ביום שני האחרון התקיים ביקור של שדולת ארץ ישראל בכנסת במערת המכפלה. בין הנוכחים היו גם ח"כים מהליכוד – יואב קיש, המכהן כיו"ר השדולה יחד עם בצלאל סמוטריץ', ואמיר אוחנה. אוחנה אמר בהזדמנות זאת: "הטרור מעולם לא פסק. הטרור מלווה אותנו 100 שנים ואנחנו נצטרך להיאבק בו עוד שנים רבות. יש לומר לציבור ביושר שאין שום פתרון – ובוודאי שלא נסיגות".
הציטוט הזה מפי חבר בליכוד אינו מיוחד. שרן השכל אמרה דברים דומים לפני מספר חודשים בכנס שערך עיתון הארץ באוניברסיטה העברית, אבל למה ללכת רחוק? זאת גישת נתניהו לנושא המדיני זה שנים. הוא אולי לא יגיד בפה מלא שאין פתרון, אבל כל העשייה המדינית שלו מוכוונת למניעת הסכם מדיני עם הפלסטינים. הוא לא ראש הממשלה הישראלי הראשון שעשה זאת, אך קשה להגיד שהוא לא מי שעושה זאת בצורה הבוטה ביותר.
בתוך כך, לא מפתיע שדווקא הח"כים הצעירים והחדשים בליכוד אומרים בקול ברור את מה שראש הממשלה מקדם כבר שנים – תפישת עולם דטרמיניסטית, שמזלזלת באפשרות שלנו להסכם מדיני עם פלסטינים ומקדשת את המצב הקיים. התפישה הזאת לא עומדת מול הניסיון לקדם את פתרון שתי מדינות. מול פתרון שתי המדינות ניתן להציב את פתרון המדינה האחת, גם המדינה היהודית האחת אליה מסופחים הפלסטינים. התפישה שקוראת להמשיך את המצב הקיים כפי שהוא גרועה מכל אלה, מכיוון שהיא אינה מציעה שום תשובה לבעיות היום-יום שהמצב הקיים יוצר. קחו את פתרון הסיפוח של בנט למשל – הוא לפחות מציע לאזרח את תושבי יהודה ושומרון הפלסטינים. הוא לא נכון בעיני ואני חושבת שעדיין יהיו במצב זה פיגועים רבים כלפי יהודים, אבל לפחות יש בו חצי תשובה, הוא יכול לפחות לשפר כלכלית את חייהם של הפלסטינים וכך למנוע כמות מסוימת של יאוש ופיגועים. כשקוראים להמשיך את המצב הקיים ובמקביל ממשיכים לבנות בשטחים ומתעלמים התעלמות מוחלטת ממיליוני הפלסטינים שחיים בהם ללא אזרחות וללא שלטון עצמי, קוראים גם להדחקה של חלקים לא קטנים ממציאות חיינו. אנחנו מדחיקים את עזה, מדחיקים את ערבי ישראל, מדחיקים כ-2.6 מיליון פלסטינים בגדה, אפילו לא בטוחים מה לעשות מול הפיגועים הנמשכים, ויותר מכל – מדחיקים את האחריות שלנו. לא מתייחסים לשליטה הצבאית על תושבי הגדה, ממשיכים לבנות ולהעמיק התנחלויות בשטחים שמעולם לא עזבנו אבל גם מעולם לא סיפחנו, לא מבינים את חלקנו בהמשך הסכסוך.
קיימת בחברה הישראלית פתיחות מסוימת לביקורת כלכלית, פתיחות לביקורת על שחיתות ועל יחסי הון-שלטון. מותר לבקר דת ומדינה, אולי לא יתייחסו לביקורת הזאת יותר מדי אבל גם לא ימנעו אותה. איזו ביקורת כן מונעים? כל ביקורת שקשורה למדיניות הביטחונית של מדינת ישראל ולפעילותם של גופי הביטחון השונים. תשאלו את עצמכם מה הדבר האחרון ששמעתם על ארגונים ישראלים כמו שוברים שתיקה, בצלם, הקרן החדשה לישראל – הוא לא היה התייחסות עניינית לדבריהם. אלימות משטרתית כלפי אתיופים? גם היא לא מקבלת יחס רציני, קודם כל מתוך גזענות, אבל גם כי זאת משטרה ומשטרה אסור לבקר כשהיא שומרת עלינו מפני האויב הערבי. אסור לבקר גם את מדיניות הירי של כוחות הביטחון כלפיי מי שמאיימים עליהם, וזה לא משנה אם אלא ילדות בנות 12-13 בהן אנו יורים ואותן אנו מכניסים לכלא הישראלי, או שזה בן אדם מבוגר ולא חמוש שמשוטט ליד כפרו ונורה מפילבוקס מלא חיילים. אסור לבקר את חוסר היוזמה המדינית של ישראל, אסור להציע אלטרנטיבה בתור מפלגה אחרת – ישר תיתפש כמוקצה ולא ריאלי, הרי אם היית ריאלי היית "אומר לציבור ביושר שאין שום פתרון". הדבר היחיד שמותר עדיין לעשות הוא לבקר את החיים התוך ישראלים, בתור ערבי-ישראלי נאמן למדינה, ששונא את זועבי, אוהב את צה"ל, ויותר ציוני מהיהודים. אם דאגת להציג את עצמך ככזה, מותר להגיד מילה או שתיים על זה שאולי צריך שיהיו עוד מרואיינים ערבים בטלוויזיה, או לבקר את זה שהרביצו לך ברכבת הקלה. לא יתייחסו אליך יותר מדי, אבל גם לא תותקף ותושתק על ידי פוליטיקאים בכירים.
