פתחתי את העיתון בבוקר, וגיליתי שירו בחבר שלי.
הכרתי את נדים שתיווי לפני חודש, בנסיבות מצערות. החניכים שאני מדריך בתנועת 'הנוער העובד והלומד' בחדרה שמעו שבחור ערבי הותקף בחוף אולגה, על ידי חבורה של עשרה תושבים מהעיר. הם דקרו וקיללו אותו, רק כי ישב בחוף הים בסוף יום עבודה.
החניכים החליטו לכתוב לו מכתבי עידוד ותמיכה. רציתי לנסוע לג'לג'וליה להיפגש איתו, ולהעביר לו את המילים שלהם. השגתי את מספר הטלפון שלו והתקשרתי אליו מהוסס, לא יודע איזו תגובה אקבל.
נדים התרגש נורא מהרגע הראשון, ומיד הזמין אותי להגיע אליו, וכתב שהוא מחכה לי ומצפה לפגוש אותי. חששתי לנסוע. אף פעם לא הייתי בג'לגוליה, וחיפשתי בדרך כתבות, לנסות להבין אם מסוכן להגיע לשם.
כשהגעתי, פגשתי אדם חם, חברותי ומלא אופטימיות, על אף הטראומה שעבר. התגלגלנו לשיחה ארוכה על העבודה שלו במשלוחים, על החברים היהודים, על השנה האחרונה, והאם יהודים וערבים יכולים בכלל לחיות ביחד. שיחה שמחממת את הלב ונותנת מקום לתקווה.
שאלתי את נדים על המצב בג'לג'וליה, אם יהודים מגיעים אחרי שומר החומות והאם יש מתח. הוא ביטל הכול בחיוך. הוא אמר שאף אחד לא יעשה פה כלום לאף אחד, שבמבצע שומר החומות הוא הלך להפגין ביחד עם חברים יהודים בצומת, ושיש שכנות מאוד טובה. נדהמתי לפגוש אדם שלמרות שהפחד בעקבות המקרה שעבר משאיר אותו בבית, הוא עדיין מדבר על חיים משותפים ועל לחיות בשלום כאן.
***
השבוע פתחתי עיתון וגיליתי שירו על נדים כשיצא מלוויה, והוא נפצע קשה. באירוע הירי הזה נרצח מחמוד איברהים עודה, אב לשלושה ילדים.
המילים קורעות הלב של יזן, בנו בן ה-10 של מחמוד, עושות לי כאב בטן ומחנק בגרון. "אנחנו רוצים להפתיע אותך. נשחק ונחייך. אני חייב לראות אותך. התרגלתי לחיים איתך. אני יודע שאתה חוזר בשעות הקרובות כי אתה אוהב אותנו מאוד. אם אתה כועס עליי אני מצטער. העיקר שאתה תהיה שמח, ותהיה איתנו".
ילד בן 10 שלא מבין שאבא שלו לא יחזור, טרגדיה אישית אחת מתוך מאות משפחות, אלפי ילדים, הורים, דודים ואחיינים, שהחיים שלהם אף פעם לא יהיו אותו הדבר.
114 אנשים נרצחו מתחילת השנה במגזר הערבי. קשה לעכל. איך אמר סטאלין? מוות אחד הוא טרגדיה, ומאה הם סטטיסטיקה.
***
אני בסך הכל בחור די נורמטיבי שחי את החיים. קם בבוקר, מעשן סיגריה, שותה קפה, קורא עיתון, נוסע לעבוד. בשורה התחתונה אני חי בתחושת ביטחון, עד כמה שאפשר במדינה שלנו. לא חושש על החיים שלי רוב הזמן, לא מפחד לצאת מהבית.
אני לא יודע מה לעשות עם זה שמחר אקום שוב בבוקר בתחושת ביטחון, עם הסיגריה והקפה, כשבמרחק של רבע שעה ממני החיים הם עולם אחר. עולם בו אזרחים מופקרים לנפשם, עולם בו להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון יכול להיות גזר דין מוות. עולם בו ילדים קטנים גדלים יתומים למציאות חיים כזאת.
אבל זה לא זה באמת עולם אחר, זה כאן. ליד. האשליה שאלימות חסרת רסן יכולה להתקיים במקביל לחיים השקטים בערים היהודיות מתנפצת שוב ושוב, בעכו, ביפו, בבאר שבע, בכפר סבא. מחוץ לבתי חולים ובצמתים, בנמל ובלב העיר.
לא יודע אם אזכה לפגוש שוב את נדים. אני מתפלל שכן. אבל איברהים (16), יזן (10) ונאיה (8), ילדיו של מחמוד, לא יפגשו עוד את אבא. וזאת טרגדיה, של כולנו.
