דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום רביעי כ"ז בכסלו תשפ"ב 01.12.21
21°תל אביב
  • 14°ירושלים
  • 21°תל אביב
  • 19°חיפה
  • 21°אשדוד
  • 18°באר שבע
  • 19°אילת
  • 20°טבריה
  • 13°צפת
  • 20°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דעות

דעה / החזרת המשילות בנגב לא נוגעת רק לאכיפה, ענישה והתרעה

מי שמעלה את הנושא לסדר היום הציבורי חייב להתייחס לכך שהיעדר תשתיות, מערכת חינוך לקויה והעובדה שהמדינה אפילו לא יודעת כמה בדואים חיים בארץ הם גם סימנים של אובדן משילות, וגם אותם חובה לתקן

בית ספר במועצה אזורית נווה מדבר בפזורה הבדואית. (צילום: דוד טברסקי)
איילה מלו

בתחילת אוקטובר נודע לנו, תושבי הדרום, על תכנית של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) להקים תשעה יישובים יהודים חדשים בנגב. זו בשורה משמחת וחשובה, למרות הטיעונים הנגדיים. למי שזוכר קצת היסטוריה, בזכות 11 יישובים שקמו באישן לילה, אי שם ב-1946, החליט האו"ם להכליל את הנגב כחלק מהמדינה היהודית במפת החלוקה.

עובדה היסטורית זו חוזרת לשיח בהקשר לתכנון היישובים החדשים. "אנחנו מאבדים את הנגב", אומרים לנו, "היישובים החדשים יחזקו את המשילות בדרום." האומנם?

אולי כדאי שנתחיל בהגדרה קצרה על מה היא משילות. משילות, אפשר לטעון, מוגדרת ככושר וכיכולת של הרשויות הממלכתיות לפעול בגדר סמכויותיהן. זו לפחות ההגדרה המוצגת בדו"ח מבקר המדינה על המשילות בנגב שפורסם לפני שלושה חודשים.

אם כך, אז למה להגביל את השיח רק על הרשויות האחראיות על ביטחון הפנים?

בואו נתחיל מהבסיס: אם משילות היא היכולת של הרשויות לפעול בגדר סמכויותיהן, משמע שבשביל לפעול הרשויות צריכות לפקח על אותם האזרחים שהיא אחראית עליהם. כלומר, היא חייבת לדעת מי וכמה הם.

באותו דו"ח של מבקר המדינה מלפני שלושה חודשים, עלה שבעוד שברשות האוכלוסין רשומים 268 אלף בדואים כתושבי הנגב, ברשות ההסדרה רשומים 46 אלף פחות. בבדיקה עם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עלה שגם שם לא יודעים את המספר המדויק של התושבים הבדואים המתגוררים בנגב, כי חלקם רשומים לפי השתייכות שבטית ולא על פי יישוב מגורים.

רשות האוכלוסין יודעת על הבעיה הזו, אבל אין לה את הכלים היסודיים לבצע את הבירור והיא ממעטת לחקור על הנושא מחשש לביטחונם של חוקריה.

עוד רשויות שאנו ממעטים לציין בשיח סביב המשילות הן רשות המים והחשמל. ברוב היישובים במועצות האזוריות אל-קסום ונווה מדבר, למשל, שמונים את מה שמכונה בשיח הציבורי 'הפזורה הבדואית' (יישובים שקמו באופן ספונטני ולא הוכרו והוסדרו על ידי המדינה), לא הוסדרו תשתיות המים, החשמל, הכבישים, תאורה ומדרכות. לצד זאת, ניתן להצביע על סכומים גבוהים של גניבות מים וחשמל שמבוצעות ללא כל רסן.

ואם אנו מדברים על משילות, אז כדאי גם לדבר על מערכת החינוך. כידוע, קיים חוק חינוך חובה במדינת ישראל שמחייב ילדים החל מגיל 3 ללמוד במערכת החינוך. למרות זאת, ביישובים הלא מוכרים יש אלפי ילדים, בני 3 עד 6, שלא רשומים כלל לגני ילדים.

על פי כתבה של יאנה פבזנר וליאור שלו באתר מאקו, הסיבה לכך היא "חששם של ההורים להעלות את הילדים להסעות שעוברות בדרכי עפר מסוכנות, שמשרד התחבורה לא מוכן לסלול ולהסדיר".

אני לא יודעת אם זו הסיבה היחידה, אבל לפי הכתבה חוץ ממשרד החינוך, בעיה זו קשורה גם לעוד רשות מדינית: משרד התחבורה.

כל אלה רק קצה הקרחון, טעימה מחוסר המשילות המתרחב בנגב. לכן, כאשר אנחנו מדברים על המושג הזה, עלינו לזכור שלצד הגברת האכיפה והענישה, על המדינה לדאוג לאזרחיה ולתנאי מחייתם.

הקמת יישובים יהודיים בנגב היא תכנית חשובה מהרבה בחינות, אך כמוה גם הרחבת הערים הבדואיות וקבלת ההחלטה על אילו יישובים בדואים צריכים הסדרה ואילו פינוי והעברת תושביהם לערים או כפרים אחרים.

מה שיחזק את המשילות בנגב היא לא הקמתם של יישובים יהודים חדשים בלבד, אלא גם הסדרתם של היישובים הבדואים וטיפול מהשורש בבעיות הפוקדות את האוכלוסייה הזו.


איילה מלו היא מאסטרנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וחברה בפורום לקידום הנגב

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
תגובות

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!