום מחסור של 509 פיזיותרפיסטיות, 1,345 מרפאות בעיסוק ו-1,205 קלינאיות תקשורת.
המשמעות של כל משרה לא מאוישת היא עשרות ילדים שזקוקים לטיפול ואינם מקבלים אותו. כך למשל, מתוך 527 גני תקשורת, ב-110 לא ניתן לילדים טיפול על ידי קלינאית תקשורת בשנת 2019.
המחסור צפוי להתרחב ב-2035
לפי הדו"ח, הפערים בכוח האדם הטיפולי במערכת החינוך צפויים להתרחב גם בעתיד. משקלול צפי העוסקות במקצועות הטיפוליים במערכת החינוך עם תחזית משרד החינוך לילדים שיזדקקו לטיפול בחינוך המיוחד עולה שבשנת 2035 צפוי המחסור בפיזיותרפיסטים להתרחב פי שניים ולעמוד על 1,063 משרות, המחסור במרפאות בעיסוק ובקלינאיות תקשורת יתרחב בכמעט פי שלושה ויעמוד על 3,790 משרות חסרות בריפוי בעיסוק ו-3,331 משרות בקלינאות תקשורת. זאת כאמור, ללא התערבות ממשלתית משמעותית ביצירת עוד מקומות הכשרה ובמאמץ לאיוש המשרות.
בעבודה במערכת החינוך, עובדות מקצועות הטיפול מועסקות כעובדות הוראה ושכרן דומה לזה של מורות. למרות שהדו"ח לא בחן היבטים של מוטיבציה בהיעדר איוש המשרות, ניתן לשער שהשכר הנמוך יחסית המשולם לעובדות מקצועות אלו הוא אחד הגורמים לכך. אחד הביטויים לכך הוא היקפי העבודה במגזר הפרטי, שבו השכר גבוה יותר: כך לדוגמה לפי סקר מקצועות הבריאות של משרד הבריאות לשנת 2020, 56% מקלינאיות התקשורת עובדות במגזר הציבורי, 21% עובדות במגזר הפרטי ו-21% עובדות במגזר הפרטי בלבד.
מחברי הדו"ח מתריעים על כך שמספר בעלות המקצוע המוסמכות אינו גדל בהתאמה לאוכלוסיית הילדים שצפויה להזדקק לטיפול, מצב שיגרום להתרחבות הפער במענה הטיפולי לילדים בכלל, ולא רק במסגרת משרד החינוך. אם בשנת 2020 היו בישראל 28.6 פיזיותרפיסטיות לכל 1,000 ילדים הזקוקים לטיפול התפתחותי, בשנת 2035 יהיו 22.3 בלבד, מספר קלינאיות התקשורת לכל 1,000 ילדים יצטמצם מ-23.6 ל-22.5, ומספר המרפאות בעיסוק יצטמצם מ-27 ל-22.2.
מחסור בכלל השירות הציבורי
המחסור בעובדות המקצועות הטיפוליים אינו בלעדי למערכת החינוך. הדו"ח בחן את כלל המקומות בשירות הציבורי בהם מועסקים פיזיותרפיסטים, קלינאיות תקשורת ומרפאות בעיסוק, בהם קופות החולים, מעונות יום שיקומיים ובתי אבות, ומצא שבכולם מתקיימים חוסרים משמעותיים. חוסרים אלו צפויים להימשך גם עוד 15 שנים, אם שיעור הפער יצמטצם במקצת: בשקלול כלל המשרות הנדרשות לפיזיותרפיסטים במגזר הציבורי, עולה שהפער צפוי להצטמצם מ-24% כיום ל-14% בשנת 2035, הפער באיוש משרות של קלינאיות תקשורת יצטמצם מ-34% ל-20%, והפער בריפוי בעיסוק יצטמצם מ-35% ל-31%.
"אין לצפות שההיצע והביקוש יגיעו לאיזון ללא התערבות ממשלתית"
בסיכום לדו"ח נכתב שהפערים הקיימים והעתידיים "מהווים טענה חזקה לטובת התערבות משמעותית בעת הזאת". הצוות צפוי לפרסם מסמך המשך לדו"ח בו יפורטו המלצות לפעולה בנושא, אך המחברים מדגישים ש"בבואנו לעסוק בתכנון כוח אדם בתחום זה ולזהות את הפערים ואת הסיבות העומדות מאחוריהם, יש לזכור, שמשק זה אינו מתנהל כשוק חופשי, ולכן אין לצפות שמרכיבי הביקוש וההיצע יגיעו לאיזון ללא התערבות ממשלתית".
הביטויים של המעורבות הממשלתית הם בין היתר תכנון כוח האדם במקצועות הבריאות שמבצעת הממשלה. מספר הכיסאות (המקומות) בתוכניות הלימודים האקדמיות נקבע על ידי משרד הבריאות והות"ת, ותלוי גם במספר המקומות הזמינים לביצוע הכשרה מעשית, שגם הם תלויים בהחלטות הגופים הממשלתיים. משרד הבריאות הוא גם האחראי על מתן הרישיונות לעיסוק במקצוע, על הרגולציה ועל הפיקוח על התחום.
בנוסף, המגזר הציבורי הוא המעסיק הגדול ביותר של בעלות מקצוע בתחום מקצועות
הבריאות, בין אם באמצעות משרדי הממשלה ובין אם באמצעות מוסדותיה. העסקה זו יכולה להיות ישירה, כך ששכר העובד נקבע על ידי המדינה באופן ישיר (לדוגמה, פיזיותרפיסט המועסק בבית חולים ממשלתי). מנגד, העסקה זו יכולה להיות גם עקיפה, כך שסדר גודל שכר העובד נקבע על ידי המדינה באופן עקיף, כאשר העובדים מועסקים בעמותות פרטיות שמספקות שירות למדינה או לגוף ציבורי.
החישובים בדו"ח נערכו ביחידות של משרות מלאות, כלומר, שקלול של שעות הטיפול הנדרשות בכל מקצוע לחלק ל-40 שעות, אף שבפועל חלק מהמטפלות עובדות במשרה חלקית. החלוקה נעשתה על מנת ליצור השוואה עקבית.