בתוך המציאות המורכבת הזאת התרחשה אתמול מיני-סאגה בטקס פרסי אופיר: הזמרים תאמר נפאר ויוסי צברי הופיעו יחד בטקס, תוך אזכור למשורר מחמוד דרוויש, וזכו לביקורת מפי השרה רגב שעזבה את הופתעתם והתבטאה נגדה בחריפות. על מה לא דובר? על עצם כך שנעמדו יחד על במה אחת פלסטיני-ישראלי שנולד וחי בלוד, ויהודי-ערבי, כפי שמגדיר עצמו יוסי צברי, והציגו שני דברים שקשה למצוא במיינסטרים הישראלי: סולידריות ישראלית-פלסטינית וניסיון התמודדות עם חלק מבעיות העומק שלנו.
התומכים בתגובתה של רגב מדברים על האלימות בשירתו של דרוויש. הקיצוניים בשיריו צוטטו אתמול ברשתות החברתיות, ביניהם כמובן הפסקה האחרונה בשיר "תעודת זהות", ובה השורה "אוכל את בשרו של הכובש". הפסקה הזאת לא הייתה כמובן חלק מההופעה, דרוויש היה רק הקדמה – הבית הראשון בשירו המפורסם הושאל ומיד הוחלף במילים מקוריות של נפאר וצברי:
"תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
מִסְפָּר תְּעוּדַת הַזְּהוּת שֶלִי הוּא חֲמִישִים אֵלֶף.
יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים
וְהַתְּשִיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַּיִּץ!
זֶה מַכְעִיס אוֹתְּךָ?
תִּרְשוֹם!
אֲני עֲרָבִי.
תרשום,
גם אני ערבי.
אבל בניגוד
לדרוויש מחמוד
אני ערבי מן אל יאהוד
תרשום,
גם אני ערבי.
ערבי מקולקל,
מקולל,
מבולבל
ועברתי דרך שלל
זהויות
עד שהחלטתי מה להיות;
יהודי ערבי עם שאיפות משיחיות,
הקוזאק הנגזל שבוכה באנגלית
על טיהור אתני במדינה היהודית
תרשמו,
אנחנו ערבים.
ולמרות שאנו חיים בין מצרים ללבנון
ממשיכים להאמין ללא שום הגיון
שאנחנו באירופה, לא במזרח התיכון.
ערבים שלא מסלסלים ברבעי טון
ערבים שלא למדו את הז'רגון,
מדברים על שוויון, דו קיום וחירות
וחופש של דת וחינוך ותרבות
אך פוחדים ומתעלמים באופן עקבי
מהמקף שמחבר בין יהודי לערבי".
דרוויש לא זכה לתואר המשורר הלאומי הפלסטיני מן ההפקר, רבים משיריו אכן מכילים לאומיות רבה. בהופעה של צברי ונפאר לעומת זאת אי אפשר לטעון לכך. לא לאומיות ישראלית ולא לאומיות פלסטינית, אלא שני מבצעים משני הלאומים שמדברים דווקא על הערביות שמחברת ביניהם. הופעתם עדיין הייתה מלאת ביקורת – על כך שאנו כישראלים עיוורים למעשים הבעייתים שלנו ("הקוזאק הנגזל"), על כך שאנחנו לא מבינים שאנחנו במזרח התיכון, קשורים לערביות ולערבים.
