המשק חזר לפעילות כמעט מלאה ואף התגבר על גל תחלואה נוסף ללא סגרים, שנה וחצי לאחר תחילת משבר הקורונה. למרות זאת, נדמה שהעובדים במשק לא מסתערים על שוק העבודה, ושיעור האבטלה יורד לאט מהמצופה. לא מזמן פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ששיעור האבטלה בספטמבר עמד על 7.9%, וכעת עומד על 7%, ירידה של 0.9% בלבד.
שוק התעסוקה נמצא במגמת צמיחה ואנחנו מזהים עלייה של 24% בהיקף הגשת המועמדויות למשרות. במקביל, גם העסקים מגייסים בהיקפים גבוהים מאוד, כשביולי האחרון הגענו לשיא של יותר מ-40 אלף משרות באתר, המספר הגבוה ביותר בחמש שנים האחרונות, וכעת רף המשרות נמצא באזור ה-38 אלף, דבר שמעיד על חזרה לשגרה.
אז למה המספרים לא קופצים?
- הכי יציב על הגדר. המעסיקים אולי חזרו לשגרה, אבל עבור העובדים השגרה מתה. חוסר הוודאות הפך לדבר הקבוע היחיד: העובדים חוו בתוך שנתיים מגפה עולמית, מלחמה בעורף (שומר החומות) ואי-יציבות פוליטית בדמות ארבע מערכות בחירות. התוצאה: חוסר יציבות, היעדר שגרה, ותחושה גורפת שהמצב יכול להשתנות בכל רגע. לפיכך, אנשים חוששים לקבל החלטות מהותיות ומעדיפים להמתין עד יעבור זעם. במילים אחרות, כל עוד המצב ימשיך להיות שביר, נמשיך לראות עובדים מהוססים.
- טיימינג זה הכול. המצב במשק החל להתייצב באזור יוני-יולי, ואז גם הופסקו תשלומי החל"ת. אבל לוח השנה לא התחשב בכל אלו. העובדים הבינו שאוגוסט כבר מעבר לפינה, הילדים שוב יהיו בבית והמשק ייכנס לעוד תקופת האטה. אחרי אוגוסט בא ספטמבר, שהשנה היה כולו בסימן של חופש בגלל החגים. כשמוסיפים על כל אלו גם את שיאו של הגל הרביעי, אי אפשר להתפלא שאחרי החגים לא השתנה הרבה.
- מובטלים כרוניים. מודל החל"ת נתן פתרון כלכלי מוצלח והוגן לאלו שנפגעו, אך מבחינה תעסוקתית הוא לא הציב אופק, וגרם בעקיפין לירידת המוטיבציה לחזור לעבוד. העובדים הרגישו שאין להם לאן למהר, ונוצר מצב שבו אנשים היו בניתוק ממושך של שנה ומעלה משוק העבודה. אבטלה כרונית וממושכת שוחקת את המיומנויות היומיומיות (לקום בבוקר ולהתארגן, לנסוע לעבודה, ליצור קשרים). המשוואה פשוטה: ככל שהזמן מתקדם ויוצאים ממעגל העבודה, רק נהיה יותר ויותר קשה להניע אותו מחדש. כל יום שבו יושבים בבית ולא עובדים, הוא עוד יום שבו לא צוברים ניסיון וידע. משברי עבר הוכיחו שמי שנפלט לאבטלה בזמן משבר, התקשה להתאושש אחריו, ובמקרים מסוימים גם הפך ללא פעיל כלכלית.
אם כך, נראה שמנגנון החל"ת הוא רק אחת הסיבות לכך שאנשים לא חזרו לעבוד. הפסקת החל"ת אמנם הביאה לעלייה במספר החוזרים לשוק העבודה, אבל עדיין נותרנו עם נתח אוכלוסייה די גדול שנשאר בבית.
אולי זו הזדמנות טובה לשנות את כיוון ההסתכלות: בעשור האחרון הממשלה פעלה כדי להגדיל את שיעורי התעסוקה ונמנעה מלהסתכל על איכות התעסוקה. טרום משבר הקורונה, אחוז האבטלה במדינה היה נמוך מאי פעם, והייתה הרבה עבודה במשק. אבל כשצללו פנימה ובדקו איזו עבודה, ראו שרוב המשרות במשק התרכזו בענפי השירותים והשתייכו לתחומים לא מקצועיים (מכירות, שירות לקוחות) שמאופיינים בשכר נמוך וחוסר יכולת להתקדם. ומה שווה תעסוקה בשיעורים גדולים אם רוב האוכלוסייה מרוויחה שכר מינימום? אולי הגיע הזמן להתקדם ולבחון את שוק התעסוקה בפרמטרים של איכות ולא רק של כמות.
הכותבת היא מנהלת התוכן והמחקר של אולג'ובס