צריך לומר בכנות שצפייה ראשונה בהופעה לא הייתה קלה. ההופעה הייתה מלאת כעס, האשמות, ובאופן כללי אגרופים מונפים בביטחון הם תמיד דבר מפחיד. אבל עכשיו, בקריאה שנייה של המילים, מה יש בהן בעצם? האם יש כאן משהו שלא שמענו כבר בעבר? אנחנו מכירים את הביקורות האלה, ישראלים רבים יכולים להסכים איתן. מה שאנחנו לא רגילים אליו הוא שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני. שיתוף פעולה כנה, לא של פוליטיקאים אלא של אנשים אמיתים, שמתחברים מתוך רצון להתחבר ולא מתוך אינטרס של מישהו אחר או מתוך משחק פוליטי. ובחיבור הזה אין קריאה לאלימות, אפילו אין דרישות פוליטיות מפורשות. וזה מספיק כדי למוטט את כל מה שהליכוד מנסה לעשות פה בשנים האחרונות – להתעלם מהבעיות שאנחנו שותפים ביצירתן ולפלג כמה שאפשר.
את ההופעה הזאת אי אפשר לצבוע בצבעים של פעילות טרור, אי אפשר לקרוא לה מסיתה, אבל כמובן שגם לא ניתן להתייחס לביקורת שבה ברצינות, אנחנו בהדחקה על זה זוכרים? צריך לבטל את הלגיטימציה של ההופעה הזאת איכשהו, ולשם כך משתמשים באזכור שירו של מחמוד דרוויש ומעלים מהאוב את קטעיו האלימים, אלה שנפאר וצברי בחרו לא לצטט. מכאן הדרך פשוטה – רגב יכולה לתאר את ההופעה בתור "קול שקורא להשמדת מדינת ישראל והעם היהודי". ממש ככה. ראיתם באיזו טבעיות היא הכניסה גם אנטי-ציונות וגם אנטישמיות למשפט הזה? וגם: "זה לא מאבק בין ימין ושמאל, זה מאבק על קיומנו". שני זמרים בטקס פרסי קולנוע בלב ישראל מהווים איום על קיומנו. בטקס עצמו הסבירה רגב את עצמה כך: "אין לי סבלנות לדרוויש ולמי שרוצה לחסל את מדינת ישראל". במסיבת עיתונאים שקיימה בוקר לאחר הטקס, המשיכה: "הייתה שם התנהגות שביזתה את החוק ואת התרבות הישראלית. קו אדום ראשון שנחצה הוא שימוש בשירו של דרוויש, שהוא מנהיג תעשיית השקר הפלסטינית […] כששרים את שיריו בשילוב מועל יד זה מתקשר עוד יותר להיסטוריה היהודית שלנו. […] למה בטקס פרסים ממלכתי להשמיע שיר של משורר הקורא להשמדת מדינת ישראל".
זאת המציאות שרגב והליכוד רואים מול עיניהם – פרסום הספר תורת המלך שקורא לרצוח בין היתר תינוקות פלסטינים הוא בסדר, זה שבנצי גופשטיין מסתובב ברחובות ירושלים בחופשיות ושולח בני 14 להרביץ לערבים שעוברים ברחוב ולשרוף בתי ספר זה בסדר, הצל שמסית נגד שמאלנים הוא דמות רצויה, סמוטריץ' שלא רוצה לראות תינוקות ערבים בחדר הלידה שלו הוא חלק מהקואליציה, אבל שני זמרים שמעזים לשלב ביקורת לא אלימה בטקס – זה איום על מדינת ישראל ועל העם היהודי כולו. מה שהיטלר לא הצליח לסיים, יוסי צברי בוודאי יעשה עם המילים שלו.
יודעים מה? זה רק ימשיך להיות ככה. כל זמן שהשיח הציבורי ימשיך להזניח את הקריאה לבחינת אופציות להסדר מדיני, ימשיך להאמין לנתניהו שאומר שאבו מאזן הוא פשוט לא פרטנר ואין עם מי לדבר, כל זמן שלא נדבר על הכיבוש – לא נצליח להקשיב לצמד זמרים שאומנם מביעים ביקורת, אך עושים זאת בצורה לגיטימית ובמשותף. למרות הגזענות, למרות חילוקי הדעות שאני מאמינה שמתקיימים ביניהם, הנה עומדים יחד פלסטיני וישראלי ומנסים להעביר מסר משותף. יוסי צברי ותאמר נפאר מציעים לחיים בישראל יותר ממה שמפלגת הליכוד מסוגלת לו או מעוניינת בו כרגע, ובכנות? זאת בהחלט סיבה מספקת לפאניקה שרגב התעוררה אליה.